שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
באיטליה מספיקה החלטה על-ידי רוב ערכי של השותפים המשתתפים בהצבעה כדי להכריע בכל עניין הנכנס בתחום "הניהול הרגיל" של הנכס (לרבות מינוי מנהל - מבין השותפים עצמם או אדם זר, - קביעת סמכויותיו וחובותיו, וכן קביעת תקנות להנהלה הרגילה או להגברת יעילותו של הנכס). אם חורג העניין מן הניהול הרגיל, אבל מתבטא הוא בשבח שלא יפגע בהנאתו של איש מן השותפים ולא יהיה כרוך בהוצאות כבדות באופן מוגזם, או שמתבטא הוא בשעבוד הנכס באחריות למילווה המיועד להשבחת הנכס, או שמכל-מקום לא יפגע העניין באינטרס של איש מן השותפים - יכול להכריע בו רוב ערכי של שני שלישים מבין השותפים. עניין החורג מגדרים אלה וגם מגדרי רשותו של השותף הבודד, וביחוד השכרת הנכס לתקופה ארוכה מ-9 שנים, שעבודו לזכויות ריאליות או העברתו הגמורה - אין בהם הכרעה אלא על-ידי הסכמה פה אחד. מקום שהיתה הצבעה, ורוב המצביעים קיבל החלטה הנכנסת בתחום "הניהול הרגיל", ניתנת האפשרות לכל שותף שלא נמנה עם הרוב לערער על ההחלטה תוך שלשים יום מן התאריך שבו התקבלה או שבו נודע לו עליה. נימוקי הערעור יכולים להיות, שלפני ההצבעה לא הודע עליה לכל השותפים או שההחלטה עשויה לפגוע באופן חמור בנכס המשותף. אם היתה הצבעה, ורוב של שני שלישים מבין השותפים הסכים בה על עניין החורג מן "הניהול הרגיל" - גם-כן ניתנת אפשרות של ערעור לבני המיעוט, תוך שלשים יום כנ"ל, בנימוק שלפני ההצבעה לא הודע עליה לכל השותפים. אם הרוב של שני שלישים חרג מסמכותו מבחינה עניינית, והחליט על דבר החורג מן "הניהול הרגיל" והכרוך בהוצאות מוגזמות או העשוי לפגוע באינטרס של מישהו מן השותפים, ניתנת לבני המיעוט אפשרות של ערעור, אבל שוב - רק תוך שלשים הימים כאמור לעיל; נמצא אפוא, שכעבור שלשים הימים נרפאת ההחלטה ומקבלת תוקף, אף-על-פי שטעונה היתה הסכמה פה אחד - אלא שמכל-מקום, לעולם אין תקנה להחלטה אשר לא התקבלה פה אחד והנוגעת לאחד משלשה הענינים המיוחדים שציינו לעיל. כל זמן שהערעור תלוי ועומד אין הוא פוגע בתוקפה של ההחלטה, אלא אם ציווה בית-המשפט להתלותה. החלטה שהתקבלה ולא בוטלה מחייבת גם את חליפיהם של השותפים המקוריים. במקרה שאין ננקטים הצעדים הדרושים להנהלת הנכס, וביחוד כשאין נוצר הרוב הדרוש או שאין מבצעים את ההחלטה שנתקבלה, יכול כל שותף לדרוש את התערבות השופט.
בשוייצריה דרוש רוב של השותפים כדי למנוע מאחד מהם את זכותו היסודית, לנהוג ב"הנהלה השוטפת הרגילה" של הנכס כרצונו. לא נאמר בחוק מהו הרוב הדרוש, אבל מסתבר שהכוונה היא לרוב אישי.כה) לגבי מעשי הנהלה החורגים מן השוטף או הרגיל נחוצה החלטה של רוב שהוא אישי וערכי גם יחד. לגבי העברת הנכס או שעבודו, וכן לשינוי יעודו, נחוצה החלטה פה אחד, אלא אם הוסכם פה אחד כי תספיק החלטה מסוג אחר (סע' 648).
מצד הנטל שבזכות-השותף, דין כללי הוא שיכול כל שותף לחייב את חבריו כי ישתתפו לפי חלקיהם בהוצאות הנחוצות להחזקת הנכס, שימורו והפקת הנאתו - ולא-כל-שכן שחייב כל שותף להשתתף בהוצאות המחויבות מחמת הנכס על-פי דין ובהוצאות שהוחלט עליהן כדין בקרב השותפים. אם מישהו מן השותפים נשא בהוצאות מסוג זה בעד חבריו, חייבים הם להחזיר לו. בצרפת, אם הוציא אחד השותפים הוצאות על הנכס מדעתו, ובית-המשפט אישר את המעשה בדיעבד, חייבים השותפים להשתתף בהוצאה - אמנם לא מדין השיתוף (כי על-פי דין זה נעשתה ההוצאה שלא ברשות), אבל מכל-מקום מצאו בתי המשפט את האפשרות להטיל את החובה מדין negotiorum gestio{ניהול או התערבות בעסק או בעניינים של אחר ללא סמכות, לטינית}. באיטליה, אם אחד השותפים הוציא הוצאות על הנכס מדעתו, אבל ההוצאות היו נחוצות לשימורו של הנכס והוא נשא בהן בשעה שחבריו או המנהל של הנכס הזניחו את הדבר, זכאי הוא מכל-מקום להשתתפות חבריו על פי דין. בצרפת ובאיטליה, אם נופלת על אחד השותפים החובה להשתתף בהוצאות מחמת הנכס המשותף, יכול הוא להיפטר מחובתו על-ידי שיסתלק מחלקו בשיתוף (אלא אם הוא עצמו תמך בהוצאה). שותף שחלה עליו חובה להשתתף בהוצאות (והמעביר) [והעביר] את חלקו לאחר, הרי באיטליה נעשים הוא וחליפו ערבים קבלנים זה לזה לגבי כל סכום שלא שולם על-פי אותה חובה.
לעניין ההגנה על זכות השותפים, כלפי חוץ ובינם לבין עצמם, הכלל הוא שאין השותף הבודד מייצג את חבריו; אולם, את התביעות הפוססוריותכו) בגינו של הנכס יכול כל שותף להפעיל לגבי הנכס כלו, הן כנגד זרים הן כנגד חבריו המשתלטים על הנכס שלא כדין. עם זאת קובע החוק הגרמני בפירוש, כי ההגנה הפוססורית אינה ניתנת לשותפים בינם לבין עצמם לעניין הטענה שאחד השותפים משתמש בנכס תוך חריגה מסמכותו: ההגנה ניתנת לשותף, אפילו כנגד חבריו, במקרה של נישול מלא או חלקי מהחזקתו בנכס, אבל אין היא ניתנת במקרה של הפרעה בגדר ההחזקה המשותפת גופא. גבולות הסמכות של כל שותף ושותף יכולים אפוא להתברר רק בתביעה קניינית.
ההנחה היא (בגרמניה) שהשותף רשאי להשתמש בנכס כפי שהוא נוהג, ומי שטוען כי הלה חורג מסמכותו - עליו הראייה. בתביעה הקניינית, בדרך-כלל יצטרך השותף להתלונן רק על הפגיעה שנגרמה לקניינו המסוים שלו - היינו הפגיעה שנגרמה לחלקו; אולם, בתביעה הקניינית להחזרת הנכס (שנתפס על ידי גזלן, ובין אם הגזלן הוא זר או אחד השותפים), יכול כל שותף שנפגע לתבוע לאו דווקא החזרת חלק מן הנכס, כי אם את החזרת הנכס כלו לרשות השותפים כלם, ואין הוא צריך לצרף בזה את חבריו כתובעים. בשוייצריה, בסע' 648, ניתנת לשותף הסמכות המפורשת "לייצג את הנכס", אך נראה שגם בשוייצריה אין סמכות זו חורגת מן הגבולות שאמרנו.כז)
לפי מסיניאו, עדיין נשמר בתוקפו הדין הרומי כי במקרה שאחד השותפים מסתלק מן השיתוף, מתרחבים באופן אוטומטי ובמידה מתאימה חלקיהם של השותפים הנותרים. דין זה מקביל ל-jus accrescendi {זכות צבירה, לטינית} שראינו באנגליה, אבל מסתבר שכאן אין הוא פוגע בדיני הירושה, וחלקו של כל שותף עובר מכל מקום בירושה כרגיל.כח)
ההנחה הכללית היא כי חלקי השותפים הם שווים.
בכל השיטות הנסקרות ניתנת לשותפים האפשרות לכפות זה על זה את פירוק השיתוף - אם בדרך חלוקה גופנית של הנכס ביניהם (באופן שכל אחד יקבל חלק מסוים לקניינו היחודי, במקום החלק הבלתי-מסוים שהיה לו בשיתוף) ואם בדרך מכירתו של הנכס וחלוקת התמורה. על פרטי הדברים נעמוד לחוד להלן, אבל כאן נציין עוד כמה מעקרונות העניין, החשובים לגבי מוסד השיתוף כשלעצמו.
ראשית, יש לציין את הדין הצרפתי והאיטלקי כי חלוקת הנכס בין השותפים אין לה אופי קונסטיטובי [כנראה צ"ל - קונטיטובי –כמותי], כי אם הצהרתי בלבד,כט) ומשבוצעה החלוקה רואים אותה כאילו היתה עשויה מלכתחילה, משעה שנכנס הנכס לקניין השותפים. במלים אחרות אפשר גם לומר, שהחלוקה חלה למפרע - או כי במקום שנעשתה חלוקה רואים את הנכס כאילו לא היה משותף מעולם, וכאילו נתון היה כל חלק וחלק מלכתחילה ביד אותו שותף אשר לידו נפל לבסוף. נפקא מינה, כמובן, למעשים שעשה השותף, בפני השיתוף, שלא ברשות. - גם במקרה שהנכס המשותף נמכר בדרך כפייה לשם פירוק משיתוף, ונקנה הוא על-ידי אחד השותפים, רואים את הקונה כאילו היה בעליו היחיד של הנכס לכתחילה.
בגרמנית מציינים כי תביעת השותף לפירוק איננה עוד - כמו במשפט הגרמני "המקובל" או בשותפות המסחרית גם כיום - בבחינת Gestaltungsrecht{זכויות תכנון, גרמנית}, המפעילה את תהליך הפירוק באמצעות בית-המשפט, אלא הריהי בבחינת תביעה אישית, המכוונת להשיג את הסכמת השותפים האחרים.
לפי הדין הרומי אי-אפשר היה להתנות על זכות-הפירוק של השותף התנאה עולמית - בין אם בדרך של תנאי בצוואה ובין אם בהסכמה הדדית. התנאה זמנית היתה אפשרית, במידה שהיה התנאי לתועלת הדבר המשותף. בצרפת אפשר להתנות על תביעת הפירוק למשך חמש שנים לכל היותר, אבל ההתנאה ניתנת לחידוש מדי פעם בפעם. כל זמן שההתנאה עומדת בתוקפה, מועילה היא גם כנגד נושי השותפים. באיטליה, התקופה המירבית לתוקף ההתנאה היא עשר שנים (והיא מועילה גם כנגד חליפיהם של השותפים המקוריים); אולם, במקרה שיש טעמים חשובים, יכול בית-המשפט לצוות על הפירוק למרות ההתנאה העומדת בתוקפה. מצד שני, גם אם לא היתה התנאה, ונדרש הפירוק, רשאי ביה-המשפט לדחות את ביצוע הדבר למשך חמש שנים לכל היותר, במקרה שהפירוק יפגע באינטרסים של השותפים האחרים, אם יבוצע לאלתר. בגרמניה מועילה ההתנאה אפילו לעולם, וכמו כן אפשר להתנות שתביעת-הפירוק לא תועיל אלא לאחר שהות מסוימת; אולם, במקרה שנמצא לדבר טעם חשוב, רשאי בית-המשפט לאשר את תביעת הפירוק אפילו כשהתנאה עומדת בתוקפה. מקום שנעשתה ההתנאה לזמן מסוים, ואחד השותפים מת תוך אותו זמן, פוקעת ההתנאה, אלא אם נקבע אחרת. ההתנאה מועילה אפילו כנגד שותפים-חליפים שלא ידעו עליה, אולם במקרקעין אין היא מועילה נגד שותפים-חליפים אלא אם נרשמה בספרי האחוזה. כל התנאה על הזכות לתבוע פירוק על סמך "טעמים חשובים" - בטלה. בשוייצריה, על-פי סע' 650, אפשר להתנות על זכות הפירוק למשך 10 שנים לכל היותר; אבל מכל-מקום אין לתבוע פירוק בזמן "בלתי-מתאים"ל) או כשהנכס המשותף מיועד למטרה של קבע ועדיין מטרתו קיימת.
סע' 756 של הבג"ב הגרמני קובע כי במקרה שבזמן פירוק השיתוף נמצאים בין השותפים חובות כלשהם, מדין השיתוף, יכול כל שותף-נושה לדרוש כי החוב ישולם מגופו של החלק הנופל לשותף-החייב. על-פי סע' 755, אם נמצא בזמן הפירוק כי על השותפים מוטל חוב משותף, מתוך השיתוף, יכול כל שותף לדרוש כי החוב ישולם מגופו של הנכס המשותף. במקרקעין אין הדרישה מועילה כנגד חליפו של שותף, אלא אם נרשם החוב בספרי האחוזה. באיטליה, על-פי סע' 1115 של ספר החוקים האזרחי, גם-כן יכול כל שותף לדרוש בזמן הפירוק כי חוב משותף ייפרע מגופו של הנכס, ומוסיף הסעיף כי במקרה שאחד השותפים כבר שילם את החוב המשותף, ולא נפרע מחבריו, משתתף הוא בפירוק בחלק מוגבל במידה מתאימה.
כה) צג"ב, סע' 647, ור' רוסל ומנתא, ב', עמ' 311.
כו) ר' גם וולף-רייזר, עמ' 63-64.
כז) ר' רוסל ומנתא, ב', עמ' 312-313.
כח) אף-על-פי-כן, אם זכות ניתנה במשותף לאנשים אחדים לימי חייהם, הרי במות אחד מהם אין חלקו עובר בירושה, אלא זהו מקרה מובהק שבו מתאפשרת הצטרפות חלקו של שותף מסתלק לחלקי חבריו.
כט) ר' גם פלניול וריפר, ג', עמ' 649, ומסיניאו, ו', עמ' 568.
ל) הכוונה ביחוד לתקופה של ירידה מיוחדת במחירים: רוסל ומנתא, ב', עמ' 315.