שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בשוייצריה נעתיק ונתרגם את הסעיפים המתאימים של חוק החיובים כלשונם:
"18. בהוצאת משפט על חוזה, בין אם לפי צורתו ואם על פי תוכנו, יש לשים לב לרצון האמיתי המוסכם ולא לכינויים או לביטויים הבלתי נכונים, אשר הצדדים השתמשו בהם מתוך טעות...
"23. החוזה אינו מחייב את מי שנמצא בשעת עריכתו בטעות מהותית.
"24. הטעות היא מהותית במיוחד:
1. כאשר הטועה רצה להתקשר בחוזה אחר מזה שלגביו הצהיר על הסכמתו;
2. כאשר רצונו של הטועה מכוון היה לדבר אחר, או - במקום שנערך החוזה בהתייחס לאדם מסוים - כאשר רצונו מכוון היה לאדם אחר מזה שעליו הצהיר;
3. כאשר הטועה הבטיח דבר מילוי בהקף הרבה יותר גדול, או הסכים לקבל הבטחה לדבר מילוי בהקף הרבה יותר מועט, מכפי שהיה רצונו;
4. כאשר הטעות חלה ביחס למצב דברים מסוים, אשר הטועה ראה אותו כהנחת יסוד מחויבת של החוזה, על פי עקרונות היושר והאמונה במשא ומתן מסחרי.
לעומת זאת, כשחלה הטעות רק במניע לעריכת החוזה, אין היא מהותית.
טעויות חשבון גרידא אינן מונעות את תוקף החוזה, אך יש לתקנן.
"25. אין שומעים לטענת טעות, כשעומדת היא בניגוד לעקרונות היושר והאמונה.
במיוחד מוכרח הטועה להניח לחוזה לחול בהתאם למה שהבין בו, משהודיע הצד שכנגד על היותו מוכן לכך.
"26. כאשר הטועה שאינו מניח לחוזה לחול כנגדו אשם בטעות על ידי רשלנותו הוא עצמו, חייב הוא לשלם את הנזק הנובע מביטול החוזה, אלא אם כן ידע הצד שכנגד על הטעות או היה לו לדעת עליה.
כשצודק הדבר, יכול השופט להכיר זכות גם לתשלום של נזק נוסף.
"28. הובא אדם לעריכת חוזה על ידי הטעייה מכוונת מן הצד שכנגד, אין החוזה מחייב אותו גם כאשר הטעות שנגרמה לו לא היתה מהותית.
הטעייה מכוונת על ידי צד שלישי מונעת את תוקף החוזה לגבי הצד המוטעה רק כאשר הצד שכנגד ידע על ההטעייה בעת עריכת החוזה או שהיה לו לדעת עליה.
"31. כשהצד שהושפע על ידי טעות, הטעייה (או פחד) אינו מודיע לצד שכנגד תוך שנה שהחוזה בטל, ואף אינו תובע החזרה של מה שכבר מילא על פיו, רואים את החוזה כמאושר.
במקרי הטעות וההטעייה מתחילה התקופה עם הגילוי...
אישורו של חוזה הבטל מחמת הטעייה (או פחד) אינו מונע כשלעצמו את תביעת תשלום הנזק".
באנגליהרטו*) שרר מלכתחילה העיקרון של הקומון-לו, כי במקום שהסכמתו של אחד הצדדים פגומה משום טעות (ודווקא טעות "יסודית", אך לא אחרת), בטל החוזה ממילא, משום שאין שם הסכמה "אמיתית, מלאה וחפשית"; אולם, בזמן האחרון התפתחה רתיעה מפני הפעלה של העקרון הזה והשתרשה הנטייה לפסוק בכל מקרה לפי מסיבותיו המיוחדות, במסגרת עקרונותיו של האקויטי. במסגרת זו אין הטעות גורמת לבטלות החוזה מלכתחילה, אלא רק עשויה היא לתת מקום לסרוב "ביצוע בעין", לתיקון החוזה או לזכות חזרה. מצד שני, גדרי הטעות העשויה להיות מוכרת הם יותר רחבים. אין צריך לומר, כי בירור הדין למעשה לפי הגישה הזאת הוא עניין מסובך ומבולבל ביותר.
ביחס להטעיה, יש להבחין באנגליה בין הטעיה בתום לב (innocent misrepresentation){אנגלית} לבין הטעיה במירמה (fraud{הונאה, אנגלית} או deceit{תרמית, אנגלית}). אולם, הטעיה שבתום לב, ניתן לומר כי למעשה מתמסמסים כיום דיניה המיוחדים בדינים אחרים - מפני שאם הגיע הדבר המוטעה עד כדי דרגה של תנאי מפורש או תנאי מכללא בהסכם, ונמצא שהתנאי לא התקיים, ייפתר העניין על פי דיני ההפרה של condition{תנאים, אנגלית} או warranty{אחריות, אנגלית}; ואילו אם הדבר המוטעה לא הגיע לדרגה של תנאי, ממילא יפול הענין לבסוף בגדר דיני הטעות. עם זאת יש לציין במיוחד, כי אי גילוי דברים, אף אם נבע מתום לב, עשוי לפעמים להיחשב כהטעייה בתום לב הנותנת על כל פנים מקום לביטול החוזה - והיינו כשעל פי טיבו המיוחד של החוזה היו הדברים טעונים גילוי.
מצד שני, הטעיה במירמה היא מעשה נזיקין, ואם נעשתה על ידי הצד שכנגד או בידיעתו, הריהי נותנת ממילא מקום לביטול החוזה. לפעמים יוכל גם הנפגע לדרוש שהחוזה יקוים כפי שהדברים אמורים היו להיות. הצגת דברים כוזבת היא בבחינת מירמה גם כאשר בעליה לא ידע בהחלט כי הדברים הם כוזבים, אבל ידע על כל פנים כי ייתכן שהם כוזבים, ולא היה איכפת לו. נחוץ גם כן כי הצגת הדברים הכוזבת תהא מכוונת להשיג את הסכמתו של הצד המרומה לעסק, ושאמנם תשפיע עליו בפועל למתן הסכמתו. העלמת דברים עשויה להיחשב כמירמה, אבל רק בתנאי שיש בה כדי להפוך לשקר את הצגת הדברים החיובית שהיתה: אי גילוי דברים בעלמא - וביחוד אי גילוי פגמים במימכר - אינו בבחינת מירמה.
במדינת ישראל דהאידנא מוסדר העניין בסעיפים 14-16 של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג, לאמור:
"14.(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות, וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.
(ד) "טעות", לעינן סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העיסקה.
"15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.
"16. נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה".
בדיני ישראל נראה כי העקרון הוא, שטעות כשלעצמה אינה פוגמת את תוקפו של עסק, אלא נחוץ שהטעות תתגלה באופן אובייקטיבי, ממילא, על ידי ההפרש בין גדרי העסק - על פי דברי הקניין במשמעותם המסתברת לפי המסיבות - לבין יומרת גישומו של העסק במציאות החומרית, או, לפחות, על ידי ההפרש בין מה שנקבע בפירוש או מסתמא כתנאי מסיבתי לקיום העסק לבין מה שמתגלה כמציאות המסיבתית למעשה. שיטה זו מערבת ומשתפת במסכת הגיונית אחת את דין "הטעות התוכנית" ואת דין "הטעות במניע" אך על כל פנים אין היא מערבבת את שני מיני הטעות, אלא נמשכת היא אחר שונותם המהותית ומקיימת אותה בעינה, מבחינה עיונית ומעשית כאחת.
לפנים מן המסגרת הכללית הזאת, אפשר לפרט כלהלן:
א) כאשר הטעות היא תוכנית ומתייחסת לעניין שבמהות (בין אם מהות שבעצם ובין אם מהות שבתכונה) בטל העסק מעיקרא;
ב) כשהטעות היא תוכנית ומתייחסת לעניין שבדרגה בלבד (לפנים ממהות מסוימת אחת, שנתקיימה כמכוון), יכול לחזור רק אותו צד שהטעות היא לרעתו - ואף הוא רק בתנאי, שהסטייה מדברי הקניין חורגת אל מעבר לגדרי המיזער או המירב של משמעות הדברים;
ג) היתה הטעות התוכנית בענין שבדרגה בלבד, והסטייה אינה כאמור לעיל, אלא מתייחסת היא לגדרי הממוצע של משמעות הדברים - אין איש מן הצדדים יכול לחזור בו בשל עצם אותה הסטייה, אבל במסיבות מתאימות עשויה הסטייה להכשיר את הרקע לתחולתם של דיני האונאה;רטז)
ד) בפירוש משמעותם של דברי הקנין, לשם בירור השאלה אם היתה טעות תוכנית או טעות מסיבתית בביצוע העסק או בעריכתו, אפשר - בדיני ממונות - להיעזר גם באומדנות (היינו גם אומדנות ביקורתיות, לשלילת המעשה), לפי מסיבות המקרה;
ה) בשימוש באומדנות אפשר להיעזר גם בחזקות הקבועות בהלכה, אך בדרך כלל אין להמציא חזקות מחודשות כאלה, כפי שראינו כבר בקשר להשטאה לעיל;
ו) כשמתנה מתבטלת מחמת טעות מסיבתית על פי אומדנא, אין הפירות חוזרים, כי ההנחה היא שלגבי זמן הביניים, עד התבררות המסיבות לאמיתן, סמכה דעת הנותן על כל פנים;ריז)
ז) כאשר דברי הקנין עשויים להשתמע לשתי פנים, הן כגרסתו של צד אחד הן כגרסתו של הצד שכנגד (ונמצא שכל אחד מן הצדדים טוען למעשה כי טעה בהבנתו של רעהו) מעדיפים את הגרסה הסבירה יותר על פי האומדן במסיבות המקרה, ואילו כאשר במסיבות המקרה אין הכרע, הולכים על פי הכלל ש"המוציא מחברו עליו הראיה", ומעדיפים אפוא את גרסתו של הצד המוחזק.ריח)
לענין הטעיה - ואף בזדון - נראה שאין בדיני ישראל תוספת מיוחדת של אפשרויות לביטול העסק, לעומת המקרים שבהם לא היה העסק ניתן לביטול בשל עצם הטעות; אולם, מטבע הדברים הוא, שלעתים קרובות תהיה ההטעיה כרוכה ממילא באומדן, שמסתמא לא נערך העסק אלא על דעת שהמצב הוא אמנם כפי שדימה הצד המוטעה, לפי תומו, בהשפעת ההטעייה - והעסק יעמוד אפוא לביטול מן הכיוון הלזה.
מעבר לכך, הרבותא המיוחדת של ההטעיה בדינינו היא, שאם נערכת היא ביודעין, הריהי בבחינת מעשה נזיקין בדיני דגרמי, והרמאי עשוי להתחייב אפוא באחריות לפצות את הנפגע על כל נזק צפוי שנגרם לו. גדרי האפשרות לאחריות כזאת הם רחבים בדיני ישראל יותר מאשר בשיטות אחרות, מתוך האיסור המוחלט יותר החל כאן לא רק על רמאות ממש, כי אם גם על גנבת הדעת המתבטאת במיני "פירכוס", העדר גילוי מספיק של פגמים, ואי העמדת הצד שכנגד על הנחות מוטעות הניכרות אצלו, וכיו"ב.ריט)
בסיכום צריכים אנו לחזור כאן למה שהקדמנו והנחנו במבוא לנושא שלנו,רכ) שלפנים ממסגרת דיוננו נצטרך עוד לחזור ולבדוק את היחס בין דרך המלך של השיטה שנמצא לבין הדינים הספציפיים שהספקנו לראות מקודם בקשר לאונאה ולפגם בשלמות המימכר בתאריו. אולם, עתה, כשמגיע תורה של הבדיקה הזאת, נראה שכל אשר נוכל לומר הוא, שבעצם אין לנו מה להוסיף - באשר הבעיות החשובות נתבררו כבר למעשה במה שראינו, ודיני ישראל יוצאים בכל אלה שוב, באופן גלוי ממילא על פניו, כשיטה מספיקה לחלוטין לעומת כל האחרות, ואף כעדיפה בדרך כלל עליהן.
נקודה אחרת, אשר בה נוכל להוסיף כאן סיכום - ואשר בזה נסיים גם את החיבור בכללו - הריהי בשאלה שהצגנו לנו בפתיחת הדברים מלכתחילה, והיינו מהו המבנה הנכון של עריכה שיטתית של משפט החוזים בדיני ישראל? נראה לומר כי דיני החוזים הכלליים - או אף הדינים הכלליים של מעשי הקניין, ולרבות את דיני הכושר האישי, דיני גמירת הדעת והמציג, דיני התנאים והמעשה הנערך באיסור, ודיני חוסר ההתאמה בין דימוי מעשה הקניין והדעת - ראויים אמנם להיות משותפים לדיני הממונות ולדיני הנישואין והגירושין כאחד.
לאחר מכן ראויים החוזים הממוניים להיפרד עצמם, ולפנים מכך נראה שסדר עריכתם המתאים הוא כלהלן: ראשית, חוזי הקנאה במוחזק; לאחר מכן, חוזה השכירות והחכירה במוחזק וחוזה שכירות העבודה; בשלב השלישי, חוזה ההלואה ודיני ההתחייבות הממונית, העברתה ופרעונה בדרך כלל; ורק לבסוף, דיני ההתחייבויות ההדדיות בכללן והחוזה החובי המכין.
כ"ה בחשון תשל"ו
רטו*) לפי אנסון, עמ' 160 ואילך; אנסון, מהדורה חדשה, עמ' 258 ואילך; צ'שיר-פייפוט, עמ' 201 ואילך; טריטל, עמ' 209 ואילך; צלטנר, א', עמ' 432 ואילך, 491 ואילך.
רטז) שלש הפיסקאות האחרונות הן על פי עה"ש חו"מ סי' רל"ג בסע' ב' שם מביא הרב מיני פלפולים אשר על פיהם עשויים דיני האונאה להתערב בנידון לא רק כשהסטייה היא ביחס למשמעות הממוצעת, אלא גם כשמגיעה היא אפילו מעבר לגדרי המיזער או המירב של הדרגה; והיינו שבמקרה כזה יתכן כביכול, במסיבות מסוימות, שהנפגע הזכאי לחזור בו יעדיף לקיים את העסק ויתבע רק החזרת אונאה - ואז יוכל הצד שכנגד להכשיל את התביעה, על ידי אכיפת ביטול העסק, בגלל הטעות, מצידו. לע"ד נראה לי כי הפלפול מופרך ובלתי נחוץ מעיקרא, כי מטבע הדברים לא יתכן במקרה מן הסוג הנידון שהמחיר המכוון בעסק יהיה אמור בסתם על דעת המחיר הממוצע של טיב המימכר כפי שסופק - וממילא אין כאן מקום, מטבע הדברים, לתביעה על פי דיני האונאה. מסקנה זו פוטרת אותנו ממילא מלדון בפרכות האחרות של הפלפול. - האמור בפסקה א', ניתן לומר כי חלים הדברים לא רק לגבי טעות בנשוא של העסק, כי אם גם לגבי טעות בזהותו של הצד שכנגד: ר' ורהפטיג (חוזים), עמ' 86 ואילך.
ריז) הפסקאות ד'-ו' הן על פי עה"ש חו"מ סי' רמ"א סע' ו וסי' רמ"ו. בקידושין וגירושין, כפי שראינו לעיל, אין מקום להסתמכות על אומדנות (ור' גם בפירוש, לענין טעות מסיבתית בגירושין, שו"ע אה"ע סי' קמ"ה סע' ד'). אולם אין פירושו של דבר, שאפילו בתחום זה מוכרחים אנו להסתפק, לענין פירוש הדברים, רק בגוף הדברים שהועלו בשעת מעשה: אם הדברים הללו מתקשרים לדברים שעלו קודם, צריכים הדברים להתפרש יחד, ולא במנותק (ר' שו"ע אה"ע סי' כ"ח סע' ו').
ריח) ר' מקורות בספרו של ורהפטיג על החוזים, עמ' 79 ואילך. ורהפטיג מציין, שבמשפט האנגלי רואים במקרה כזה את החוזה כבטל (עמ' 82-83).
ריט) ר' עה"ש חו"מ סי' רכ"ז סע' א' וסי' רכ"ח, וסי' רל"ב סע' ל"ד, ור' ורהפטיג (חוזים), עמ' 93 ואילך ועמ' 111 ואילך.