שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
6. תנאי מסיים, "לך ואחריך לפלוני" ומכר חוזר
במקביל לתנאי התחלת המימוש ראוי להזכיר בדיני ישראל את האפשרות של תנאי מסיים (או תנאי מפסיק) בקניינים, והיינו קביעת הזמן או המסיבות אשר בהם יסתיים הקניין שהוקנה. תנאי זה שונה מן התנאי המפקיע, על ידי כך שאין הוא פועל למפרע, ואין הוא מתייחס אפוא לתוקף או לכוח הפעולה של העסק, כי אם אדרבה: התגשמותו משאירה את תוקף הקניין שבזמן הביניים בעינו. התנאי אפשרי לא רק בשעבודים, כי אם גם בקנין הגוף, ותוצאת התגשמותו היא שמאותה שעה ואילך חוזרות רשויות הקנין למקנה (או למי שנכנס תחתיו או עוברות לאדם שלישי שנקבע מלכתחילה).פה)
בספר על "מושג הקנין ומערכת זכויות הממון" ראינו כי בשעבודים, התנאי המסיים הוא הכרחי, ואם אין הוא נקבע בפירוש, יש שם תנאי מסיים שמסתמא, שהשעבוד יסתיים בעת שירצה אחד הצדדים.פו) סיום השעבוד במועד שלא נקבע מראש מצריך מתן שהות מתאימה לצד שכנגד.פז)
מן התנאי המסיים הפשוט יש להבחין את המקרה, ששעבוד או התחייבות נקבעו על דעת שיהיו נתונים למימוש רק בתוך תקופה מסוימת.פח) במקרה זה אפשר לראות תערובת של תנאי מסיים ותנאי התחלת המימוש או תנאי-הבשלה.
כמין תנאי מיוחד ניתן לראות גם את הקביעה שהזכרנו לעיל, העשויה להיות צמודה לתנאי המסיים, ואשר על פיה תעבורנה הרשויות - בתום הזמן - לאו דווקא בחזרה למקנה או למי שנכנס תחתיו, כי אם לאדם שלישי. זהו התנאי הידוע במקורותינו בנוסח "לך ואחריך לפלוני".
בתחום הנוסח הזה, נראה שיש להבחין בין שתי אפשרויות. אפשרות היא במקרה שהמדובר יהיה בהעמדת שעבוד "לראובן ואחריו לשמעון". במקרה כזה, הדעת נותנת כי העסק הוא למעשה רק הקנאה מאוחדת של שני שעבודים שונים - ולוּ גם שווי תוכן - האמורים לבוא בזה אחר זה, ובאופן שהתנאי המסיים של השעבוד הראשון ישמש כתנאי התחלת המימוש לגבי השעבוד השני. בהסדר מסוג זה אין למעשה שום יחוד מהותי.
אולם יש יחוד מהותי באפשרות השנייה, אשר בה המדובר הוא בהעברת קנין - והיינו הקנאת הגוף או העברת שעבוד, "לראובן ואחריו לשמעון". במקרה כזה, נראה לומר שהקנין המועבר אינו מתפצל למעשה לשני קניינים, אלא נשאר הוא בעצם קנין רצוף אחד, אשר רק נושאיו, או קוניו, אמורים להתחלף ביניהם. בהתאם לכך, במידה שיש כאן תנאי מסיים, ניתן לומר שאין זה על כל פנים תנאי מסיים מן הסוג הרגיל, שהוא תנאי מסיים או מפסיק בקנין, כי אם תנאי מסיים מיוחד, אשר למעשה אין הוא מסיים ואינו מפסיק את הקניין, אלא הוא רק מסיים או מפסיק באדם. את "התנאי המסיים באדם" יכולים אנו להכיר גם שלא בצירוף מפורש של "לך ואחריך לפלוני" - והיינו בהעברת הקנין לזמן קצוב גרידא, וכשהמותר אמור לחזור למקנה בעצמו. במקרה כזה, אמנם יש לנו למעשה גם כן אחד קונה "אחריך" - אלא ש"אחריך" זה הוא המקנה עצמו ואין צורך להזכירו בפירוש, מפני שמובן הוא מאליו לפי גדרי ההקנאה.פט)
הדינים המיוחדים של תנאי "לך ואחריך לפלוני" מתיחסים ודאי רק להתנאה מן הסוג השני הלזה, והריהם מסתכמים כלהלן.
ההתנאה מועילה רק לטובתו של אדם הקיים בשעת מעשה (או לעוברו של המקנה), ובתנאי שהאיש לא ימות תוך זמנם של קודמיו על פי ההתנאה, ובתנאי נוסף שהקנין של קודמיו אמנם יבוא להתגשם. לא התמלאו התנאים הללו ונגמר זמנו של קונה קודם, נשאר המותר מכל מקום לאותו קונה קודם או ליורשיו - אלא אם נקבע אחריך אלטרנטיבי, המצליח לזכות לפי אותם התנאים. כאשר המדובר הוא בקניין הגוף, ראינו כבר בספר על "מושג הקניין ומערכת זכויות הממון", שהקונה בכפוף לתנאי מסיים רשאי על כל פנים לכלות את הגוף תוך זמנו - ואפילו להכשיל את זכויותיו של "אחריך" על ידי העברת הגוף לאחרים לצמיתות. אולם כאן ראוי להוסיף שמכל מקום אין הוא יכול לעשות כך על ידי יומרת הקנאה למי שראוי ליורשו או על ידי צוואת שכיב מרע. כמו כן, אם מנצל הוא את כוחו בזדון, כדי להכשיל את הראייות העומדת למי שבא אחריו, נקרא הוא "רשע"פט-2) - ור' גם עוד בהקשר זה להלן, בהערה צ'.
לגבי הבסיס המשפטי של זכיית אחריך (כשאחריך הוא צד שלישי), נראה לומר שמתקשר הוא לכלל ש"זכין לאדם שלא בפניו" - והיינו שהקונה הראשון נעשה כאן איש ביניים לזכייה לקונים המאוחרים, בהתאם לכללים שראינו בפרק ב' לעיל, סע' ח', הערה תנ"ה. מצד שני ראוי להדגיש את ההבדל בין זכייה זו לאחריך לבין הקנייה בתנאי דוחה. הנחה של דמיון עשויה להתעורר כאן לנוכח העובדה, שזכיית אחריך אינה אמורה להתגשם אלא משלעתיד, ולא למפרע, ואף עשויה היא להיות מוכשלת בינתיים מעיקרא - ממש, לכאורה, כבמקרה של תנאי דוחה. אולם, באמת, הבדל מהותי נוצר כאן על ידי כך, שלפחות מצד המקנה - הקניית ראייות המותר לאחריך היא מוחלטת, ושוב אין הוא יכול לחזור בו או להכשיל את הזכות מצידו. דבר זה כשלעצמו מספיק כדי להוציא את העניין מגדר אסמכתא ומגדר הדינים של תנאי דוחה. במקרה שאחריך הוא המקנה בעצמו, מתקבלת ממילא גם כן אותה תוצאה - מכוח הסתלקותו המוחלטת של המקנה, אשר תנאי המותר שמסתמא אינו פוגע במוחלטותה העקרונית.פט-3)
לעניין התנאי המסיים מתקשרים גם דיני המכר החוזר. לגבי המכר מסוג זה קובע הרמב"ם בפ"ו מהל' מלוה ולווה הל' ה', זה לשונו: "המוכר בית או שדה, ואמר המוכר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקעי - לא קנה, וכל הפירות שאכל רבית קצוצה, ומוציאין אותם בדיינין". מכאן יש להבין, שהכוונה אינה למקרה שהמכר נעשה על תנאי מפקיע, לאמור שעם החזרת המעות יתבטל המכר למפרע, או שנעשה הוא בסמיכות להקנאה חוזרת על תנאי משהה - שהלא בשני האופנים האלה, ממילא יצטרך הלוקח להחזיר את הפירות, ולא תהיה כאן ריבית (וכפי שכבר ראינו, רק נחוץ במסיבות אלו להשליש בינתיים את הפירות בידיו של שליש, אבל אין מקום לביטולו הגמור של המכר). יוצא אפוא שהמדובר הוא דוקא במכר על תנאי מסיים: עד שיחזיר המוכר את המחיר, או במכר מורכב מתנאי מסיים ומפקיע גם יחד: על מנת שהלוקח יחזיר את הנכס לכשיחזיר המוכר את המחיר. זהו, מצד אחד תנאי מפקיע, כי במקרה שלא יחזיר הלוקח את הנכס כנגד הצעת ההחזרה של המחיר, יתבטל המכר מעיקרא, והנכס על פירותיו יחזור אל המוכר ממילא ומכל מקום; אבל, מצד שני זהו גם תנאי מסיים, כי במקרה שהלוקח יקיים את התנאי, יתקיים קניינו למפרע לגבי זמן הביניים והוא יהיה זכאי לשמור לעצמו את הפירות שאכל.צ)
אולם, אף לגבי מכר מסוג זה אין הרמב"ם גורס איסור מוחלט: בהמשך הדברים, ובפי"א מהל' מכירה הל' י"א, כותב הוא שאם המוכר מצידו לא התנה כלום, אבל הלוקח אמר לו מדעתו "כשיהיו לך מעות הביאם לי ואני אחזיר לך קרקע זו", הרי זה מותר והתנאי קיים. כסף משנה, בפי"א מהל' מכירה, מתרץ שההבדל בין שני המקרים הוא בכוונת החוזה: אם למעשה מכוון החוזה למשכון ורבית, הריהו פסול, אבל אם הכוונה הכנה היא למכר עם תנאי חזרה, וללא ענין של ריבית, החוזה הוא כשר - ואת הכוונה מן הסוג הראשון מסיקים במקרה שהמוכר הוא הדורש לקבוע את תנאי החזרה, בעוד שאת הכוונה מן הסוג השני מסיקים במקרה שהלוקח מציע לקבוע את תנאי ההחזרה מדעתו (כדי לפייס את המוכר, המהסס למכור את רכושו).צא)
פה) ר' בספר על "מושג הקניין ומערכת זכויות הממון", חלק א', פרק ב', הערה נ'.
פז) ר' בספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ד', סע' ה', הערה נ'.
פח) ר', למשל, כתובות ק"ג, א', שמדור האלמנה משועבד לה רק כל זמן שהוא בעינו; ור' משנה שם, בדף ק"א עמ' ב': "על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי".
פט) עולה לנו מתוך האמור, כי תנאי מסיים רגיל - והיינו תנאי מסיים בקניין - מצוי למעשה רק בהגדרת שעבודים; ואילו תנאי מסיים בקנין הגוף הוא תמיד רק תנאי מסיים באדם. הבחנה זו, כשלעצמה, אין לה אמנם משמעות מעשית, אבל יש לה חשיבות עיונית להבנת הנושא שבו אנו עוסקים כאן.
ייחודו של התנאי המסיים בקניין הוא, שהריהו חלק מהגדרתו התוכנית של השעבוד - וכאשר התנאי מוגשם, מסתיים השעבוד, והרשויות הכלולות בו חוזרות לבעל הבית לאו דוקא מכוח התנאי, כי אם מכוח הקנין המקורי של בעל הבית, אשר מתוכו הופרשו הרשויות רק במסגרת השעבוד. עקרון זה אינו משתנה גם כאשר התנאי המסיים משמש כתנאי התחלת המימוש לשעבוד חדש - כי גם השעבוד החדש אינו נמשך כאן על כל פנים מן השעבוד הקודם או מן התנאי המסיים, אלא מכוח הקניין המקורי של בעל הבית, אשר מתוכו חוזרות ומופרשות הרשויות.
לעומת זאת, בהעברת קניינים, הנחת יסוד היא שהמקנה מסתלק מקניינו לחלוטין; ולכן, אם כוללת ההעברה תנאי מסיים, באופן שהקניין המועבר יצטרך להיפסק בעוד שמבחינה תוכנית יוכל הוא עדיין להימשך - הרי שלא תוכל ההתנאה להיות שלמה אלא אם תהיה עמה הוראה נוספת, בדבר מה שיעלה בגורלו של המוֹתר. הוראה נוספת מסוג זה הריהי הקביעה "ואחריך לפלוני" - וזכייתו של אחריך אין לה בסיס כאן, לבד מהוראת ההקנאה המתייחסת למותר הקנין הנשאר בתום זכותו של הקונה הקודם. גם כאשר זהותו של אחריך אינה נקבעת בפירוש, ועל פי ההנחה שמסתמא שאמרנו חוזר המותר למקנה - באמת אין המותר חוזר אליו מכוח קניינו המקורי, שהרי מן הקניין המקורי הזה הסתלק המקנה לחלוטין; והחזרה נמשכת כאן, איפוא, רק מן ההתנאה החרישית שאנו מיחסים למקנה, כאילו אמר "ואחריך שאר המותר לעצמי" [הערה פט-1) השווה בסוף מס' 8 להלן בענין "תנאי השיור" - ויש כמובן להבחין. ר' להלן, הערה פט-3].
בהקשר זה כדאי להעיר על המסקנה העשויה לכאורה להשתמע מדברינו, שקנין הגוף נושא בו באופן מהותי את המרכיב התוכני של נצחיות - בהבדל ממה שהגדרנו בספר על "מושג הקנין ומערכת זכויות הממון"; שהרי כאן אומרים אנו, שהעברת קניין הגוף לזמן קצוב כוללת בה ממילא הנחה בדבר קיומו של מותר, הנמשך עוד על כל פנים באופן רצוף מאותו קנין עצמו שהועבר. אולם, באמת אין כאן סתירה. מבחינה מהותית אין מניעה שהמשפט יקבע, שקנין הגוף נמשך רק יום אחד, ואחר כך נהפך הנכס להפקר או לאסור בהנאה - ובאותו אופן, אם אצלנו העובדה היא שקניין הגוף הוא נצחי, הרי זה רק מקרה משפטי ולא הכרח פנימי-מושגי. הצירוף של תנאי מסיים באדם ומותר החוזר למקנה או עובר לאדם שלישי (או יוצא להפקר, או לאיסור הנאה) מתאפשר כל אימת שקנין מועבר על דעת כך, שזכותו של הקונה תיפסק לפנים מתקופה כלשהי אשר במשכה יכול הקניין להתקיים על פי החוק או על פי הגדרתו החוזית.
פט-2) ר' בספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ג', סע' א', מס' 6.
פט-3) במסגרת ההבחנה שאמרנו בהערה פט-1 לעיל ראוי לציין, שכאן אין לנו צורך להשתמש בקונצפציה של הקניית שיור המותר באופן חוזר מן הלוקח למקנה, שהרי המקנה המקבל את מותר אינו מקבל אותו משמו של הלוקח, כמו במקרה של תנאי השיור הרגיל, אלא מקבל הוא אותו במישרין מכוח התנאי שהתנה.
צ) יש להעיר באגב, שעל ידי תנאי מסוג זה יכול המקנה להעביר ללוקח את המעמד של קונה הגוף לזמן מסוים, בכפוף לסנקציה קניינית כנגד המקרה שהלוקח ינסה לנצל את מעמדו במלואו ולהקנות את הנכס לאחרים או לאבדו באופן אחר.
צא) ר' גם בספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ה', סע' ב', וביחוד בהערה ד' שם (אשר בפסקתה השניה נידון פירוש חלוף של כסף משנה בעניננו).