ד.א.ו.4.

4. התנאת התחייבות ותנאי הבשלה

כל הדינים והמסקנות שראינו עד כאן, מסתבר - ואמנם אך פשוט הוא - כי חלים הם לא רק בעסקים של הקנאה במוחזק או במעשי קדושין וגרושין, כי אם גם בעסק התחייבות. למשל, אם פלוני אומר "הריני מתחייב לך במאה זוזים לאחר ל' יום ואילך", או "אם תבוא חותנתי ומשעת בואה ואילך" - החיוב, בינתיים, בטל הוא בבחינת אסמכתא: אין הוא משעבד כלל את נכסי המתחייב, ולא זו בלבד שבינתיים יכולים הצדדים לחזור בהם, אלא גם במקרה שלא חזרו בהם, ומעשה הקניין מוסיף להתקיים עד שהתנאי מתמלא, הרי על כל פנים, אם מת בינתיים אחד הצדדים או נפסל, אין ההתחייבות קיימת לגבי יורשיו או אפוטרופסו.^עח) מצד שני, אם האמירה היא: "הריני מתחייב לך במאה זוזים מעכשיו ולכשתבוא חותנתי", או "על מנת שתבוא חותנתי", או "מעכשיו ולאחר ל' יום" - גם כן פשוט הוא שההתחייבות קיימת, ומשעבדת את נכסי המתחייב לאלתר ומשמתקיים התנאי, למפרע. אולם יש לשים לב כי למעשה, הנוסח הרגיל בהתחייבות לא יהיה בעצם לא כך ולא כך, כי אם למשל, "הריני מתחייב לשלם לך מאה זוזים בעוד ל' יום" או "הריני מתחייב לפצותך אם ייגרם לך הפסד" - ובזה מגיעים אנו לעניין של התנאה מסוג השונה במידה רבה מתנאי הקיום שראינו לעיל.

העניין הוא בכך שבדוגמאות מסוג זה אין לנו למעשה התנאה על עצם תחולת ההתחייבות, אלא זו אמורה לחול לכאורה באופן מוחלט, ואילו המועד או התנאי מתייחסים כאן רק להבשלת ההתחייבות - והיינו לזמן המיועד לפרעונה או למסיבות שבהן תיעשה היא ראויה להתמלא בפועל. ביתר פירוט, נראה כאן לומר, שההתחייבות כאילו מתפצלת לפנינו לשני יסודות: מצד אחד, עצם החיוב היסודי, על שעבוד הנכסים שעמו, אשר יש לו תוקף פשוט, ואין הצדדים יכולים לחזור בהם ממנו ומשתמר הוא גם כנגד יורשיהם או אפוטרופסיהם - אף אם המסיבות הראויות להבשלה לא תתהווינה למעשה לעולם, וההתחייבות לא תגיע אפוא אף פעם לידי ראייות להתמלא בממש; ומצד שני, גידור המועד או המסיבות, אשר בהם ייעשה החיוב היסודי ראוי להבשיל - גידור המשאיר בינתיים את החיוב היסודי משוחרר מן החובה למלאו בממש, על אף כל תוקפו, והמופיע אפוא כעין חובה משלימה, למילוי החיוב היסודי, לכשיתקיימו המועד או המסיבות המתאימים. או, אפשר גם לתאר את הפיצול באופן הפוך (אם כי לאו דווקא תוך הבדל מהותי), והיינו שמצד אחד מורכבת התחייבות מן החיוב ומשעבוד הנכסים לעשות מעשה פלוני לכשיגיע הזמן או לכשתתקיימנה המסיבות - שהוא ישות משפטית אחת, המגלמת את הישות הכללית והיסודית של ההתחייבות - ומן הצד השני, מן החיוב הפשוט לעשות מעשה פלוני - שהוא ישות משפטית נוספת, הגלומה מלכתחילה בצורה עוברית בישות היסודית והמבשילה מתוכה לחיים משלה כשמגיע הזמן או כשהמסיבות מתקיימות.

פיצול שכזה, אפשר גם לומר שהוא מחויב המציאות - שהרי, לו ניתן היה למלא את ההתחייבות בסתם, מיד עם העמדתה, ללא הפנייה לזמן אחר או למסיבות אחרות, לא היה שם צורך בהתחייבות מעיקרא, אלא אפשר היה לקיים את התשלום בו במקום, במוחזק; והרי זה אפוא מטבע הדברים, שאם מעמידים את העסק בצורת התחייבות, צריך העסק לכלול חובת מעשה, אשר האקטואליות שלה תהיה מותנית במועד או בהתרחשות כלשהי כעבור זמן, ועם זאת צריך הוא לכלול גם את עצם העסק של ההתחייבות היסודית שברקע, אשר תהא לו משמעות אקטואלית אף בזמן הביניים, ושישמר את אקטואליותו עד המילוי. העקרון שבדבר בא לידי ביטוי מובהק בדיני ישראל, מבעד לאימרה שכבר נתקלנו בה בחיבור זה כמה פעמים, והיינו ש"ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ומכל מקום אין שכירות משתלמת אלא לבסוף".^עט) באימרה זו רואים אנו את החיוב של פרעון השכר כבעל ישות נוספת על עצם חובת השכר, הקיימת גם כאשר אין עדיין חובה מוכנה לפרעה - ובאמת יכולים אנו להיווכח בהגיון המהותי של התפיסה השניותית הזאת אם נשים לב לכמה שיקולים מעשיים, כלהלן. ראשית, ברורה, למשל, המשמעות האקטואלית של החובה היסודית כשלעצמה - במנותק לחלוטין מכל בעיה של מועד ההבשלה או חובת הפרעון - כאשר החובה נידונה מבחינת המאזנים הנכסיים של הצדדים, או כנשוא אפשרי למשא ומתן קנייני, או כאשר דבר מה מתקבל כסילוק החובה אפילו לפנים ממועד ההבשלה. ושנית, עשויה הכפילות להתברר באופן מיוחד גם מחוץ לדיני ישראל, באותן השיטות המכירות באפשרות שחובת הפרעון תתיישן ותסתיים מעיקרא, בעוד שהחובה היסודית תוסיף מכל מקום להתקיים כ"חוב טבעי", במובן שסילוקה יכול להיחשב כ"קאוזה" לגבי משא ומתן קנייני בנכסים שכנגד.^פ)

אולם, עם כל זאת, מסתבר שאין להרחיק לכת עד כדי כך שנראה את השנייות האמורה, כאילו היתה מורכבת אמנם משתי ישויות נפרדות לגמרי. שתי הישויות החוביות שאמרנו אינן ניתנות למעשה להפרדה זו מזו, והדבר מתברר באופן המובהק ביותר בתחום הנושא המיוחד של דיני התנאים, אשר בו דנים אנו כאן. בהקשר זה משמעותית היא התופעה שראינו, שאת גדרי ההבשלה יכולנו לתפוס, בלי הבדל, אם כסייג המתייחס לחובה היסודית ואם כסייג המתייחס לחובת הפרעון. יתר על כן, אף אמרנו באגב, שכל החובה המיוחדת של הפרעון אינה בעצם אלא גידור של החובה היסודית; ובאופן המובהק ביותר יתברר ענייננו אם נשים לב שמבחינה מעשית לא ייתכן להוסיף ולראות את החובה היסודית כבת תוקף כאשר מתגלה שגדרי ההבשלה אמנם לא יוכלו עוד להתקיים לעולם.^פא) במקרה שכזה אך פשוט הוא, שעם ההימנעות של חובת הפרעון נמנע ממילא כל טעם ומשמעות גם מקיומה של החובה היסודית - ולכאורה חוזרים אפוא גדרי ההבשלה ומתדמים לחלוטין לכעין תנאי קיום משהה או מפקיע, שהיה אמור לשעבד את החובה היסודית בעצם תחולתה, מלכתחילה. ואמנם, מבחינת התוצאות למעשה קשה לראות הבדל כלשהו בין שני מיני התנאים. אלא שמכל מקום, לפחות מבחינה עיונית, נראה שצריכים אנו להכיר כאן הבדל חשוב ונרחב למדי.

הדבר יתברר, אם נשים לב לכך, שבתנאי קיום רגיל אמנם יש לנו עניין רק בעסק משפטי ובסיוג של תחולתו; לעומת זאת, בתנאי הבשלה, יש לנו עניין לא רק בעסק משפטי (עסק ההתחייבות) ובסיוג של תחולתו, כי אם גם בגידור האקטואליזציה של חובת מעשה האמורה להיוולד מחיקו של העסק. בהמשך מכאן, במקרה של תנאי קיום רגיל, עצם אי התגשמות התנאי היא היא המכשילה את תחולתו של העסק; אולם, במקרה של תנאי הבשלה - לא עצם אי התגשמות תנאי הוא המכשיל במישרין את העסק, אלא אי התגשמות התנאי מכשילה במישרין רק את חובת המעשה, ואילו התמוטטות חובת המעשה היא היא החוזרת ומרוקנת את העסק ממשמעותו. לכן נראה לומר, שאף אם כשלון תנאי ההבשלה מכשיל לא רק את חובת המעשה, כי אם גם את העסק המשפטי עצמו, הרי על כל פנים, אין העסק המשפטי מתבטל כאן מעיקרא ולמפרע - כמו במקרה של כשלון תנאי משהה או מפקיע - אלא העסק מסתיים כאן רק מעכשיו ואילך, ואילו לגבי זמן הביניים יש לנו לראות את העסק, לפחות מבחינה עיונית, כאילו היה מתקיים בתוקפו (ובזה נבדל הענין גם מן התוצאות של תנאי דוחה).^פב)

בהתאם לכך, שוב, מגיעים אנו למסקנה כי תנאי ההבשלה הריהו אמנם מין תנאי בפני עצמו במסכת תורת התנאים, והרי זה תנאי בעל אופי מורכב. מצד אחד, מבחינת גידור אופן הקיום של עסק ההתחייבות, הרי זה גורם משפטי בעל אופי של תנאי מן הסוג השייך לענייננו בפרק הזה; אולם מצד שני, לפי מה שראינו, אין זה רק תנאי של גידור ההתחייבות, כי אם גם ישות בעלת אופי חובי מיוחד משלה, אשר המקום הראוי לה בתורת המשפט אינו דווקא במדור של תורת התנאים, כי אם במדור של תורת החיובים. בין כך ובין כך יש לציין, כי העניין של תנאי ההבשלה באמת רחב הוא הרבה יותר מכפי שראינוהו מוזכר בתורת התנאים באירופה, אשר שם התייחס אליו מסיניאו רק בבחינת סוג אפשרי של מועד.

ביחס לדיני ישראל כדאי לציין במיוחד, כי הנוסח הרגיל להבעת תנאי ההבשלה דומה כאן לנוסח של תנאי "אם" או "לאחר זמן" - והדבר מתאפשר מתוך כך, שכאשר המדובר הוא בהתחייבות, מובן מן הסתם כי הכוונה היא רק לתנאי הבשלה, ולא לתנאי קיום (וודאי גם לא לתנאי דוחה). לכן, תנאי "אם" או "לאחר זמן" האמור בהתחייבות איננו גורם בסתם לאסמכתא, ועל פי עצם טבעו שבסתם אין הוא זקוק לכפל הנוסחאות - כי אם אדרבה.^פג)

עח) ר' פתחי תשובה על שו"ע חו"מ סי' מ"ג סע' ג'.

עט) ר', למשל, הרא"ש על עבודה זרה י"ט ב', ור' מקורות בספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ד', הערה ע"ד.

פ) ר' בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק א', סע' ה', מס' 3, בסמיכות להערה צ"ג, ופרק ג', סע' ד', בסמיכות להערות נ"ה-נ"ז.

פא) התפתחות כזאת יש להבדיל מן המקרה שהבשלת החיוב לא נמנעה מעיקרא, אלא שחובת מילוי ההתחייבות התיישנה או הותלתה משום מה, אף על פי שהבשילה.

פב) בתחום חיי המעשה יתברר לנו הגיונה של ההבחנה הזאת אם ניקח, למשל, חיוב פיצויים של חברת ביטוח, אשר הגיע לקיצו משום שלמבוטח לא נגרם נזק תוך התקופה המוסכמת. לו היינו אומרים שתנאי הנזק הוא כעין תנאי קיום לגבי עצם חובת הפיצויים, היה פירושו של דבר שבדיעבד רואים אנו את חובת הפיצויים כאילו לא נולדה מעולם - והיה מקום לתמוה בשל מה תהא חברת הביטוח זכאית לשמור לעצמה מכל מקום את דמי הביטוח, או אפילו להוסיף לגבותם אם עדיין לא גבתה. אולם, התירוץ הנכון הוא, שהמבוטח הסכים לשלם דמי ביטוח לאו דוקא בעד תשלום הפיצוי, כי אם רק בעד התחייבות הפיצוי - והתחייבות הפיצוי אמנם נתקיימה בידו כמוסכם, אך על פי שבסופו של דבר אמנם לא יצא הוא זכאי להיפרע בגינה כל מאומה.

פג) דוק, למשל, בבבא מציעא ק"ד א'-ב'; סנהדרין כ"ד ב'; פכ"ה מהל' מלוה ולווה הל' א' וב'; שו"ע חו"מ סי' ע"ג; עה"ש חו"מ סי' ר"ט סע' י"א וסי' רי"א סע' ח'.

הדף הבא