שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בדיני ישראל אין לנו במקורות הגדרה מוכנה למתנה, אך נראה כי מתוך מכלול הדינים עשויה להתקבל הגדרה שתהא דומה בעיקרה למה שראינו במשפט הגרמני.
ראשית, ברור שגם המתנה העברית אינה מצטמצמת דווקא בהקנאת הגוף או בהקנאות במוחזק, אלא כוללת היא גם הקנאות בראוי, כמו מחילה או העברת תביעה.תמח)
לאחר מכן יש לנו ללכת אל דיני התשלומים בגין הנאה בלתי-חוזית - בסוגייה בבבא קמא, דף כ' עמ' א'-ב' ועד דף כ"א עמ' א',- ורואים אנו את הכללים האלה: א) מקום שאדם נהנה מחברו הנאה אשר מבחינת שניהם אין לה ערך כלכליתמט) - פשיטא הוא כי הנהנה פטור מלשלם; ב) נהנה אדם מחברו הנאה אשר מבחינת הנהנה יש לה ערך כלכלי, אבל מבחינת חברו אין לה ערך כלכלי, פטור הוא גם-כן; ג) גם אדם הנהנה מחברו הנאה אשר מבחינת הנהנה אין לה ערך כלכלי, אבל מבחינת חברו יש לה ערך כזה - יתכן אמנם שהנהנה יתחייב לפצות את חברו על פי דיני הנזיקין, אבל אם משום מה פטור הוא בדינים האלה, ואף אין הוא עושה שום דבר בעצמו, אפילו בדיעבד, כדי להפיק תועלת מהפסד חברו (שאז ממילא מגלה הוא כי יש להנאה ערך כלכלי אף מבחינתו שלו) - פטור הוא מתמורה; ד) רק במקום שנהנה אדם מחברו הנאה אשר מבחינת שניהם יש לה ערך כלכלי, היינו ש"זה נהנה וזה חסר", חייב הנהנה לשלם את ערך הנאתו, אף אם הגיעה לו ההנאה שלא בתוקף חוזה, - והדרך היחידה שבה יוכל הנהנה להיפטר הריהי שהמהנה יסכים לפטרו. לפי זה יוצא, שאם באמת הכוונה היא להינוי של חינם, הרי רק במקרה הרביעי מצריך הדבר התקשרות משפטית, אשר מושג "המתנה" יוכל לבוא בחשבון לגביה - כי בשלוש האפשרויות האחרות תגיע ההנאה בחינם מכל מקום, מעבר לכל צורך בהתקשרות ובלי שהתקשרות משפטית תוכל שם בכלל לעלות על הדעת.
המסקנה המעשית הראשונה הנמשכת מכאן לדידנו היא, שאפילו במסגרת הענקת נכסים בחינם, באמת בלתי מדויק יהיה, גם בדיני ישראל, לתפוס הענקה כזאת תמיד ובאופן אוטומטי בבחינת "מתנה", מפני שאם ההענקה מתבצעת במסיבות שאינן בבחינת "זה נהנה וזה חסר" ממילא לא תהא שם למושג "המתנה" שום משמעות; והיינו, במילים אחרות ובניסוח על דרך החיוב, שגם בדיני ישראל - ואף אם נצטמצם בגדרים של מתנת נכסים בלבד - באמת יש לצמצם אפוא את מושג המתנה רק למסיבות שבהן זה נהנה וזה חסר, בדומה למה שראינו בשיטות של יבשת אירופה. אולם, יש גם לציין כי בדיני ישראל מתחייבת המסקנה אף באופן מובהק הרבה יותר מאשר שם. כי מבין שלש האפשרויות שבהן אמרנו כי מושג "המתנה" מאבד את משמעותו, אמנם פשוט הדבר לגמרי במקרה שלא זה נהנה ולא זה חסר, וכן במקרה שהצד האחד יוצא חסר בלי שהצד שכנגד יימצא נהנה; אולם, במקרה שהנשוא הוא כזה אשר הצד האחד יוכל ליהנות בו בלי שהצד שכנגד יצא חסר - העובדה היא שבשיטות האירופיות אין דין מקביל לכלל העברי, שבמקרה כזה "כופים על מידת סדום",תנ) ונמצא אפוא כי באירופה יכולה ויכולה להיות חשיבות להסדר מוסכם של מתנה אף במקרה כזה, באופן שצמצום המושג מעבר לכך עשוי להיראות כאן כמקרי או שרירותי, או בלתי מבוסס דיו, או כל כיוצא בזה. לעומת זאת, בדיני ישראל נסגר מעגל-האפשרויות על ידי הכלל כי "במקום שזה נהנה וזה אינו חסר כופים על מידת סדום", וצמצום הגדרת המתנה יוצא אפוא מחויב אמנם על פי הקצעה הגיונית בהכרח.
אולם, שרשרת המסקנות הנמשכת ממעגל-האפשרויות האמור אינה מתמצית רק בכך. מסקנה נוספת תעלה לנו אם נשים לב לשוני בין סיוג הנושא על ידי מעגל האפשרויות בדיני ישראל לבין הסיוג הדומה שערכנו קודם במשפט האנגלי. כי במשפט האנגלי היה עיקר עניינו של הסיוג במה שהסקנו ממנו כי דבר-עבודה אינו יכול לשמש שם כנשוא של מתנה; אך בדיני ישראל, המגמה העקרונית היא הפוכה. כאן, כאשר נמצא אדם ערוך לעשות עבודה בשכר, והוא עושה במקום זאת עבודה באופן המועיל לחברו, אשר בסתם מוכן היה לשלם בעד עבודה כזאת, והאיש אמנם מאמץ לו את דבר-העבודה - הרי זה מקרה מובהק של "זה נהנה וזה חסר - חייב", וקביעת פטורו של הנהנה מצריכה ומצריכה אפוא הסדר חוזי ממין המתנה.תנא) אלא שעדיין יש לשאול, מה יהיה במקרה כזה נשוא ההסדר: האם יהיה זה הסדר של מחילת החיוב, או הסדר של העמדת חיוב-עבודה בחינם או הסדר של הענקת עצם העבודה עצמה בחינם?
על שאלה זו נראה להשיב כי הפתרון המושגי של מחילת החיוב עשוי לבוא כאן בחשבון רק במקרה שהעבודה נעשתה מלכתחילה ללא הסדר, וחיוב התשלום נולד ממילא על-פי דין, ועתה באים הצדדים לסלק בדיעבד את החיוב הלזה. לעומת זאת, אם הכוונה היא להסדיר שהעבודה תיעשה מלכתחילה בחינם ובלי שחיוב התשלום יחול מעיקרא, הברירה היא רק בין שני הפתרונות האחרים.
במסגרת זו ניתן אולי לומר לטובת הפתרון החובי, שבלעדי החיוב קשה לתפוס על מה יתקשר כאן ההסדר, שמקבל העבודה יהא פטור מן התשלום החל עליו בסתם על פי דין. הסדר כזה מצריך על פי שיטתנו המושגית מעשה-קניין כלשהו, אשר בגינו, כל אימת שתיעשה המלאכה המוסכמת, יהא הצד שכנגד רשאי ליהנות ממנה ללא שכר; אך הכלל של דיני ישראל הוא כי הסכם-דברים גרידא אינו מועיל כמעשה קניין. ראינו שגם עצם הפעולה של התחלת-מלאכה אינו יכול להיחשב כשלעצמו כמעשה-קניין (אם לא בבחינת סימן להגעת ההנאה "דמהימן ליה"); ואילו קישור "בההיא הנאה דמהימן ליה", נראה שמטבע הדברים אינו יכול להיות שייך בעניין של קביעת פטור מתשלום מן הסוג שאנו דנים בו (לבד אולי ממקרים חריגים ונדירים ביותר). יוצא אם כן, לכאורה, שבדרך כלל יצריך הפטור דווקא איזה מעשה קניין פורמלי; אולם, משהגענו לכאן מתברר, שגם מעשה קניין פורמלי לא יוכל להועיל לשם העמדת הפטור, כשלעצמו, מלכתחילה - מפני שהכלל הוא כי אדם יכול לסלק עצמו מזכות שעדיין לא נולדה לו, רק אם בא הוא לעשות כן במסגרת של זיקה קיימת אשר תהא עשויה להוליד לו את הזכותתנב) - ואילו בנידון שלפנינו, לפי מהלך הנחותינו עד כאן, עדיין אין לנו שום מסגרת של זיקה קיימת כזאת. כדי שהזיקה תיווצר, האפשרות היחידה העולה על הדעת היא שיועמד קודם כל חיוב לעשות את המלאכה - ורק על בסיס זה כבר אפשר להניח כי החיוב אמנם גם יועמד מלכתחילה על דעת חינם, ושום חיוב-תמורה לא יימשך אפוא על ידי מילויו.
אולם, העובדה היא שלמעשה אין אנו מוצאים במקורותינו שום הקפדה שכזאת - ובאמת אף בלתי-מציאותי הוא שאדם לא יוכל לעשות טובת מלאכה לחברו, שלא על דעת שכר, אלא אם קודם כל יעמדו שניהם ויערכו על כך קניין-התחייבות צורני, או שלפחות יקיימו הסמכת-דברים והתנהגות כל כך איתנה עד שחיוב עבודה "בההיא הנאה דמהימן ליה" תוכל לעלות בעקבותיה. לכן מסתבר שהפתרון הנכון הוא כפי שלמעשה אמנם גם מקובל עלינו פשוט לפי דרך הטבע, והיינו כי במקרה שגורם אדם הנאה לחברו על ידי דבר מלאכה, במסיבות של "זה נהנה וזה חסר", אך מתוך הבנה הדדית שהמלאכה נעשית בחינם, הרי גם אם אין בעצם הדבר הזה כדי להעמיד ביניהם פטור כולל וגמור מלכתחילה כנ"ל, מכל מקום, כל פירור של המלאכה המתבצע בפועל בעוד שההבנה האמורה קיימת כבר יוצא ממילא פטור משכר, לפחות במה שנוגע לגביו הוא עצמו -באשר במידה זו אכן אפשר ואפשר לראותו כעין מעשה-קניין ממש; והתוצאה הכוללת היא, שבינתיים אמנם חופשיים הצדדים לחזור בהם מן ההסדר בכל רגע ורגע, לגבי העתיד, אך כל הנאת-המלאכה שהספיקה להתקבל לפני החזרה - או במקרה שכל המלאכה כולה הושלמה ללא חזרה - הרי זו מתקבלת אמנם תוך פטור מוסכם מחובה של שכר, ממש כדבר מתנה של איזה נכס בעין.תנג)
בהתאם לכך, המסקנה הנוספת היא כי לפחות מבחינה מהותית באמת אין יסוד להבדיל בין הסדר להענקת נכסים בחינם לבין הסדר להענקת-חינם של מיני הינויים אחרים. כי אכן, אף במסגרת של הענקות-נכסים, לא ראינו שום דבר שיורה כי הנכסיות של ההענקה היא החשובה לקביעת ההענקה כ"מתנה", אבל ראינו - לעומת זאת - כי השאלה אם יש שם "זה נהנה וזה חסר" היא היא שיש לה חשיבות מהותית שכזאת; ועתה מוסיפים ורואים אנו כי מבחן זה עשוי אמנם לשמש כמכנה המשותף הקובע, לגבי הענקות נכסיות והענקות-עבודה כאחת, בלי שטיב תוכנו של ההינוי יצטרך כלל להיות מובא בחשבון - וממש כפי שראינו בדוגמת ההגדרה הגרמנית. אלא ששוב יש לציין, כי במשפט הגרמני - לנוכח העדר הכלל בדבר הכפייה של מידת סדום - עשויה ההגדרה ברוח זו להיראות כאילו כפויה, מבחינה הגיונית, מצידה; אך בדיני ישראל עולה הגישה המוצעת באופן הגיוני ומושרש לחלוטין.
בהקשר זה, מן הראוי הוא כמובן שלא להתעלם גם מן האפשרות, שביחס לדינים המעשיים עשוי אולי להתגלות מדי פעם בפעם הבדל כלשהו בין הסדר של הענקת נכסים בחינם לבין הסדר של הענקת מיני היינויים אחרים; אולם, לגבי ההגדרה המהותית של מתנה מסתבר שבאמת אין לאפשרות זו משקל - וביחוד לנוכח העובדה, שכפי שנראה להלן, אמנם אין ההבדלים הללו מגיעים בשום מקרה לחשיבות מהותית. מבחינת היחוד המהותי של הסדר להענקת הינוי בחינם, כמובן לא דיוקם היחודי של אופני הענקת ההינויים השונים, או כל כיו"ב, הם הם הגורמים החשובים, אלא החשיבות היא רק במערכת-הדברים המתייחסת במיוחד לאותו יחוד מהותי. לציונו של יחוד זה אין לנו מושג מקובל ומתאים לבד מ"מתנה" - ובשעת הצורך אין גם קושי לדייק ולציין שהמדובר הוא רק במתנת הינוי פלוני או במתנת הינוי פלמוני, - בעוד שצמצום מושג המתנה באופן עקרוני רק למיני הינויים מיוחדים תשאיר אותנו, בלי שום מושג כלל לגבי ההינויים האחרים או לגבי המהות המשותפת. לאור כל זאת אמנם נאמץ לנו אפוא את מושג המתנה בדיני ישראל להלן במשמעות כללית המכוונת כנ"ל.
תמח) פ"ג מהל' זכייה ומתנה הל' ב' וג'.
תמט) והיינו שקנה-המידה לערך כלכלי הוא לאו דווקה באפשרות לקבל בעד ההנאה תמורה בשוק, אלא בהערכתו הסובייקטיבית של הנהנה כי ראוי היה לו אפילו לשלם כדי להשיג את ההנאה ובהיותו של המהנה ערוך בסתם לספק את ההנאה בתמורה (או להשתכר באופן אחר במקום הספקת ההנאה).
תנ) ר' בספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ג', סע' א, מס' 5.
תנא) ר' עה"ש חו"מ סי' רס"ה וקנ"ח; ור' בספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ג',[סע' א'] מס' 5; וראה גם ורהפטיג, א', עמ' 249 ואילך.
תנב) כתובות פ"ג א'.
תנג) העקרון עולה בהכרח כפועל יוצא מהופך מן הכלל של "ישנה לשכירות מתחילה ועד הסוף", ד"כל פורתא ופורתא דעבד קמא, קמא קני אגרא" (עבודה זרה י"ט ב', ורש"י שם, ד"ה לית ביה שוה פרוטה); ור' ורהפטיג, א', עמ' 247-248, בשם שו"ת חוט השני לרמ"ש בכרך, סי' ב' (פ"ת על אה"ע סי' נ' ס"ק ט"ז), ושו"ת מאורות נתן לר' נתן נטע לייטער, ס' ק"ט אות ו', ועמ' 251-252, בשם שו"ת מהר"ם מפדוא, סי' מ'; ודוק גם במה שמביא שם בעמ' 246-247, לעניין יכולת העובד-חינם לחזור בו בכל עת, ור' שאם חזר בו על פי דרישת שכר, ומקבל-העבודה מסרב לשלם - שאז מועילה החזרה אפילו לגבי פטור מאחריות לדבר האבד - מכל מקום אין העובד יכול להיפרע בעד מה שהספיק כבר על-כל-פנים לעשות לפי הסכם על דעת חינם.