ג.ג.1.5.

לעומת כל זה, בשיטות הנוכריות, מסתכמים הדברים כלהלן.

מדינת ישראל, על-פי סע' 563 של המג'לה, חייב הנהנה שכר ראוי למהנה שדרכו לפעול בשכר ושפעל לפי הזמנתו המפורשת או החרישית של הנהנה - לאו דווקא מדין התחייבות שמסתמא לשלם, אלא מדין השלילה של "עשיית עושרולא במשפט".^רא) על-פי סע' 530 של המג'לה, אם תיקן שוכר מקרקעין את הנכס בדבר שהוא "מצרכי בדק הבית", והמשכיר הסכים לתיקון, גובה השוכר את הוצאותיו; אך דין זה כפוף לדיני הגנת הדייר, המסדירים חלוקת הוצאות. על-פי סע' 9 מחוק השליטה במקרקעין, אם בנה אדם או נטע בקרקע "מירי" של הזולת, בהסתמך על "זכות משוערת מדומה" - וערך הקרקע גדול יותר מערך החיבורים - משלם בעל הקרקע את ערך השבח;^רב) ועל-פי סע' 531 שלהמג'לה הוא הדין בחיבורים שהוספו אפילו באדמה "מולק" על-ידי שוכר ושהמשכיר בוחר לקיימם. עד כאן במה שמקביל למשביח ברשות. אשר למשביח שלא ברשות קובע סע' 898 של המג'לה כי גזלן המיטלטלין זכאי לקבל את ערךהשבח, אם בעל הנכס מבכר לקבלו בעין, - אבל דין זה כפוף לפקודת הנזיקין שעל-פיה אין פיצוי למשביח, ואילו החזרת המיטלטלין בעין היא ענין של שודא דדייני.^רג) לגבי מקרקעין קבע סע' 908 של המג'לה כי הבעלים שהפקיעו קרקעמן הגזלן אחר שחרש אותה אינם חייבים פיצוי; אבל על-פי סע' 31 מחוק שופטי השלום העותמני, אם נמצאה הקרקע זרועה, ואין הבעלים רוצים להשהות את ההחזרה - כנגד שכר ראוי - עד שיבשילו הזרעים, חייבים הם במחיר הזרעיםאו בתמורתם. לפי סע' 906 של המג'לה, אם זכו הבעלים בבניינים או בנטיעות שחוברו באדמתם בלי רשות ושלא בהסתמך על זכות משוערת מדומה - חייבים היו בערך החיבורים כפי שהם בהיותם עומדים ליהרס ולהיעקר, בניכוי נוסףשל הוצאות העקירה. סע' 11 של חוק השליטה במקרקעין אישר דין זה ביחס ל"מירי". הסדר זה התקשר לעובדה, שכשהמשביח פעל שלא על-פי "זכות משוערת מדומה", לא היו הבעלים חייבים לזכות בשבח (או למכור את אדמתם), אלא היתה להם גם ברירה של דרישת עקירה. במקרה של שבח על-ידי חומרי הזולת שלא באמצעותו של אדם חל כנראה סע' 902 של המג'לה, המדבר על תשלום ערך החפץ המתחבר.

עתה, לפי חוק המקרקעין, תשכ"ט, סע' 21 ואילך, אם הוקמו מבנים או נטיעות בקרקע שלא ברשות, ובעל הקרקע אינו מחייב את מקים החיבורים לסלקם (ואף אינו מסלקם בעצמו - כפי שרשאי הוא לעשות, על חשבון המקים, כשהלה אינו ממלא את דרישת הסילוק), חייב בעל הקרקע לשלם למקים את הוצאותיו או את ערך החיבורים, כנראה כפי שהם בשעה שבעל הקרקע מגלה את דעתו שאין הוא דורש סילוק. אם הוקמו החיבורים בטרם "הסדר" בספרי האחוזה יכול המקים לרכוש את הקרקע בכפייה לעצמו - במחיר שוויה בלי החיבורים בשעת התשלום - אם מלכתחילה הוא סבר בתום-לב שהוא עצמו בעל הקרקע, והוצאותיו עלו על ערך הקרקע בשעת מעשה, והרכישה לא תגרום לבעל הקרקע נזק חמור שמעבר למחיר שוויה של הקרקע.

באנגליה, הכלל הוא שאין פיצוי בעד הנאה שנגרמה לאדם שלא מדעתו, אך הכלל כפוף לכמה סטיות מסובכות, על פי החוק, בדיני שכירות המקרקעין.^רד)

בצרפת, משמש בסע' 565-577 של ספר החוקים האזרחים, ביחס להתחברות המיטלטלין, העקרון של תשלום ערך השבח - בלי נפקא מינה אם היתה שם רשות השבחה או לא, או אם פעל המשביח בתום-לב ואם לא. להתחברותבמקרקעין היתה בחוק, עד הזמן האחרון, הבחנה בין מי שפועל "בהסתמך על זכות משוערת בצדק" לבין מי שפועל מדעת שאינו רשאי, ומתוך ניסוח בלתי-מכוון היתה זכות הפיצויים של המשביח השני טובה מזכותו של המשביח מן הסוג הראשון. ב-1960 תוקן הדבר, וכיום הכלל הוא אחיד שהמשביח את אדמת הזולת על-ידי בנייה או נטיעה זכאי להחזרת הוצאותיו, אך זה לכל היותר רק עד כדי ערך השבח. עם זאת נשאר הבדל בין המשביח בתום-לב לבין המשביח מדעתגזלה, שמן המשביח הראשון אי-אפשר אף-פעם לדרוש עקירה, ובעל-הבית חייב תמיד לזכות בשבחו ולפצותו, בעוד שכנגד משביח מן הסוג השני יש לבעל-הבית תמיד תביעת עקירה.^רה) אם השבח אינו מתבטא בחיבור נכסים, כי אם רקבהשקעת עבודה, חייב בעל המקרקע המשובח להחזיר את ההוצאות הנחוצות והמועילות.^רו) אם השבח נגרם למקרקע על-ידי חומרי הזולת בלי אמצעותו של אדם, אין עליו חובת פיצוי כלל.^רז)

באיטליה, לפי סע' 939 של ספר החוקים האזרחי, אם זוכה אדם בחיבור למיטלטל שלו, שנגרם ברשות, משלם הוא את ערך הנכס המחובר - בהבדל מן המקרה שהשבח נגרם בפשיעת בעל הנכס המחובר עצמו, שאז אין הזוכה משלם אתערך הנכס המחובר במידה שזה עולה על ערך השבח. לפי סע' 940, במקרה של זכייה בנכס ששונה, משלם הזוכה תמיד את ערך ההשקעה של הצד שכנגד. לפי סע' 936, אם זוכה בעל קרקע בחיבורים שהוספו על-ידי אחר, בחומריו שלהלה, משלם הוא לו תמיד את הוצאותיו עד כדי שיעור השבח, אך במקרה שהאיש פעל שלא בתום-לב ושלא בידיעת בעל הקרקע יש גם לבעל הקרקע ברירה של תביעת עקירה. לפי סע' 937 אם פעל האיש בחומרים גזולים, ובעל הקרקע זוכה בשבח אחר שהמשביח פעל ברשותו, ובעל הקרקע ידע על הגזלה - אחראי בעל הקרקע כלפי הנגזל במשותף עם המשביח. אם בעל הקרקע לא ידע על הגזלה, אין הוא אחראי לנגזל אלא בגדרי הסכום שעדיין נשאר הוא חייב למשביח. לפי סע' 944, אם נגרם השבח על-ידי גוש אדמה שהובא בסחף הנהר, חייב בעל הקרקע פיצוי בגדרי ערכו של השבח. מעבר לכך, הכלל הוא כמו בצרפת, שבעל הנכס משלם למשביח את הוצאותיו הנחוצות והמועילות.^רח)

בגרמניה עולה מצירוף הסעיפים 951, 812 ואילך, 683-684, 990 ו-994 (ור׳ גם סע' 997) של הבג"ב, שבעל הנכס חייב להחזיר למשביח או לבעל החומרים את הוצאותיו עד כדי ערך השבח (על-פי דין "ההתעשרות שלא בזכות"), ואם פעל המשביח בתום-לב או בהתאם לרצונו המשוער של בעל הנכס, או בהתאם לחובתו, גובה הוא את הוצאותיו הנחוצות אף אם עולות הן על ערך השבח. אלטרנטיבה של תביעת-עקירה, בדרך-כלל אינה נתונה.

בשוייצריה, על-פי הסעיפים 726 ו-727 של הצג"ב וסע' 62 ואילך של חוק החיובים, הדין הוא בדרך-כלל דומה לזה שבגרמניה. לגבי חיבורים בקרקעות נקבע בסע' 672 של הצג"ב, שבעל הקרקע חייב פיצוי הוגן בעד החומרים, אבל אם נגרם החיבור שלא בתום-לב על-ידי בעל החומרים - אין בעל הקרקע חייב אלא בגדרי ערכו המינימלי של השבח. כמו כן נבדל הדין בשוייצריה על-ידי כך, שאם בעל מקרקע לא הסכים לחיבורים יכול הוא לדרוש את עקירתם (צג"ב, סע' 671), ומצד שני - אם ערך החיבורים עולה בבירור על ערך הקרקע - הרי אותו צד שהוא תם-לב בענין יכול לדרוש כי הקרקע על חיבוריה תוקנה לבעל החומרים, כנגד פיצוי הוגן (סע' 673).

רא) ע"א 260/57, פדווה נגד פרידמן, פסקי-דין י"ד, עמ' 427.

רב) על-פי אותו סע' 9, אם ערך-החיבורים גדול מערך הקרקע, משלם מקים החיבורים את ערך הקרקע, והוא זוכה בה. לענין זה, הוא הדין גם לגבי המשביח על-פי "זכות משוערת מדומה" ב"מולק", על-פי סע' 906 של המג'לה.

רג) ר׳ בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ח', בסמיכות להערות ל"ה וכ"א.

רד) ר׳ צ'שיר, עמ' 395.

רה) ספר החוקים האזרחי, סע' 555.

רו) פלניול וריפר, ג', עמ' 269-268.

רז) שם, עמ' 262.

רח) מסיניאו, א', עמ' 438.

הדף הבא