שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
קרובה לענין "ועשית הישר והטוב", אך מתיחדת ממנו על-ידי התמזגות יסוד החסד עם העקרון של העדפת אינטרס על משנהו על-פי הערכת משקלם היחסי לפי קנה מידה אובייקטיבי, הריהי ההגבלה המחיבת את בעל הנכסים לסבול בהם נזק כדי למנוע נזק חמור יותר מרעהו. הגבלה כזאת מופיעה באופן המפורש והרחב ביותר בסע' 27 של המג'לה: "מסלקים את הנזק החמור על-ידי נזק קל הימנו"; אך הוראות דומות - ולו גם מצומצמות יותר - מוצאים אנו גם בחוקים השונים בני המשפחה הגרמנית. סע' 904 של הבג"ב קובע לאמור: "בעליו של חפץ אינו זכאי למנוע את התערבות הזולת, כאשר ההתערבות נחוצה כדי לסלק סכנה קיימת והנזק הצפוי הוא גדול יותר מדי ביחס לנזק הצפוי לבעל החפץ כתוצאה מן ההתערבות. בעל החפץ יכול לדרוש פיצוי על הנזק שנגרם לו". בשוייצריה נקבע אותו עקרון, בצורה מתוקנת, בסע' 701 של הצג"ב: "מקום שיכול אדם למנוע נזק צפוי או סכנה קיימת, מעצמו או מזולתו, רק על-ידי פגיעה בבעלות הקרקעית של שלישי, חייב השלישי לסבול את הפגיעה במקרה שהסכנה או הנזק עולים בהרבה על הפגיעה. יש לשלם פיצויים הוגנים על הנזק שנגרם בכך". ואילו ביוון קובעים הסע' 285-286: "הריסת חפץ השייך לזולת אינה פעולה אסורה אם היא נחוצה כדי לסלק סכנה הממשמשת ובאה ואשר להורס עצמו או לאדם אחר צפוי ממנה נזק הרבה יותר חמור. ההורס... משלם נזק שלם אם הסכנה נגרמה על-ידי פשיעתו שלו. בכל המקרים האחרים אפשר לחייבו, לפי המסיבות, בפיצויים הוגנים, ומששילם יש לו הזכות לחזור על מי שנהנה מפעולתו, בהתאם להוראות הנוגעות ליורד לעסקי חברו".
דינים אלה הם באופן קוטבי ההפך מן הדין האנגלי, הנהוג כיום גם במדינת-ישראל (אחר שסע' 27 של המג'לה נכלל ברשימת הסעיפים הנדחים מפני פקודת הנזיקין). לפי דין זה, אם הזיק אדם לרכוש זולתו כתוצאה מ"כורח מתקבל על הדעת למנוע רעה גדולה יותר" - כגון שהרס את בית חברו כדי למנוע התפשטות של שרפה - הרי בדיעבד פטור הוא מכלום;לו) לעומת זאת, מלכתחילה, אין לו כנראה שום זכות מוכרת להתערב ברכוש שאינו שלו, ומסתבר שאם בעל החפץ ינסה למנוע את ההתערבות תעמודנה לו כל הזכויות הנתונות לבעל כנגד trespassers {מסיגי גבול, אנגלית}.
בין שני מיני שיטות אלה נוקט עמדת-ביניים המשפט האיטלקי: בדומה למשפט האנגלי, גם הוא אינו נותן זכות של התערבות מלכתחילה, ומצד שני, בדומה לשיטה הגרמנית, אף בדיעבד אין הוא פוטר את המזיק לגמרי; אלא שאם נאלץ המזיק לעשות את המעשה "על-ידי הצורך להציל את עצמו או אחרים מסכנה קיימת של נזק חמור לגוף, והוא לא גרם לסכנה מרצונו, וגם אי-אפשר היה למנוע את הסכנה באופן אחר" - אין הוא חייב בנזק שלם, רק בפיצויים הוגנים לפי הערכת השופט.לז)
אשר לדיני ישראל, שנויה בהם הבעיה במחלוקת. מקור הדברים הוא בדברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה: "תנאי בי"ד הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חברו וקוצץ שוכו של חברו להציל נחיל שלו, ונותן לו דמי שוכו של חברו; ותנאי בי"ד הוא שיהא זה שופך יינו ומציל דובשנו של חברו, ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חברו; ותנאי בי"ד הוא שיהא זה מפרק את עציו וטוען פשתנו של חברו, ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חברו, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ".לח) כנגד זה אומר הרמב"ם בפירוש המשניות, בבא קמא פ"י מ"ב (בעקבות הרי"ף): "אין הלכה כר׳ ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה". - ומסקנה זו, לכאורה ברורה היא מתוך המשנה עצמה, ויש לה על מה לסמוך גם בגמרא, בבבא קמא פ"א ב׳, ובמשנה בבא קמא פ"י מ"ד. אם נניח שבזה הדברים מסתיימים, פירושו הוא שעמדת דיני ישראל בענייננו דומה לעמדת המשפט האיטלקי, אלא שדיני ישראל מחמירים אף יותר, וכורח ההצלה - כשלעצמו - אף פעם אינו פוטר בהם את המזיק מחובת הנזק השלם. כך נפסק גם, הלכה למעשה, בים של שלמה על בבא קמא פ׳׳י סי׳ כ"ט. אולם, הרא"ש בפסקיו על בבא קמא קי"ד ב׳ (פ"י סוף סי' ט"ז) מראה דרך לדחות את כל הראיות הנ"ל, באופן שההלכה תהא אמנם כי אין מוטלת על אדם חובה להזיק לעצמו כדי להציל את חברו מנזק יותר חמור, אבל אם האדם הצפוי לפגיעה תובע מחברו שיסבול את הנזק הקל למניעת הנזק החמור - אין לנתבע רשות לסרב, ולבסוף משלם הניצל כל מה שהזיק.לט) הב"ח והפרישה על טור חו"מ סי׳ רע"ד סע' י"ב סוברים כי על דרך זו אמנם ההלכה היא כר׳ ישמעאל אף על דעת הרי"ף, ונראה שבכיוון זה נוטה גם הכרעת הרמ"א וערוך השלחן, וכן נשאר גם עיקר.מ)
ההכרעה לפי שיטת הרא"ש, פירושה הוא בעל משמעות רחבה יותר מהתרת הנזק הקל למניעת החמור בשיטה הגרמנית. לא זו בלבד שיש בה כדי להתיר התערבות מלכתחילה בנכסי הזולת, לשם מניעת נזק יותר חמור למתערב עצמו, בעתיד, אלא הוסק ממנה שגם בדיעבד, אם כבר התערב אדם בנכסי הזולת - אפילו שלא כדין - והחזרת המצב לקדמותו תגרום למתערב נזק יותר גדול מן הנזק שההתערבות גרמה לזולת, אין מחייבים את המתערב להחזיר את המצב לקדמותו, אלא רק מחייבים אותו בתשלום הנזק.מא) נמצא אפוא כי הכרעת הרא"ש מקיימת למעשה בדינינו לא רק תקנה מוגבלת, אלא עקרון כללי, שגם אם אין מחייבים אדם להתנדב להציל את חברו תוך נזק לעצמו, הרי כל אימת שנדרש הדבר, מעדיפים תמיד, ובכל סוגי המקרים, את ההסתפקות בנזק (הממוני)מב) הקל על פני גרימת נזק שיהא חמור יותר - ממש כעקרון הכללי שראינו במג'לה. אלא שהמג'לה מסתפקת בקביעת העקרון בלבד, בעוד שבדיני ישראל נוספה ההלכה המפורשת, שהצד המועדף משלם לרעהו את הנזק שגרם בכך - ובזה שוב שונה הדין העברי ממה שראינו באירופה; שם הנטייה היא לראות במסיבות הנידונות הקלה למזיק, שאם הסכנה הביאתו להזיק אין הוא פושע ואין הוא חייב בנזק השלם. לעומת זאת, לפי הדין העברי - אף בגדר הכרעת הרא"ש - אין מכירים לאדם הצדקה להציל את עצמו על חשבון חברו, אלא רק מתירים לו להציל את עצמו באמצעות נכסי חברו, על חשבונו.
אשר לנזק הנגרם על-ידי אדם שלא כדי להציל את עצמו, אלא כדי להציל את חברו - הרי במקרה שהפגיעה בנכסי השלישי היא הכרח המסיבות, נחשב המעשה לא רק כמותר, אלא אף כמצווה,מג) וניתקנה תקנה לפנים משורת הדין, שיהא המזיק פטור לגמרי, "שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חברו מן הרודף".מד) על זה מעיר בעל ערוך-השלחן,בחו"מ סי' ש"פ סע׳ ז', שבמקרה כזה, גם "לחייב את הנרדף אין סברא, כיון שלא עשה הנזק". אולם, הערה זו ודאי צריכה סיוג לאור מה שמובא שם בהמשך הדברים על-פי הגהת הרמ"א, אשר ממנה עולה דווקא העקרון ש"הנרדף" חייב לשלם - והיינו, אמנם, לא מדין מזיק, אך על-כל-פנים, מדין "זה נהנה וזה חסר".מה)
אם אדם מתנדב ומזיק לעצמו כדי להציל את חברו מן הנזק החמור, זכאי הוא לפיצוי, מדין "זה נהנה וזה חסר", על-פי המשנה בבבא קמא פ"י מ"ד (ובסתם אומדים במקרה כזה את דעת הנהנה, - או "הנרדף" - שאמנם הוא מסכים להצלה). הפיצוי מכסה כל הפסד שהיה מחויב באופן אובייקטיבי לו שכר "הנרדף" את המציל במכוון, כפועל הבטל ממלאכתו הרגילה, כדי לעשות את מעשה-ההצלה, - אבל אין הוא מכסה הפסד אחר (שנבע ממסיבותו המיוחדות של המציל), אף לא בגדר ההנאה שנגרמה, אלא אם "הנרדף" הסכים לכך מראש בפירוש.
לו) סלמונד, נזיקין, עמ' 40-43; אך ר' וינפילד, עמ' 49-50, התוהה אם בהבדל מתביעת נזיקין אין לניזוק תביעה מכל-מקום על-פי דיני "מעין-חוזה".
לז) סע' 2045 של ספר החוקים האזרחי האיטלקי.
לח) בבא קמא פ"א ב'; קי"ד ב׳.
לט) ר׳ גם פסקי הרא"ש על בבא קמא ס' ב' (פ"ו סי' י"ב), לענין פירוש המימרה ש"אסור להציל עצמו בממון חברו".
מ) השווה תפארת ישראל על המשנה פ"י ס"ק י"ז, שכתב ד"הכי קיי"ל".
מא) ר׳ בפתחי תשובה על חו"מ סי׳ ש"ס ס"ק א׳, מה שמביא מספר "שער המשפט".
מב) הדגשנו נזק ממוני, כי לא מצאנו תקנה שיהא אדם רשאי גם להציל את עצמו תוך כפיית נזק גופני, על חברו שאינו רודפו - ופשיטא הוא (השווה בבבא קמא ס׳ ב': "אסור להציל עצמו בממון חברו" - וכלום נלמד מזה שלא בממון מותר? אלא שלא בממון פשיטא).
מג) פ"ח מהל' חובל ומזיק הל' ט"ו.
מד) בבא קמא קי"ז ב'.
מה) על-פי טבעו של דין זה, כמובן אמורים הדברים על תנאי, שיהא במסיבות המקרה כדי לאמוד את דעת "הנרדף", שהסכים - או שודאי מסכים היה - לפגיעה בנכסי הזולת, כדי להציל את עצמו מן הנזק החמור יותר. אולם, במסיבות הנידונות ודאי יתקיים תנאי זה תמיד ממילא, שאם לא כן לא תהא שם חזקת מצווה להציל, והמזיק עצמו לא ייפטר מן האחריות.