ה.ד.3.

3. הוצאת זרים וחפצים החודרים לחצר שלא ברשות

משמעות שלישית של "החצר" לעניין נזיקין היא, שהאדם הזכאי להחזיק בה (ושוב: לאו דווקא בעל-החצר, הזכאי גם להשתמש בה לעצמו)^מא) רשאי להוציא מתוכה כל זר או חפץ החודרים אליה או הנשארים בה בלי רשות. גם דין זה הוא בעצם פועל-יוצא מכלל רחב יותר, החל גם מעבר לחצר, שכל מי שיש לו זכות כלשהי רשאי לדחות כל פגיעה בה, - והדברים מתקשרים על-ידי כך שההחזקה, כפי שראינו, היא יכולת שליטה על החפץ על­ פי כוונה שמלכתחילה למנעו מאחרים; זכות להחזיק היא אפוא, מטבע המושג, זכות למנוע את החפץ מן הזולת; ואם אדם או חפציו מתערבים בחפץ המוחזק, שלא ברשות, ממילא עומדים הם אפוא להוצאה על-ידי המחזיק, בין אם החפץ המוחזק הוא "חצר" ובין אם זה מיטלטל המוחזק במקום כלשהו. אולם, אף-על-פי-כן, בדין החצר יש ייחוד חשוב גם בהקשר-הדברים הלזה. הייחוד הוא, שסתם מחזיק מגן על החפץ שלו רק מבחוץ, אבל הזכאי להחזיק בחצר רשאי להגן עליה גם - ובעיקר - מבפנים, והדבר מקבל משמעות כשהפגיעה היא לאו דווקא על-ידי חדירה של אדם, כי אם על-ידי חדירת חפצים. כי במקרה של פגיעת חפץ בחפץ מוחזק שאיננו חצר - רשאי המחזיק לדחות פשוט את החפץ הפוגע, ובזה מסתיים עניינו (ולוּ גם בכפוף למעמד היחסי של שני החפצים השונים במקום שבו הפגיעה מתארעה).^מב) אבל כשהפגיעה היא על-ידי חפץ החודר או הנשאר שלא ברשות בחצר, ממילא אין הפגיעה יכולה לבוא על תיקונה השלם אלא על-ידי הוצאת החפץ הפוגע אל מחוץ לחצר - וכאן מתעוררות שתי שאלות מיוחדות: ראשית, ביחס לזכותו של הנפגע להטיל את החפץ לתחום החיצוני, שאיננו שלו, ושנית - משהעביר האיש אי-שהוא את החפץ, מה יהא דינו לגביו ביחס להמשך שמירתו, הן מבחינת הסכנות הצפויות לו הן מבחינת הסכנות הצפויות ממנו במקומו החדש.

הרקע להסדר העניין נמצא לנו בהלכה הכללית, שהמגן על זכותו רשאי אפילו להזיק תוך כדי כך את הצד שכנגד, במידה שמובא הוא בזה לחוסר-ברירה - אבל אם יש לו ברירה, והוא הזיק את הפוגע בזדון או ברשלנות, "לא שנא בגופו, לא שנא בממונו - חייב לשלם; דנהי שיש לו רשות להוציאו - אין לו רשות להזיקו".^מג) דין זה הוא כל מה שיש לומר בענייננו, במה שנוגע להוצאת האדם הזר, החודר או הנשאר בחצר בלי רשות. אך כשהפגיעה היא על-ידי חפץ של זר, באים אנו לשאלות שאמרנו, שהרי הדרך להיפטר מן החפץ בפשטות, על-ידי השמדתו - על-כל-פנים נסתמת בכך.^מד)

שתי השאלות מעורות זו בזו, ולא נוכל להשיב עליהן אלא ביחד. כך הוא, מפני ששאלת הרשות להוציא את החפץ מן החצר ולחוץ - היא כשלעצמה אינה אלא שאלה של אחריות לחפץ המוּצא, ונעבור עתה לבדוק את הדבר לפרטיו.

מא) כך הוא אמנם לפי דיוק העניין, אך אין להגזים בחשיבותו של דיוק זה. ראשית, אם זכותו של האיש המבקש לפעול להגנת החצר היא זכות של בעל-בית ביחס לבעל-החצר, ובעל-החצר לא יסכים להתערבותו - ממילא תשותק זכות ההתערבות של בעל-הבית, אלא אם יש לו שעבוד נגד בעל-החצר להוצאת החדירה, שהרי בלעדי כן ממילא תיעשה החדירה כאילו היא ברשות, לפחות במה שנוגע לבעל-הבית. מצד שני, אם האיש שיבוא להוציא את החדירה הוא בדרגת שומר לבעל-החצר, ממילא הוא יהיה כשלוחו של הלה - ובסך-הכל יוצא אפוא כי למעשה בעל-החצר הוא השליט-בענייננו. יוצא מכלל זה רק המקרה הנדיר, שלא יעלה כמעט על הדעת, שבשעת מעשה יהא אדם זכאי להחזיק בחצר, בלי שיהא שם כלל בעל-חצר - כגון שהחצר ממושכנת ללא זכות-שימוש.

מב) ר', למשל, שו"ע חו"מ סי' שפ"ג סע' ב'.

מג) שו"ע חו"מ סי' ד', וסי' שע"ח סע' ו', וסי' שצ"ח סע' א'.

מד) למען הדיוק יש לציין כי השאלות מתעוררות אפילו כשהחפץ איננו של זר, אלא הוא אסור בהנאה, ויש בו לאדם טובת-הנאה. יתר-על-כן, השאלות עשויות להתעורר אפילו ביחס לחפץ הפקר - כשהנפגע אינו רוצה לזכות בו, והשמדתו היא קשה.

הדף הבא