א.ג.

ג. מערכת מושג ההחזקה בצרפת ובאיטליה

בספר החוקים האזרחי הצרפתי מוגדרת ההחזקה בסע' 2228, אך הגדרה זו - באמת חסרת-ערך היא להבנת מערכת מושג ההחזקה כפי שהוא משמש במשפט הצרפתי למעשה,^כ) ועל מבנה המערכת הזאת במציאות יכולים אנו לעמוד אפוארק מתוך דברי הפרשנים. הפרשנים, מצידם, מתלבטים בין שתי נטיות מנוגדות הבאות לביטוי בהגדרה הרשמית. זו, מצד אחד, מבחינה בבירור בין החזקת חפץ והנאה מזכות (הווה אומר: מתוכן של זכות), אך מצד שני - את שתי אלה יחד מצרפת היא במושג "פוססיה" מאוחד. בהתאם לכך גורסים הפרשנים, כי בעצם מחייב היה המושג המאוחד של פוססיה להימנע מדיבור על החזקת חפץ, כדי להכיר גם בזו רק מימוש של טענה או "הנאת זכות"; אך למעשה אין הם מכריעים את הדבר בכיוון זה בעקביות, ואין הם נמנעים גם מלנהוג בדרך הפיצול של מושג הפוססיה: החזקה או פוססיה של חפצים, מצד אחד - כל אימת שמכוונים הדברים לטענת-בעלות - ופוססיה של זכויות, כל אימת שמכוונים הדברים לטענת-זכות אחרת.^כא)

אשר למיני טענות הזכות שהפוססיה תהא שייכת בהן, נראה שנוסח החוק הצרפתי במקורו אינו מכיר בזה בסייגים כלשהם, ואף בתביעות אישיות ובמעמד במשפחה מזכיר הוא מצב של פוססיה;^כב) אך כשהפרשנים מדברים על פוססיה, אין הם מתכוונים בסתם אלא לפוססיה של "זכויות ריאליות" בחפצים, אשר מסכת דיני הפוססיה מתייחסת למעשה רק אליה בלבד.^כג)

באיטליה, אלה הם גדרי העניין גם על-פי נוסח החוק בפירוש, אך הגישה המושגית מוכרעת כאן בעקביות בכיוון ההפוך: אין החוק מכיר בפוססיה של זכויות, אלא כל פוססיה היא תמיד רק פוססיה של חפץ. ההגדרה האיטלקית, בסע' 1140 של ספר החוקים האזרחי, קובעת לאמור: "הפוססיה היא כוח-השליטה בחפץ, המתגלה בפעילות המתאימה למימוש הבעלות או זכות ריאלית אחרת"; ובהמשך הדברים מוסיף הסעיף כי "יכולה להיות פוססיה במישרין או באמצעות אדם אחר, אשר לו הדטנציה בחפץ". אולם, יש להעיר כי שינוי הכיוון המושגי הננקט בהגדרה זו אינו פותר את הבעייה שעליה ביקש המחוקק האיטלקי להתגבר: הכוונה היתה להימנע מהכפילות המרוקנת מתוכנה, המופיעה בהגדרה הצרפתית הרשמית, וגם מהדימוי הבלתי-טבעי של "החזקת זכויות", המשתלט על הדברים מבחינה עיונית; אך הנוסח האיטלקי מצידו מחייב, שאפילו מימוש הטענה לזכות-דרך למשל - המתבטא רק בעצם המעבר החוזר ונשנה במקום - ייחשב כהחזקת המקום, והרי זה בודאי גם-כן דימוי בלתי-טבעי לא פחות. הפרשן מסיניאו מתנבא שהנוסח הרשמי המתוקן לא יצליח לדחות מן השימוש את ההבחנה המסורתית בין "החזקת החפץ", במובן של החזקת-בעלים בלבד, לבין "החזקת זכויות" במובן של מימוש טענות-זכות אחרות.^כד)

כ) הסעיף אינו מכיר עדיין את ייחוד מושג "הדטנציה" לגדרים הטכניים של possessio naturalis{החזקה טבעית, _לטינית}, כניגוד ל"פוססיה"-סתם, נוסח יהרינג, אלא - בדומה לתפיסת סאוויני - יוצא הוא מן ההנחה כי מונח "הדטנציה" מוסיף לציין החזקה במובן הכללי שבלשון הדיוטות, בעוד שמושג "הפוססיה" נתייחד לסוג של "דטנציה", במידה שיש לזו משמעות משפטית. בהתאם לכך, נוסח ההגדרה הוא: "הפוססיה היא הדטנציה או ההנאה של חפץ או של זכות, שאנחנו מחזיקים או מממשים באמצעות עצמנו או באמצעותו של אחר המחזיק או מממש אותם בשמנו".

כא) אוברי ורו, ב', עמ' 108, 111 ואילך לעומת 117 ואילך; פלניול וריפר, ג', עמ' 159-160 לעומת הרצאת הדברים בהמשך. יותר עקביים הם קולין וקפיטן, בכרך א', עמ' 486 ואילך. הם מתרגמים את ההגדרה החוקית לנוסח זה: "הפוססיה היא העובדה שאדם מממש, בעצמו או באמצעותו של אחר, את היתרונות של זכות, בין אם הוא הזכאי האמיתי בזכות ובין אם לא".

כב) ספר החוקים האזרחי, סע' 195, 196, 320, 322, 1240.

כג) קולין וקפיטן, א', עמ' 487; אוברי ורו, ב', עמ' 110-111; פלניול וריפר, ג', עמ' 160-161.

כד) מסיניאו, ב/א, עמ' 190.

הדף הבא