שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בסע' ד', מס' 2, לעיל, ראינו כי יחודו של המחיר הוא בהיותו מתבטא בנכס, אשר מטבע ברייתו אין הוא נכס לשמו, כי אם רק אמצעי לתשלומה של תמורה. כמו כן ראינו כי טיבו של מעשה הקניין במכר בדיני ישראל, מתבטא בכך שמזכה הוא את הלוקח בנכס הסחורה האמורה להימכר לו, ובד בבד עם כך מעמיד הוא חיוב על הלוקח לשלם למוכר את המחיר המוסכם. ניתן לומר כי מצד המחיר המכר של דיני ישראל הוא אפוא בבחינת מעשה קניין "דבההיא הנאה דקני, גומר ומשעבד נפשיה למחיר" - אך לא במובן של "ההיא הנאה המניעית" אשר דנו בה בסוף הסעיף הקודם, ואשר עניינה הוא רק כגורם טכני בהעמדתו של קניין, כי אם במובן של ההיא הנאה "תמורתית" מן הסוג המיוחד שראינו בגיטין י"ד א' ואשר עניינה אינו רק טכני, כי אם "קאוזלי" או "גידורי" - והיינו שחשיבותה אינה רק בעצם העמדתו של חיוב המחיר, אלא גם בהעמדת העובדה שחיוב המחיר אינו נולד לשמו ואין הוא מוחלט בפני עצמו, אלא בא הוא לאזן את הקנאת הסחורה, בהתאם למה שאף זו לא הוקנתה סתם בפני עצמה, כי אם רק על דעת המחיר.
לעומת המציאות הזאת של דיני ישראל ציינו כבר גם כן, שבשיטות הנכריות, בדרך כלל אין חובת המחיר נולדת רק מכוח הקנאת הסחורה ולשם איזונה של זו בדיעבד, אלא נולדת היא כבר מלכתחילה במקביל להולדתה של החובה להקנות את הסחורה - תוך תלות הדדית עמה וברמה של שויון מעמד. אולם, דבר זה אמנם נכון רק לגבי השיטות האירופיות;רל) במג'לה נראה שהתפיסה מתקרבת לזו שבדיני ישראל: "הממכר" - הוא הסחורה - מוגדר כאן כ"עיקר במכר", והיינו שעצם העברת הזכות במימכר הוא הוא עיקר מהותו של המכר, בעוד שהמחיר אינו אלא "שוויו של הממכר", ואין הוא אלא "דבר התלוי בחיוב", כנמשך מן העובדה שהמכר הגשים כבר את הקנאת הממכר על דעת המחיר.רלא) חוק המכר של מדינת ישראל מתשכ"ח מאמץ לו שוב את הגישה האירופית וקובע את חיוב המסירה וחובת המחיר כחיובים מקבילים.רלב)
חוזרת אם כן ונשאלת השאלה, אם יש להבדל זה משמעות. למעלה אמנם כבר ראינו בקצרה שההבדל המעשי הוא דל ומתבררת בו הפירכה של השיטה הנוכרית,רלג) אך עתה נחזור ונבדוק את העניין בפרוטרוט.
בכיוון זה תהא לנו נקודת מוצא טובה בדין המג'לה. דין זה משובש אמנם מצד אחד בבלבול, בגלל ההבחנה בין שעת גמירתו של המכר להלכה, על ידי הסכם, לבין שעת גמירתו למעשה והעברת האחריות על ידי הנטילה - שמתוך כך יוצא סע' 252 מן ההנחה כי חובת המחיר חלה באופן מוחלט על הלוקח כבר משעת ההעברה הנומינלית של קניין הסחורה, עם ההסכם, בעוד שסע' 293 קובע כי הלוקח פטור מן המחיר אם אבדה הסחורה לפני הנטילה. אולם, מצד שני, אף בלבול זה עצמו מבליט על כל פנים את עקביות המג'לה בתפיסה העקרונית שאמרנו, ושעל פיה הקנאת הסחורה היא עיקר המכר בעוד שחובת המחיר היא טפלה. מתברר כאן כי חובת המחיר חלה אם ההקנאה מתגשמת בפועל, ואינה חלה אם ההקנאה אינה מתגשמת, - אך אין התפתחות מקבילה במקרה שהתקלה היא מצד גישום תשלומו של המחיר. למקרה כזה קובעים הסעיפים 295-296, שאף אם אין ידו של הלוקח משגת לשלם את המחיר, מכל מקום אין ההקנאה מתבטלת ותרופת המוכר היא רק להשתתף באופן פרופורציונלי בחלוקת נכסי הלוקח בפשיטת רגל (במקרה שהסחורה כבר נמסרה), או - לכל היותר - יכול הוא לגבות את המחיר מגופה של הסחורה כאפותיקי, בעדיפות לנושים מתחרים, במקרה שהסחורה עוד לא נמסרה עד שהלוקח פשט את הרגל. על פי הסעיפים 278 ואילך יש למוכר זכות עיכוב בסחורה עד לתשלום המחיר, אם זמן הפרעון הגיע לפני שהסחורה נמסרה, - ובסתם, על פי סע' 251, מגיע אמנם זמן הפרעון מיד עם העמדתו של הסכם המכר.רלג*)
לעומת זאת, בשיטות האירופיות, מועבר עניננו למסגרת העקרונית של דין "החוזים ההדדיים" ({חוזים עם תנאים מקבילים, איטלקית}contratti con prestazioni corrispettive; gegenseitige verträge{חוזים הדדים, גרמנית}; contrats synallagmatiques{חוזה דו צדדי, צרפתית}), הקובע כי בחוזים כאלה (המטילים על כל אחד מן הצדדים חובות, המשמשות כ"קאוזות" זו לזו), צריכות החובות להתמלא לפי הסדר שעליו הסכימו הצדדים, ואילו אם לא קבעו הצדדים שום סדר מסוים, צריכות החובות להתמלא בד בבד. פירושה של דרישה זו היא שכל אחד מן הצדדים רשאי לעכב את מילוי חובתו כל זמן שחברו לא מילא את חובתו שלו, מצידו, ואילו משמילא האחד - חל המועד למילוי חובתו של חברו בו בזמן, לאלתר, ושוב אין הלה רשאי ליעכב. משבאים להפעיל עקרון זה במכר, נתקלים בעובדה שעל המוכר (ועל כל פנים על המוכר חפץ חומרי לגופו) מטיל דין המכר האירופי חובה כפולה: גם להעביר בעלות וגם למסור את הנכס בפועל, ואילו העברת הבעלות - או שמתקיימת היא כבר באופן אוטומטי, על ידי הסכם המכר עצמו, או שנדחית היא להתלכד עם מעשה המסירה. לכן, לענין הדין של "חוזים הדדיים", מיטשטשת במידה רבה החובה של העברת הבעלות, ומצד המוכר מדגישים - כנגד חובת המחיר של הלוקח - בעיקר את חובת המסירה. החובה של העברת הבעלות חוזרת ומקבלת משמעות לעניינו של דין זה בשני אופנים: א) כאשר על פי השיטה המשפטית מעביר כבר הסכם המכר עצמו גם את הבעלות וגם את את האחריות לאונסין, והחפץ אובד אמנם באונס ביד המוכר, לפני המסירה - שאז מתבטלת חובת המסירה, והלוקח חייב על כל פנים במחיר, מפני שהחובה של העברת הבעלות כבר קוימה; וב) כאשר הסכם המכר או המסירה אינם מצליחים להגשים את העברת הבעלות (והיינו כשהמוכר איננו למעשה בעליו של הנכס שהתיימר למכור). אולם, באפשרות שנייה זו נחזור לדון רק להלן, באופן נפרד; בינתיים נדבק בהנחה שהנכס הנמכר קיים והמוכר אמנם יכול למכרו.רלד)
רל) ר', למשל סע' 1582 של ספר החוקים האזרחי הצרפתי: "המכר הוא הסכם שבו מתחייב
האחד למסור דבר והשני לשלם בעדו", או סע' 184 של חוק החיובים השוייצרי: "על ידי חוזה המיקח מתחייב המוכר למסור ללוקח את המימכר ולתת לו בו בעלות, ואילו הלוקח מתחייב לשלם למוכר את המחיר".
רלא) ר' מג'לה, סע' 151, 152.
רלג) ר' בפרקנו, סע' ב', מס' 4.
רלג*) עוד דינים מיוחדים של המג'לה בהקשר זה הם, כי דחיית מועד התשלום יכולה להיות על פי הסכם מפורש או אפילו מכוח מנהג שהמקרה נופל בתחומו, והדחייה המפורשת יכולה להינתן אפילו בדיעבד, כשהסכם המכר כבר קיים. מקום שזמן פרעונו של המחיר דחוי, אין למוכר זכות עיכוב בסחורה וחייב הוא למסרה מיד. זכות העיכוב מתבטלת גם על כל פנים אם המוכר המחה את זכותו למחיר. מצד שני, אין זכות העיכוב נמנעת רק בגין כך שניתנה ערובה אחרת להבטחת המחיר.
רלד) קולין וקפיטן, ב', עמ' 542-543, עמ' 14-15, עמ' 77-80, עמ' 492 ואילך; מסיניאו, ג/א/א, עמ' 53, וג', עמ' 617, 307, 309-310; אנקצרוס - חיובים, עמ' 343, 349, 348, 111-114; הלסבורי-סיימונדס, עמ' 115 ואילך ועמ' 295.