ג.ב.

ב. נטל ההוצאות ודיני לואי דיני מסירה, נטילה ומקום התשלום

הנושא הפשוט ביותר לכאורה בתחום דיני הלואי של המכר הוא בהסדר של נטל ההוצאות הכרוכות בעריכת החוזה וביצועו; אולם הפשטות שלכאורה נפגעת למעשה על ידי ההתקשרות הטבעית בין בעית ההוצאות לבין בעיית חיובי הלואי הכרוכים בחיוב למסור את הסחורה או לקבלה וחיוב ביצוע התשלום.

המג'לה דנה בנושא זה בסעיפים 288-292 וקבעה כי שכר "כתיבת שטר וספר המקנה" חל על הלוקח; כמו כן הוחלו על הלוקח ההוצאות הכרוכות בתשלום המחיר וההוצאות הכרוכות בנטילת הסחורה מן המצב שבו אמורה היא להימסר. לעומת זאת, ההוצאות הכרוכות בהכשרת הסחורה למצב שבו אמורה היא להימסר הוחלו על המוכר, ובמסיבות מתאימות ניתן למנהג המקום להכריע אם יש על המוכר חובה להביא את הסחורה למסירה עד לבית הלוקח או לא.

במקום ההוראות האלו בא בחוק המכר מתשכ"ח במדינת ישראל סע' 24, הקובע כי "הוצאות מסירת הממכר יחולו על המוכר; הוצאות קבלת הממכר יחולו על הקונה". סע' 25 מוסיף כי "הוציא צד אחד הוצאות החלות על הצד השני, זכאי הוא להחזרתן בצירוף ריבית" וגו'. מסע' 8(א) יוצא כי במקום שמדובר בסחורה הנמצאת מלכתחילה בתוך תערובת ("צובר" בלשון החוק), כוללת חובת המסירה את החובה לברור את הסחורה וליחדה - והוצאות הפעולות האלו חלות אפוא על המוכר. מצד שני, בסע' 10 נקבע סדר עדיפויות לגבי המקומות שבהם ראויה המסירה להתקיים בסתם. המקום אשר חזקתו חלה ראשונה הריהו המקום שבו אמודה הסחורה להימצא במועד המסירה לפי מה שהצדדים יודעים בעת גמירת החוזה.^ב) באין צירוף מתאים כזה, החזקה לחובת המסירה היא במקום עסקו של המוכר, וכאשר אין מקום כזה, הרי במקום מגוריו הקבוע. הוצאות הבאתה של הסחורה לאחד המקומות האלה - או למקום מסירה אחר, שהצדדים עשויים היו להסכים עליו - חלות אפוא גם כן על המוכר. עם זאת, במקרה שהצדדים הסכימו כי המסירה תהא כרוכה בהובלת הסחורה מן המוכר ללוקח באמצעותו של שלישי, אשר יפעל מטעם הלוקח, יוצא מסע' 8(ג) כי הוצאות ההובלה לא תחולנה בסתם על המוכר, כי אם על הלוקח - באשר המסירה תיגמר אז, בסתם, כבר על ידי כך שהמוכר יעמיד את הסחורה לרשותו של המוביל. מסע' 10(ג) משתמע כי תנאי נוסף לתחולת ההסדר הוא שמקום המסירה למוביל יהא קבוע מלכתחילה בהסכם משולש.^ג)

הוראות השייכות לענייננו מצויות במדינת ישראל גם בתקנות המקרקעין (אגרות), תש"ל. לפי תקנות אלה - סע' 28(2) - חלה חובת תשלום האגרה בעד רישום הקניית מקרקעין על הקונה (ומבחינת זכותה של המדינה לגביית האגרה הרי זה אמנם דין גמור, ולאו דוקא תנאי לואי שבסתם, הניתן לשינוי בהסכמת הצדדים - וזאת אף על פי שרישום הקנאת המקרקעין במדינת ישראל אינו רק דרישה ממלכתית מינהלית, כי אם גם עצם גילומו של מעשה הקנין בדיני הממונות). סע' 28(1) סוטה מכלל זה ביחס לרישום "משכנתה" - ששם מוטלת חובת התשלום דוקא על הממשכן. כמו כן, יש סטייה בסע' 2(ג) של התוספת לתקנות, הקובע כי בחליפי מקרקעין במקרקעין תחול אגרת הרישום על כל הצדדים בשיעורים שווים.

אין הוראה שתסדיר את תחולת הנטל של מס הבולים העשוי לחול בגינו של חוזה מכר שנערך בכתב, על פי חוק מס הבולים על מסמכים, תשכ"א.

בצרפת קובע סע' 1593 של ספר החוקים האזרחי כי "הוצאות המסמכים ויתר האבזרים של המכר חלות על הלוקח". דין זה אמור לחול בסתם בין הצדדים לבין עצמם, אך לגבי צד שלישי - כמו הנוטריון שהוזמן לפעול על ידי המוכר והלוקח יחד - חלה אחריות חוזית רגילה, לפי המקרה, וייתכן אפוא שהמוכר ייאלץ מלכתחילה לשלם מה שמוטל על פי דין על הלוקח; אלא שבמקרה זה תהיה לו כמובן זכות חזרה על הלוקח.^ד) הדין של סע' 1593 אינו מוּחל בחליפין, ואת ההוצאות הנידונות בסעיף זה מחלקים כאן בין הצדדים בשווה.^ה) סע' 1608 קובע כי הוצאות המסירה חלות בסתם על המוכר, ואילו הוצאות הנטילה - על לוקח; אולם, לגבי הוצאות "טיהורו" של הממכר משעבוד נפסק כי חלות הן על המוכר (אף על פי שה"טיהור" אינו בגדר חובת המסירה של המוכר, והריהו רק בבחינת יתרון של ברירה הנתונה ללוקח).^ו) באין התנאה מפורשת, מקום המסירה שבסתם הוא אצל המוכר.^ז)

באיטליה דומה סע' 1475 של ספר החוקים האזרחי לסע' 1593 שראינו בצרפת, וסע' 1554 ממלא אחריו במה שנוגע לשינוי של דין החליפין. לפי סע' 1182, חובת המסירה צריכה להתמלא בסתם במקום שבו נמצא הנכס בזמן שנולדה החובה; אך ביחס למכר מיטלטלין מתקן סע' 1510 ואומר שאותה חזקה נשארת בעינה רק אם הצדדים ידעו את המקום בשעת עריכתו של החוזה: אם לא כך, חלה החזקה במקום מגוריו של המוכר או במקום עסקו. סע' 1510 מוסיף, שאם אמורה הסחורה להיות מועברת ממקום אחד למקום אחר, ממלא המוכר את חובת המסירה על ידי מסירה למוביל, והוצאות ההובלה חלות על הלוקח. לפי סע' 1514, אם הלוקח אינו בא לקבל את הסחורה, יכול המוכר להפקידה במוסד מתאים, על שם הלוקח ועל חשבונו.

סע' 1498 קובע כי חובת התשלום צריכה להתמלא בסתם במקום ובזמן שבהם מתקיימת המסירה, אך במקרה שתחולת החזקה הזאת נמנעת על פי הסכם הצדדים או המנהג, קובע הסעיף חזקה אחרת, והיינו שמקום התשלום הוא מקום מגוריו של המוכר - בכפוף כנראה לפירוט ולסייגים של דיני מקום התשלום בדרך כלל, הנקבעים בסע' 1182.^ח)

סע' 1196 קובע הוראה כללית, שהוצאות התשלום (והיינו ההוצאות הכרוכות גם לאו דוקא בחובת תשלום כסף, כי אם במילוי חובה בדרך כלל) חלות על החייב.

בגרמניה קובע סע' 448 של הבג"ב: "נטל הוצאות המסירה של הדבר הנמכר, וביחוד הוצאות המדידה והשקילה, חל על המוכר, ואילו נטל הוצאות הנטילה ומשלוח הדבר למקום השונה מן המקום הראוי למילוי החוזה חל על הלוקח. במקרה של מכירת זכות חל נטל הוצאות ביסוסה של הזכות והעברתה על המוכר". סע' 449 קובע כי "הלוקח מקרקע חייב לשאת בהוצאות הוצאתו של המקרקע לרישום בספרי האחוזה והוצאות רישומו..., לרבות ההוצאות הכרוכות בהצהרות הנחוצות לשם רישום". המשכו של הסעיף מטיל על הלוקח גם את הוצאות ביסוסו של המיקח במסמכים, והוראות דומות נקבעות שם לגבי הלוקח ספינה רשומה.

סע' 269 של הבג"ב קובע שבאין הסכם אחר או הנחה טבעית מתאימה לפי המסיבות, מקום המילוי של התחייבות הוא במקום מגוריו של החייב בעת שנולדה ההתחייבות, ואם ההתחייבות היא במסגרת ניהולו של עסק, ויש למתחייב מקום עסקים מיוחד, בא מקום עסקים תחת מקום המגורים. פיסקה מיוחדת מוסיפה, שהעובדה כי המתחייב קיבל עליו את ההוצאות של הובלת נשוא החיוב למקום פלוני אין בה כשלעצמה כדי להורות שהמקום הראוי למילוי ההתחייבות הוא באותו מקום פלוני. דברים אלה מוסבים עקרונית גם על תשלום כסף, אך לגבי חיוב כזה מוסיף סע' 270 את הסייג, שעל אף האמור בסע' 269 חייב בעל החוב להעביר את התשלום על חשבונו ועל אחריותו הוא למקום מגוריו או למקום עסקו של הנושה, - אלא שבמקרה שמקום המגורים או מקום העסקים נשתנה אחרי שנולד החיוב, ויש בכך כדי להגדיל את הוצאות העברת התשלום, חייב הנושה לשאת בהפרש. אם שינוי המקום גורר את הגדלת הסיכון הכרוך בהעברה, חל על הנושה כל הסיכון כולו.^ו-1)

ב) ההוראה נראית לכאורה חסרת משמעות, שהרי אם הצדדים קבעו את מועד המסירה ואת המקום שבו ראויה הסחורה להימצא באותו מועד, ממילא משמע שאותו מקום נקבע גם כמקום הראוי למסירה, על פי הסכמה מפורשת - ולא על פי שום חזקה אשר ניתן לסתרה או אפילו על פי איזו הוראת דין מוחלטת, אשר יכול היה להיות אחרת בלעדיה. ור' להלן, הערה ח'.

ג) גם בנקודה זו מרובה למעשה הפרוץ על העומד. סיכום הדברים כפי שהבאנום אינו מנוסח כך בחוק בפירוש, אלא הרי זה רק נסיון להעמיד את קטע ההוראות שבחוק על איזו משמעות הגיונית ומציאותית. אולם, משמגיעים אנו לסיכום מתוקן זה, מסתבר שאין הוראות החוק מוסיפות כאן למעשה שום דבר - באשר אם זוהי משמעותן, הרי שאותו הדין היה מתקבל גם ממילא, בלעדיהן. מצד שני, אם ננסה לתפוס את ההוראות כמות שהן, שלא במסגרת הסיכום המתוקן שהצענו, נראה שהריהן תישארנה חסרות משמעות כלשהי, או על כל פנים רק בעלות משמעות משונה. האלטרנטיבה היחידה לפרושנו, שאפשר עוד לדחוק אותה איך שהוא להוראות החוק, במגמה לתת להן איזו משמעות מעשית מעבר למה שמתחייב ממילא כנ"ל, הריהי שאם הוסכם בין המוכר ללוקח על הובלת הסחורה באמצעותו של שלישי, ולא נקבעו פרטי הדבר, יוכל הלוקח לזמן את המוביל והמוכר יהא חייב להביא את הסחורה, על חשבונו ואחריותו הוא, עד אותו מקום שבו הסכים המוביל לקבל את הסחורה להובלה, על פי ההסכם שבינו ללוקח. וראה שוב להלן, הערה ח'.

ד) קולין וקפיטן, ב', עמ' 541-542.

ה) קולין וקפיטן, ב', עמ' 572.

ו) ר' הערה על סע' 1593 של ספר החוקים האזרחי בהוצאת דלוז. ביחס למהות "הטיהור" ר' בספרנו על "דיני הקניין במוחזק", פרק ה', סע' ג', מס' 15, בסמיכות להערה ק'.

ז) קולין וקפיטן, ב', עמ' 509.

ח) ר' מסיניאו, ג/א/א, עמ' 74. סע' 1182 מיעד את התשלום למקום מגוריו של הנושה בעת הבשלתו של חיוב התשלום - בתנאי שאם מקום זה שונה ממקום המגורים בזמן שהחיוב נולד, והדבר מכביד על החייב, הרי זה יכול להודיע לנושה כי מעביר הוא את המקום הראוי לתשלום למקום מגוריו של עצמו.

ו-1) ההוראה, כי העברת נטל הוצאות ההובלה למתחייב אין בה כדי לשנות את חזקת המקום הראוי למילוי, מתפרשת באופן מרחיב, לאמור, שהוא הדין אפילו בהעברת סיכון ההובלה (ר' פלנדט על סע' 269). הדבר מצטרף להוראת סע' 270 בדבר אחריות בעל החוב הכספי להובלת התשלום בלי שבכך יהא שינוי מעקרונות חזקת המקום הראוי לתשלום - ואודה ולא אבוש כי הגיון השיטה הזאת אינו מובן לי. הפרשנות של פלנדט על שני הסעיפים, וכן פירושו של אנקצרוס - חיובים, בעמ' 83-84, לא יישבו את תמיהותי.

הדף הבא