ד.א.ג.

ג. דיני יבשת אירופה

בצרפת מבחינים בגדר תנאי הקיום המוסכמים בין המושג של condition{תנאים, _אנגלית} למושג של terme. המושג condition - לפחות בלשון המשפטית המקצועית^טז) - משוחרר לחלוטין מן המשמעות של "סתם סעיף בחוזה" או "תנייה" (כפי שיש למושג המקביל "תנאי" בעברית או condition באנגלית), והריהו מוקדש למשמעות המוגדרת האחת, לאמור: "המושג condition מציין את העובדה שהתהוותו או היעלמו של יחס משפטי נמצאים משועבדים להתגשמותו של מאורע עתיד ובלתי ודאי".^יז) אם המאורע איננו עתיד אלא קיים כבר בהווה או התגשם בעבר, אומרים שהיחס הוא מותנה אולי מבחינה הסובייקטיבית של הצדדים אבל אין מכירים בתנאי מבחינה אובייקטיבית. אם המאורע, אשר התהוותו או היעלמו של היחס נמצאים משועבדים לו, אמור אמנם להתגשם רק בעתיד, אבל התגשמותו ודאית - אין השעבוד נקרא condition, כי אם terme ("מועד").^יח)

Condition{תנאים, _אנגלית} המתלה את התהוותו של היחס נקראת condition suspensive (להלן: תנאי משהה){_אנגלית}. היחס התלוי בתנאי המשהה איננו נושא כמובן את תוצאותיו החוקיות כל זמן שהתנאי הדרוש לא התקיים. אולם, ברור שהיחס איננו יכול להיות תלוי בתנאי, אם כבר מעכשיו לא נגמר בין הצדדים העסק הקובע שאם יהיה כך וכך, יקום ביניהם יחס כזה וכזה; ובמלים אחרות - אף על פי שאין היחס המותנה קיים כל זמן שלא התקיים התנאי, הרי מכל מקום גם בזמן הביניים, בין גמר העסק ועד שהתנאי מתקיים (או שקיומו נעשה לחלוטין בלתי אפשרי) כבר גורר אותו היחס המותנה תוצאות מעשיות כלשהן בדרך הרפלקס ומכוח העסק שנגמר.^יח-1) תוצאות מידיות אלו הן, ששוב אין הצדדים יכולים לחזור בהם מן העסק באופן חד צדדי, וכל אחד מהם זכאי לנקוט את האמצעים הדרושים להבטחת זכותו המותנה (הקונה מקרקע על תנאי משהה זכאי, למשל, לרישום קנייתו). הזכות המותנית ניתנת להעברה והיא עוברת בירושה. מצד שני, כאמור, עד שהתנאי המשהה אינו מתקיים, אין הזכות המותנית קיימת, ולכן - אם המדובר הוא, למשל, בהקנאה - הרי עד שהתנאי המשהה מתקיים נשאר המקנה בעליו של הנכס לכל דבר, והוא יכול אפילו להקנותו לאחרים. אולם, משהתקיים התנאי, הרי היחס הנידון נולד למפרע, למן היום שבו נגמר העסק, ואם המדובר הוא, למשל, בהקנאה, הרי הקונה נעשה בעליו של הנכס למפרע, למן היום הקובע: הוא זכאי לפירות שעלו בזמן הביניים וכו', ומה שהמקנה התיימר בינתיים להקנות לאחרים מתבטל כנגדו. עם זאת, יש דין יוצא מן הכלל, למקרה שהנכס הנמכר אבד באונס בזמן הביניים ביד המקנה: על פי העקרון הפשוט היה הנזק צריך לחול על הקונה, אבל הדין הצרפתי המיוחד קובע שבמקרה כזה נפטר הקונה מן המחיר. אם התנאי איננו מתקיים, רואים את הדבר כאילו לא נעשה העסק מעולם.

ה-condition{תנאים, _אנגלית} המתלה את היעלמו של היחס נקראת condition résolutoire (להלן: תנאי מפקיע){_צרפתית}. מציינים שהתנאי המפקיע, אף הוא בעצם אינו אלא תנאי משהה; אולם הדבר שהוא משהה איננו התהוותו של היחס, כי אם פקיעתו.^יט) העסק הנעשה על תנאי מפקיע נושא את מלוא תוצאותיו התוכניות לאלתר: אם המדובר הוא, למשל, במכר, הרי כאן עוברת הבעלות מן המוכר אל הלוקח מיד; אולם, אם התנאי מתקיים, מתבטל העסק למפרע, והמוכר חוזר להיות הבעלים כאילו לא נתקיים המכר מעולם, וכל ההקנאות שנעשו בינתיים על ידי הלוקח מתבטלות מאליהן. אם התנאי איננו מתקיים נגמר העסק באופן מוחלט.

התחייבות הנעשית על תנאי משהה שהמתחייב ירצה לקיימה או לאשרה - בטלה (כפי שכבר ראינו למעלה, בקשר לענין סמיכת הדעת;^כ) ולכן, ברירה חד צדדית למוכר, מן הסוג הנידון בסע' 300-309 של המג'לה,^כא) בטלה בצרפת).

יחס המותלה על ידי condition{תנאים, _אנגלית} שהיא בלתי אפשרית, בלתי מוסרית או בלתי חוקית, הריהו בטל אפילו לכשמתקיים התנאי - אם העסק נעשה בתמורה. אם העסק נעשה שלא בתמורה, נכנס היחס לתקפו מכל מקום, ואילו התנאי המתלה אותו נחשב בטל מעיקרו.

במקרה שהיחס המותלה על ידי condition הוא חיוב, והחייב גורם לתנאי שלא יתקיים, רואים את התנאי כאילו התקיים בכל זאת.

גם מושג ה-terme{מועד, _צרפתית} מתחלק לשני סוגים: terme suspensif- היינו זמן משהה{_צרפתית} - ו-terme extinctif, היינו מועד מסיים{_צרפתית}.

עסק התלוי בזמן משהה - חלות מלוא תוצאותיו התוכניות לאלתר: אם המדובר הוא בהתחייבות, נוצר החוב מיד, ואם המדובר הוא בהקנאה עובר הקניין מיד; אלא שה-terme משהה את העניין במובן זה, שלצד הזכאי אין תביעה למילוי זכותו עד שיגיע המועד הקבוע. לכן, אם המדובר הוא בהתחייבות, קיים אמנם החוב גם במשך כל זמן הביניים, ואם פורע החייב את חובו לפני שהגיע המועד - אין לו תביעה להחזרת "התשלום הבלתי ראוי" (בעוד שיש תביעה שכזאת למי שמקדים לשלם את חובו המותלה בתנאי משהה); אולם, כל עוד שהזמן לא בא, אין על החייב חובה לפרוע את חובו הקיים. אם המדובר הוא בהקנאה, הרי כל עוד שהזמן לא הגיע אין על המקנה חובת מסירה.^כב)

עסק התלוי במועד מסיים, הרי כל עוד שהמועד לא הגיע נושא העסק את תוצאותיו התוכניות כרגיל, ואילו משמגיע המועד - מסתיים העסק, ותוצאותיו חדלות מאותו מועד ואילך.^כג)

פלניול וריפר, בכרך י', עמ' 202 ואילך, מביאים כמה סוגים של מכירות על תנאי, שיש להם מעמד מיוחד. מאלה כדאי לנו לסקור פה רק את המכר החוזר.^כד) זהו מכר, שבו המוכר שומר לעצמו את הזכות לפדות את המימכר על ידי החזרת המחיר וההוצאות תוך זמן מסוים. הדין במכר כזה הוא, שאם התמלאו התנאים הצורניים הדרושים, הרי זכותו של המוכר יפה היא אף כנגד לקוחות הבאים מכוחו של הלוקח, ולפי זה היתה דעה כי זכותו של המוכר היא קניין חוזר על תנאי משהה. אולם, פלניול וריפר קובעים שהתיאוריה הנכונה היא כי היחס בין המוכר והלוקח אינו אלא יחס של הבטחת מכר, ומשמע שבזמן הביניים - עד שהמוכר מגשים את זכותו - אין לו אלא זכות אישית כנגד הלוקח, ואם יש לו מעמד גם כנגד הלקחות הבאים מכוחו של זה, הרי זה רק משום דיני "הרשעות" (באשר קניין הלקוחות הללו בא להם שלא בתום לב). נפקא מינה, שהמוכר (במקרקעין) רשאי להעביר את זכותו ללא רישום, אין בכוח המוכר להעניק לאחרים זכויות ריאליות בנכס, וכיו"ב. עם זאת חוזרים פלניול וריפר ומציגים את הדברים כאילו זכות הלוקח בזמן הביניים לא היתה קנין גמור, עם הבטחה למכר חוזר, אלא כאילו היתה מלכתחילה רק קנין על תנאי מפקיע - באשר פדיון הנכס מבטל למפרע את חוזה ההקנאה: המוכר חייב להחזיר את מה שקיבל וכן את כל ההוצאות שהלוקח נשא בהן - הן בקשר לחוזה ההקנאה עצמו הן בקשר לתיקונים נחוצים בנכס והשבחתו הנאותה - ואילו הלוקח אחראי לנזקים שגרם, והוא פטור מהחזרת הפירות רק כנגד העבודה שהשקיע והרבית המגיעה לו.^כה)

חוזה המכר החוזר מתנגש עם האיסור המוטל בצרפת על מישכון נכסים עם אפשרות של אבדן בעלות אוטומטי. לכן פוסלים בצרפת כל מכר חוזר שכוונתו היא לעקוף את האיסור הזה; וכוונה כזאת מגלים, בדרך כלל, אם המחיר המוסכם עולה בהרבה על ערך הנכס, אם הלוקח חוזר מיד ומשכיר את הנכס למוכר, או אם אחד הצדדים מתקשר במכירות חוזרות לעתים קרובות.

תקופת הפדיון המירבית שאפשר לקבוע היא 5 שנים. הקניין חוזר למוכר עם החזרת הכספים המגיעים ממנו.

חוץ מזה כדאי להזכיר פה את החוזה של "דין קדימה" (pacte de préférence){_צרפתית}, המקביל ל"שעבוד לזכות קדימה במיקח המקרקע" שראינו במניין השעבודים המתאפשרים במשפט הגרמני והשוייצרי.^כו) כזכור, חוזה זה הוא הסדר המאפשר לאדם לזכות בנכס של רעהו כאשר יבוא הלה למכרו לאחר; ואם לא שעבוד ישיר, הרי זה לכאורה מכר על תנאי משהה שהמוכר ינסה למכור את הנכס (תוך התנאי המשהה הנוסף, שהזכאי אמנם יגלה אז את רצונו לקנות). אולם בצרפת אין תופסים את הדבר בדיוק כך, היינו לא כשעבוד או כמכר על תנאי משהה, כי אם רק כהבטחת מכר על תנאי משהה; ומכאן נובע שאמנם יכול הזכאי לזכות בנכס כאשר המוכר מנסה למכרו לאחר, ולשם כך מספיק באמת עצם גילוי דעתו של הצד הזכאי, - אלא שהצד הזכאי אינו יכול להצליח בזה נגד כל קונה אחר שהוא, כי אם רק נגד קונה שידע על זכותו (ולא משום קניין, כי אם משום דיני "הרשעות", כנ"ל). תוצאה נוספת היא כנראה, שאם אמנם מגשים הזכאי את זכותו, אין הוא זוכה בנכס למפרע, אלא רק משעה שמגלה הוא את הסכמתו לקנות אחר שהמוכר ניסה למכור את הנכס. דיני החוזה מסוג זה הם, שהזכאי צריך לגלות את דעתו לכאן או לכאן תוך זמן נאות, לפי הערכת בתי המשפט; בדרך כלל קובע לו החוזה את זכות הברירה למשך תקופה מוגבלת בלבד, אך אין מניעה שהתקופה תהיה בלתי מוגבלת; בדרך כלל אין הזכאי יכול להעביר את זכותו לאחרים, אך על הכלל הזה אפשר להתנות.^כז)

מכר של מושאים חלופים (כגון קרקע זו או זו, לפי ברירת המוכר או הלוקח) אינו נחשב במשפט הצרפתי כמכר על תנאי, אלא כמכר עם העברה דחויה של הבעלות. משמגיע הזמן שנקבע להגשמת הברירה, יש לצד שכנגד זכות לתבוע שהברירה תוגשם. אם לא נקבע זמן - הזכות היא מידית.^כח)

טז) ור' בספרו השוייצרי של גוהל, עמ' 55.

יז) קולין וקפיטן, ב', עמ' 368.

יח) שם, עמ' 369.

יח-1) מסיניאו, בכרך א', עמ' 583, מבחין ומציין שבזמן הביניים יש לעסק validata (תוקף){_לטינית}, אם כי אין לו עדיין efficacia (כוח פעולה){_לטינית}. נראה לומר כי התוקף, כשלעצמו, אינו נפגע אף אם התנאי אינו מתקיים, וכוח הפעולה או הקיום המעשי של העסק שוב אינו נוצר לעולם.

יט) מצד שני, כל תנאי משהה אינו בעצם אלא תנאי מפקיע לגבי זכותו של הצד שכנגד - ר' פלניול וריפר, ג', עמ' 233-234.

כ) פרק א', נושא שלישי, סע' ח', בסמיכות להערה רמ"ח.

כא) ר' סע' ב' בפרקנו לעיל, בסמיכות להערה ד'.

כב) תיאור זה של דיני הזמן המשהה סותר אמנם את מה שראינו לעיל בדיני המכר הצרפתי, אשר על פיהם תיתכן לא רק השהייה זמנית של חובת המסירה, אלא גם של העברת הבעלות עצמה: פרק ב', סע' ב', בסמיכות להערה ז', ופרק ג', סע' ה', בסמיכות להערה קי"ג.

כג) הסקירה עד כאן מבוססת על קולין וקפיטן, ב', עמ' 368 ואילך, ור' גם סע' 1168 ואילך בספר החוקים האזרחי.

כד) ר' גם קולין וקפיטן, ב', עמ' 551 ואילך; סע' 1659 ואילך בספר החוקים האזרחי.

כה) אולם, שכירות שהלוקח השכיר מתקיימת כנגד המוכר, באשר ההשכרה אינה נחשבת כהקנאה אלא כמעשה ניהול, ואילו הלוקח הריהו בזמן הביניים מחזיק הרשאי לנהל את הנכס, ולכן גם להשכירו: ר' קולין וקפיטן, ב', עמ' 121 ועמ' 587. ור' בספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ד', סע' ב', בסמיכות להערה ט"ז.

כו) בספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ד', סע' ג', בסמיכות להערות כ"ב-כ"ג, ובהמשך שם.

כז) פלניול וריפר, י', עמ' 198 ואילך; קולין וקפיטן, ב', עמ' 478.

כח) פלניול וריפר, י', עמ' 10.

הדף הבא