שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
נראה לומר שגם לגבי עסק כזה, תחילת ההגיון היא בכך, שכאשר פועל אדם בתום לב ובאופן סביר בהסתמך על הבטחה של חברו, הרי אף על פי שלא היה ביניהם קניין פורמלי בדבר אותה הבטחה, והאיש פעל על סמך אמרי ההבטחה גרידא, מכל מקום הדעת נותנת כי ראוי לראות את המבטיח אחראי; ואף על פי שהגיון הטלתה של אחריות כזאת היא מלכתחילה נזקי, הרי מטבע הדברים, ברוב הגדול של מקרים מסוג זה, מה יכול להיות קנה המידה המתאים להערכתו של הנזק אם לא תוכן ההבטחה, ומה יכול להיות הפיצוי המתאים לנזק הפרת ההבטחה אם לא בכפיית מילויה של ההבטחה כמות שהיא? זהו בלי ספק הטעם לכך כי הבטחה שהושלמה על ידי היענות מעשית במסיבות מתאימות לא נשארה תקועה בדינינו במעמד של מין "גרמא חוזי" בלבד, אלא נתקבלה גם בבחינת בסיס לקישורו של קניין עיקרי - ובאמת אין נראה מקום לספק, שהתפתחות זו אינה רק מונחת ביסוד הקניין "בההיא הנאה", האמור להתפשט למפרע משעת ההיענות לשעת ההסמכה, אלא היא מתפשטת גם לתחום הקניינים "בההיא הנאה דקא צייתי להדדי", אשר כל שקורה בהם אינו אלא זה ששני המעמדות מתלכדים לאחד. בשני סוגי המקרים חוזרים אנו אם כן לשאלה, מדוע - סוף סוף - אין הדברים מוסברים פשוט על פי הגיונם זה, אלא עוד מועלים הם למושג של "בההיא הנאה" (ולוּ יהא כי בכל המקרים אמנם אפשר להסתפק, מבחינה עיונית בסיסית, בהעמדת ההנאה הנדרשת על "ההיא הנאה דמהימן ליה", או "ההיא הנאה דקא סמיך עליה", שאינן אלא היינו הך)?
משהגענו עד כאן, התשובה היא ודאי שוב פשוטה, והיינו שגם אם יסוד הדברים הוא בהגיון נזקי, מכל מקום אין מדובר פה באחריות לפשיעה רגילה, כי אם לאחריות הנזקקת למסגרת חוזית, וביתר פירוט: אחריות הנזקקת לא רק סתם לכך שראובן יפעל על דעת ציפייה אשר עורר בו שמעון, אלא נחוץ גם שפעולת ראובן תהא ממש מוזמנת על ידי שמעון, מתוך כוונה מכוונת להביא לכך, שראובן יפעל אמנם על דעת קיום ההבטחה אשר מבטיח לו שמעון. מנקודת ראות זו, אחריותו של שמעון איננה רק משום שהדין מטיל אותה עליו (כפי שהמצב הוא בנזיקין רגילים, כעין עונש), אלא באמת משום שהוא עצמו מקבל אותה עליו מדעת - כתנאי להשגת מבוקשו משמעון, ובאשר יש לו לדעת שאם לא יקבל עליו את האחריות, הרי שראובן לא יפעל ומבוקשו לא יושג - וממילא מגיעים אנו למושג של "בההיא הנאה דמהימן ליה" באופן הטבעי ביותר. מתברר לחלוטין שאין זה סתם תירוץ מלאכותי, או הסבר עיוני או פילוסופי, כי אם ממש ביטוי חופף למציאות שביסוד הדברים - וכפי שכבר היתה לנו הזדמנות להדגיש: כאשר מתברר מן המסיבות כי שמעון אמנם היה לו כוונה לקבל עליו אחריות כדי להביא לפעולת ראובן, וראובן מוכיח במעשה כי סמך על אחריות זו ופעל בגינה, הרי שבדיעבד הדברים מתקשרים, ונוצר מעשה קניין, לא על ידי ההסכם או אמרי ההסמכה בלבד, ולא על ידי מעשה ההיענות בלבד, כי אם על ידי הנאת המהימנות, שנתקיימה מבעד למעשה ושהיא היא המקשרת בין דבר ההבטחה למעשה היענות.
בנמשך מכאן מתעוררת השאלה, האם מושג "ההנאה" בהקשר זה אמנם יש בו עוד מכל מקום מן "הפילוסופיה" שמבקש ליחס לו גולק, בכרך ב' של ספרו, עמ' 41-42. גולק מעמיד קודם כל את מושג ההנאה כנגד מושג ה-causa{גורם, איטלקית} האירופי, ונראה לע"ד, שהעימות מוטעה מיסודו, משום ששני המושגים אינם משמשים כלל במישור אחד ואינם מוצאים זה את זה. כפי שהסברנו כבר למעלה, מושג ה"קאוזה" הוא מחויב בדיני החוזים מטבע העניין, והוא מצוי למעשה גם בדיני ישראל - ויימצא אף בקניין שייערך "בההיא הנאה" - ולוּ יהא שאין ל"קאוזה" שם מיוחד במקורותינו. מצד שני, מבקש גולק למצוא דמיון בין מושג "ההנאה" בדינינו לבין מושג ה-consideration ("תמורה"){אנגלית} של דיני החוזים במשפט האנגלי; אך גם נסיון זה נראה לי מוטעה - וקודם כל מאותה סיבה, שאף "התמורה" האנגלית אינה בעצם אלא אחת מסוגי "הקאוזות", וממילא לא ייתכן שיהיה ניגוד בין "הנאה" ל"קאוזה" בעוד שיש דמיון בינה ל"תמורה", או להיפך.
יתר על כן, גם אם ניגש לדברים מנקודת ראות אחרת, יותר מעשית ופחות עיונית-עקרונית, העובדה היא כי חשיבות מושגי ה"קאוזה" וה"תמורה" בשיטות המשפט של אירופה הריהם בכך, שה"קאוזה" או ה"תמורה" נדרשות בהן כתנאי מוקדם ויסודי לאפשרות ההכרה בחוזה. לעומת זאת, אין שום מעמד כזה למושג "ההנאה" בדיני ישראל. אמנם, מטבע העניין הוא כי בעסק שאינו מתנה (והיינו כשגידור העניין - או "הקאוזה" - הם בתמורה), ממילא נמצא העסק מורכב מחילוף הנאות; ואם הגישה של דיני ישראל היא כי הקניין מקבל תוקף עם התחלת הגשמתו בפועל, הרי שממילא נמצא כי תנאי לתוקף הקניין בעסקים מסוג זה הוא שתתחיל להגיע ההנאה המוסכמת מאחד הצדדים לצד שכנגד, ושבזה יתחייב הנהנה הראשון בהנאת התמורה לרעהו. אולם, זוהי רק התפתחות עניינית מחויבת לגבי עסקים מן הסוג האמור, ואין לה בדיני ישראל שום מעמד מושגי-משפטי מיוחד. מעבר לכך, מה שגולק מזכיר, שאף את מתן המתנה מייחסים מקורותינו לקבלת הנאה על ידי הנותן,רכז) הרי זה רק עניין של חכמה פסיכולוגית, ולא עניין שבמשמעות משפטית -והאמת היא שדיני ישראל אינם שואלים לשום הנאה שברקע כתנאי להכרתם בתוקפה של מתנה.
גם בנידון המיוחד שלנו - בקנין "בההיא הנאה" - ה"הנאה" האמורה איננה כלל דרישה משפטית מוקדמת להכרה בתוקף הקניין, ואף אין היא הנאה מן הסוג של תמורה, כפי שמנסה לתפוס גולק. שאין זו הנאה מן הסוג של תמורה יכולים אנו ללמוד בעליל משני אלה: ראשית, מן העובדה שהזכרנו (בסמיכות להערה קצ"ז, לעיל) שהנאה מסוג זה אינה יכולה לבסס אחריות משום "זה נהנה וזה חסר" - ומשמע שאם במקרים שסקרנו גוררת היא חובה מצד הנהנה, הרי זה על כל פנים לא על בסיס של מידה כנגד מידה, כי אם מפני איזו סיבה אחרת (והיינו, אמנם, מפני שבלעדי כן, מבחינה עובדתית, הוא לא ישיג את המהימנות או ההסתמכות, אשר בה הוא מעוניין); ושנית - מפני שבנוסח שהבאנו מבבא מציעא צ"ד א', "בההיא הנאה דקא נפיק ליה קלא דאיניש מהימנא הוא", מתברר שההנאה האמורה פה אינה צריכה כלל לבוא מן הצד שכנגד בעסק (אלא די לה שתבוא מעלמא): שוב אפוא, לא כנגד ההנאה חל פה הקניין על הצד הנהנה, כי אם למען ההנאה - וממילא נמצא שאף בנידון זה, "ההיא הנאה" אמנם איננה שום תנאי משפטי מוקדם, כי אם רק הסבר ענייני בדיעבד. רק על יסוד היותה הסבר כזה חוזרת היא ונהפכת למוסד משפטי - אך שוב, לא כדרישה או כמבחן לתוקפם של דברים, כי אם רק כאחת האפשרויות הטכניות להצגת סמיכת הדעת ולהעמדתו של קניין; ואכן, מן הבחינה הטכנית ודאי אין הקניין נוצר פה על סמך שום יסוד מושגי אחר לבד מזה, שמהלך ההבטחה וההיענות מוכיח את סמיכת דעתם של הצדדים - בדומה לעקרון במעשי קניין אחרים.
ראוי גם לציין בפירוש כי אפשרות זו להעמדת קניין אמנם יכולה לשמש - כפי שראינו - הן להעמדת קנין של מתנה (כמו במקרה השליח או השומר חינם) הן להעמדת קניין בתמורה (כמו בחלוקת השיתוף או בשכירות פועלים), ואילו ההנאה המיוחדת שעל יסודה נולד פה הקניין אינה מתערבת בכך ואינה משנה מבחינה זו מאומה.רכח)
המסקנה כי "ההנאה" בהקשר זה איננה בבחינת תמורה חוזרת ממילא ומרחיקה את דרך הקניין הזאת מן הדימוי למעשה חליפין. אכן, גם בחליפין, כמובן, ההנאות העומדות להחלפה הן בבחינת מניע עסקי לצדדים, ומתן ההנאה וקבלתה הם בבחינת ראייה לסמיכת הדעת - בדומה למה שאמרנו בקניין "בההיא הנאה". אולם בחליפין, ההנאות הריהן - בנוסף על כך - גם תמורה זו לזו, מה שאין כן כאן; וכאשר נדון בעסק החליפין נחזור ונראה עוד את המשמעות המעשית של ההבדל.
ולבסוף, מה שכותב גולק בכרך ב', עמ' 40, שדרך הקניין "בההיא הנאה" ראוי לראותה כמצומצמת רק למקרים הבודדים שבהם מודגמת היא בגמרא ואין לה שימוש מעבר לכך. הצגת דברים זו, הריהי לע"ד מתמיהה למדי. אכן, השימוש בדרך הקניין הנידונה מסויג הוא מטבע ברייתו, כי תמיד, לכשינסה מישהו לטעון זכות לעצמו על פי מעשה קניין שכזה, ראוי יהא לשאול קודם כל, שאם היתה שם כוונה להעמיד קניין - מדוע לא השתמשו באחת מדרכי הקנין הרגילות, ועוד, שאם אמנם לא השתמשו במעשה קניין רגיל, כלום אין הדבר מלמד שבאמת לא היתה שם גמירת דעת שלמה? אולם, אם על פי מסיבות המקרה יצליח הטוען להתגבר על קושיה זו, ויצליח גם להראות באופן חיובי שצירוף הדברים יש בו כדי להפגין סמיכת דעת "בההיא הנאה" - מסתבר שאין מקורותינו מונעים כי מעשה קניין בעל תוקף יוכר מתוך כך לגבי עסק ממוני ממין כלשהו, ואדרבה: מסתבר אפילו כי מחייבים הם הכרה שכזאת.רכט)
רכז) בבא מציעא ט"ז א': "דאי לאו דטרח וארצי קמיה לא הוי יהיב לו מתנה".
רכח) בקשר לכך אמנם יכולה להיווצר כעין טעות אופטית, כי לפחות במקרי המתנה אפשר לכאורה לומר שהצד המזוכה קונה בלי תמורה לאו דווקא מפני שהמקנה רצה לזכותו במתנה, אלא מפני שהמקנה היה מעונין לזכות באמון. אולם ענין זה של המקנה הוא רק בבחינת "מניע" ואינו מקביל ל"עילה" במובן של גידור הקניין (השווה מסיניאו, א', עמ' 493). במלים אחרות: הקונה זוכה אמנם מפני בקשת האמון של המקנה, אבל זוכה הוא בלי תמורה רק מפני שכך הגדיר המקנה כאשר הקנה לשם אמון. - גם חיובו של הערב, מבחינה זו, אינו סתם חיוב בגין אמונו של המלווה, אלא הוא חיוב בתמורת ההלוואה, במקרה שלא תשולם על ידי הלוה המקורי.
רכט) ר' הריטב"א על בבא מציעא ע"ג ב' שציטטנו לעיל, ור' גם העיטור ומהרי"ק המובאים בב"י על טור חו"מ סי' קע"ו ס"ק ד' כמקורות המכירים בקניין "בההיא הנאה" בבחינת מעשה קניין מתאים להעמדת שותפות עסקית. מקור שני זה מוזכר אמנם על ידי גולק רק כנסיון כושל להרחיב את היקף השימוש בדרך הקניין ב"ההיא הנאה", אך הנכון הוא כי להצגת הדברים כזאת (או בבחינת נסיון אשר "לא עלה יפה והחידוש שבו לא נתקבל להלכה") אין שום יסוד. מבחינה הלכתית נראה כי לא זו בלבד שגישת העיטור ומהרי"ק אינה נדחית, אלא היא אף מתאשרת ומתקבלת בדרך כלל (ר' בשלחן ערוך וערוך השלחן חו"מ סי' קע"ו) - ולכל היותר ניתן לומר בכיוון דעתו של גולק שהרחבת השימוש בקנין "בההיא הנאה" אמנם לא פרצה סכרים ולא דחתה את דרכי הקניין הרגילות, אלא רק נשארה כאמצעי עזר בצידן. תוצאה זו ודאי נבעה מן המגבלה הטבעית שאמרנו, ולא משום סיבה שבדין.