ו.ז.3.

3. שומר בלי עילה מלכתחילה ואחריותו של המחזיק בחפץ הזולת בשגגה

שלישית, בעיית גדרי האחריות של השומר, שמלכתחילה אין עילה לשמירתו. כוונתנו למקרים העשויים להתהוות בכמה אופנים, כלהלן. ראשית, כשהאיש מקבל את החפץ להחזקה של שמירה, על-פי הסכם, שהוא כשלעצמו בר-תוקף, אלא שזכות-ההחזקה המוענקת על-פיו מתבטלת למפרע, אם על-פי תנאי הכלול בהסכם עצמו, ואם על-פי עילה חיצונית. ובמקביל לכך, יתכן שהאיש יקבל את החפץ בהקנאה לשם בעלות, ולבסוף יתברר לו כי ההקנאה היתה בטלה - אם משום פגם בעצם ההסכם ואם משום תנאי או עילה חיצונית, כפי שאמרנו מקודם.

אולם, לא כל המקרים מסוג זה נכנסים למעשה לתחום ענייננו. במקרה שההסכם, אשר על-פיו נתקבל החפץ, בטל מלכתחילה, והמקבל יודע את דבר הבטלות - אין צריך לומר, שהריהו גזלן, ושום בעייה של אחריות­ השומר אינה מתעוררת לגביו. הבעייה מתעוררת רק לגבי המקרים שבהם פועל האיש בתום-לב, כשמלכתחילה ההסכם הוא בר-תוקף, או שהמקבל על-כל-פנים אינו יודע יודע כי ההסכם הוא בטל.

והנה, אף במקרים מסוג זה, יש מקום להסתפק אם האיש הוא שומר; שהרי עם בטלות ההסכם, או משנתבטלה זכות המחזיק למפרע, ממילא נעשה הוא לכאורה למחזיק בחפץ הזולת בלי רשות - ואמנם, הרא"ש פוסק כי על אף תום-הלב, דינו כגזלן.^צז) אך דעת הרשב"ם היא כי האיש הוא שומר,^צח) ונראה כי דעה זו היא שנתקבלה למעשה.^צט)

צריכים אנו אפוא לנסות ולהבין קודם-כל כיצד דעה זו אפשרית, ונראה שבאמת אין קשה לתרצה, לפחות במקרה שההסכם היה מלכתחילה בר-תוקף, ורק הזכות המוענקת בו נתבטלה למפרע - זה המקרה שדעת הרשב"ם באמת אינה אמורה בפירוש אלא ביחס אליו. במקרה כזה, אמנם מתבטלת למפרע הזכות שלשמה ובשמה הורשה האיש להחזיק את החפץ; אבל על-כל-פנים, מאחורי קבלת החפץ לשם הזכות המתבטלת הזאת, היה כאן הסכם-מסירה - ותוכנו של הסכם-מסירה זה אינו יכול להיות אלא זה, שמלבד עיקר-ההסכם מקבל האיש רשות-לואי להחזיק את החפץ בינתיים, בין אם הזכות העיקרית תתקיים ובין לא. לאחר מכן, אם הזכות העיקרית, אף היא עצמה, היתה מכוונת רק להחזקה של שמירה - לא מיבעיא שהחזיק האיש כשומר, ולוּ גם שלא על-פי אותה זכות, שנפלה, כי אם רק מכוח הסכם-הלואי, הסתמי. אבל גם אם הזכות העיקרית, שדימה האיש לקבל, אמורה היתה להיות בעלות - הרי משנמצא כי זכות זו בטלה, והאיש החזיק את החפץ על-כל-פנים רק על דעת ההסכם שבו הוא קיבלוֹ, תוך נכונות מודעת או חבויה להחזירו, אלמלא הבעלות המוענקת לו על-ידי עיקר-ההסכם - יוצא כי לפחות בדיעבד, משנתגלתה לו הבטלות ולמפרע, אמנם החזיק האיש כשומר, משם הזולת - ולוּ גם, שוב, בלי שום עילת-שמירה מסוימת.

לעומת זאת, כשההסכם היה בטל מלכתחילה, משום שהסכם בין הצדדים בכלל לא יכול היה להתקשר, ממילא אין מקום לייחס בו גם שום הסכם מקביל של העברת-החזקה בסתם, אשר יוכל להיות בעל-תוקף ואשר על-פיו יוכל האיש להיחשב מכל-מקום כמי שמחזיק ברשות. יתר-על-כן, למקרה כזה אף אין לנו שום קביעת-הלכה ידועה המכריעה את הדין באופן מיוחד, בפירוש. צריכים אנו אפוא להסיק רק על-פי הסברה, אם דעת הרשב"ם מתיחסת אף למקרה שכזה, או שמא יש להכריע כאן לפי דעת הרא"ש - ולע"ד, האפשרות הראשונה היא עיקר.

קודם-כל, משום שגם כאן, אם אין האיש מחזיק אלא על דעת ההסכם, והוא מוכן בכל עת להחזיר, אם יונח כי ההסכם באמת אינו מזכהו - הרי שמחזיק הוא משם הזולת, לפחות משנודעה לו הבטלות ולמפרע, באותו אופן עצמו שניתחנו בהסכם המתבטל למפרע. השאלה היא רק אם אדם המחזיק משם הזולת נעשה ממילא שומר, אף-על-פי שלמעשה לא נתן לו בעל-הבית רשות. ולעניין זה, אמנם נראה לומר, שהחזקה משם הזולת, בלעדי רשותו, אינה מספיקה - ולוּ יהא גם שתתקיים ההחזקה בתום-לב, בלי פשיעה, - וכגון שפלוני מוצא את חפץ הזולת בעזבון מורישו הגזלן, והוא מדמה כי זאת ירושה בשמירה, או שמקבל הוא את החפץ בשמירה לזולת על-פי הוראה מזויפת. כי במקרים שכאלה, המציאות האובייקטיבית היא שאין שום קשר בין החזקת המחזיק תם-הלב לבין דעת-השליטה של בעל-הבית, אשר החפץ הוצא על-כל-פנים מידו, בניגוד לו. אך המקרה המיוחד שבו דנים אנו כאן, באמת איננו כזה: פה, החפץ יצא אמנם מיד בעל-הבית שלא מדעתו, אבל לא בניגוד לו. המציאות האובייקטיבית היא כי החפץ עבר ליד המחזיק דווקא על-ידי כוח-השליטה של בעל-הבית עצמו, ולוּ גם בלי דעת; וכשהמקבל לא ניצל את חוסר-הדעת הזה ביודעין, כדי לשלול את החפץ מבעל הבית, בניגוד אמנם לדעתו האמיתית המשוערת, - אלא הוא קיבל את החפץ על דעת טובתו של בעל הבית, כפי שבעל הבית דימה לאשר בעצמו, הרי שהקשר בין החזקת המקבל לבין דעת-השליטה של בעל-הבית (אף זו האמיתית-המשוערת) אמנם קיים ועומד. כי בעל-הבית, ודאי לא יהא נוח לו שבעל-דברו ייחשב כגזלן, באופן שלא יוכל להוציא את החפץ מיד כל מי שיחזור ויגזול מאתו. בעל-הבית, נוח לו שהחפץ יישאר ביד המקבל הנאמן, על דעת הדין-והדברים שביניהם, ולא שייצא לעלמא במנותק מזיקת-הקשר שנקשר לפחות למעשה על-ידיו - ולכן מסתבר, שגם אם הרשאת-החזקה מוסכמת-מלכתחילה אמנם אי-אפשר לייחס כאן, הרי הרשאה משוערת, הניתנת בדיעבד, אפשר ואפשר להכיר, בדומה למקרה של מוצא אבידה. בהתאם לכך, אף במקרה הנידון, ניתן להשלים את היחס בין המחזיק לבעל-הבית על­ ידי הרשות שאמנם יש למחזיק לקיים את החזקתו, עד שהדין-ודברים בינו לבעל-הבית יבוא על תיקונו - ובהתאם לכך אף נשלם דינו של האיש כשומר, כפי שהצענו לעיל לקבל.

צז) פסקי הרא"ש על סוכה פ"ג סי' ל' (דף מ"א עמ' ב').

צח) פירוש הרשב"ם על בבא בתרא קל"ז ב', ד"ה הרי זה מוקדש ומוחזר.

צט) ר' מגיד משנה על פ"ג מהל' זכיה ומתנה הל' י'; בית-יוסף על חו"מ סי' רמ"א סע' י'; סמ"ע על שו"ע שם ס"ק כ"א; באר הגולה שם, ס"ק ק'.

הדף הבא