ו.ה.1.

אשר לטעם ייחודם של ארבעת מיני החפצים - אין לנו בגמרא אלא רמזים צורניים בלבד: "דת"ר: 'כי יתן איש אל רעהו' - כלל, - 'כסף או כלים' - פרט, - 'וגונב מבית האיש' - חזר וכלל; כלל ופרט וכלל - אין אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון: יצאו קרקעות - שאינן מטלטלין, יצאו עבדים - שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות - שאע"פ שמטלטלין, אין גופן ממון, הקדשות - אמר קרא 'רעהו' - רעהו, ולא של הקדש".^סב) אולם, נראה כי מאחורי הקביעות הצורניות יש גם הצדקה עניינית-מהותית, לכל דבר כטעמו המיוחד.

א) "יצאו קרקעות, שאינן מטלטלין" - ודאי משום כך שבקרקעות (וגם במקרקעין אחרים, למיניהם) אין שייכת סכנת גנבה, אבדה והעלמה, שרק בגינן ודאי נקבעה אחריות-השומר המיוחדת, שהיא מעין אחריות של ביטוח. במקרקעין - אם נזקקים אף בהם לשומר, הרי זה בדרך-כלל לא כדי להגן על עצם קיומם מפני סכנות חיצוניות, אלא כדי להבטיח את תחזוקתם או כדי למנוע התערבות של זרים במה שנמצא בתוכם; והנה, במקרה הראשון, ודאי אין צורך באחריות של ביטוח, אלא מספיקים גדרי האחריות החוזית הרגילה, ואילו במקרה השני ממילא נהפך הדבר למעשה לשמירה של מיטלטלין - ואחריות הביטוח באה אפוא על תיקונה מכל-מקום במסגרת הזאת.^סג)

ב) "יצאו עבדים, שהוקשו לקרקעות" - כי באמת, גם העבדים בדרך-כלל משמרים את עצמם; אין שומרים עליהם מפני סכנת גנבה ואבדה, ואין בהם סכנת העלמה - ואם שומרים עליהם בכלל, הרי זה שלא יפשעו או לא יברחו. בשני המקרים מספיקה האחריות החוזית הרגילה.

ג) "יצאו שטרות, שאע"פ שמטלטלין, אין גופן ממון" - ומשמע כי דין השומרים אינו נמנע בשטרות כשאמנם מוחזקים הם לגופם, לחומר הנייר שממנו הם עשויים, שאז דינם הוא ככל נייר אחר.^סד) אולם, כשנשמרים הם מפני ערכם המשפטי, כראייה לערך-הממון שמעבר להם - הרי אם ארעה בהם תקלה כלשהי מפני פשיעת השומר, מכל-מקום אין נזקו של בעל-הבית ודאי: יתכן שיקיים את זכותו אף בלעדי השטר - אם כי אולי רק אחר טרחה מסוימת, - ואף אם יאבד את זכותו הרי על-כל-פנים לא תהא לו הצדקה להיפרע מן השומר בגין עצם התקלה בלבד, אלא הוא יצטרך להוכיח כי התקלה אמנם הזיקתו;^סה) אבל אם-כן, נמצא כי מטבע הדברים חוזרים אנו לתביעה שלאו דווקא על סמך האחריות הפשוטה של השומר, כי אם בפירוש על סמך גרמא בנזיקין. והנה, בנקודה זו אמנם נתקלים אנו בקושי חשוב - לפחות כשמקבלים אנו את השיטה, שפשיעה בחוזה איננה כשלעצמה פשיעה בנזיקין; כי לפי השיטה הזאת, כל אימת שהנזק נגרם על-ידי תקלה, שהיא מצידה לא נגרמה במישרין על-ידי עצם מעשי השומר, כי אם רק בעקיפין, בעקב פשיעתו בחיובי-השמירה - הרי באין אחריות שומרים מיוחדת, יצא השומר פטור - בעוד שכאן דווקא נוטה הרגשתנו המוסרית לחייב את האחריות של ביטוח. אולם, העובדה מבוארת כי את ההרגשה הזאת אי-אפשר על-כל-פנים לספק על-ידי דין השומרים הרגיל - והדבר מצדיק אפוא על-כל-פנים את המצב המסוים שאותו בודקים אנו כאן, שדין השומרים הרגיל אינו חל בשטרות.

סב) בבא מציעא נ"ז ב'.

סג) השווה שיטות המשפט ביבשת אירופה, שחוזה-הפקדון - לפי עצם הגדרתו - מתיחס בהן רק למיטלטלין, ואין הן יודעות פקדון של מקרקעין (סע' 1918 מספר החוקים האזרחי בצרפת; סע' 1766 באיטליה; סע' 688 של הבג"ב; סע' 472 של חוק החיובים השוייצרי). דעות הפרשנים על סיבת התופעה - חלוקות. וינדשייד (כרך ב', עמ' 429-430) סובר כי חוזה הפקדון הוא בעיקרו של דבר השאלת מקום להנחת חפץ, וממילא אין העניין שייך אלא במיטלטלין. דרנבורג (כרך ב', עמ' 248) שולל תפיסה זו וגורס כי על-פי עקביות הגישה הרומית המקורית אמנם צריך הפקדון להיות שייך גם במקרקעין. פלניול (כרך ב', עמ' 873-874) סובר כי העניין הוא מילולי גרידא: "אין משמע שאין אדם יכול להתחייב להשגיח על מקרקע בהעדר בעליו, כדי להחזיר לו את ההחזקה בשובו: חוזה כזה מופיע לעתים קרובות למדי. אם נקבעה בו תמורה, הרי זה שכירות עבודה; אם לאו, הרי זה חוזה של שמירה, קרוב לפקדון". לפי בקלנד (עמ' 274) מסתבר כי טעם ההגבלה הוא היסטורי, באשר מקור דיני הפקדון באירופה הוא בתביעה פטיטורית על אי-החזרה, שהיא מיוחדת למיטלטלין - בהבדל מן המקרקעין שבהם אין מדברים על אי-החזרה כי אם באים בדרישה של פינוי או כיו"ב. קולין וקפיטן (בהוצאה השלמה, כרך ב', עמ' 807) מסבירים - בדומה למה שאמרנו בדין העברי - כי ההפקדה נעשית מפחד אבדה או גנבה, ואין חשש סכנות אלו שייך במקרקעין; אך בדין האירופי, שאין בו אחריות שומרים מיוחדת, קשה לראות למאי נפקא מינה בזה.

גם במשפט האנגלי מוגבל מושג ה-bailment {העברה לפיקדון, _אנגלית} למיטלטלין בלבד (פייטון, שמירה, עמ' 5, והשווה הלסבורי-סיימונדס, כרך ב', עמ' 94, והגדרת המושג במילונים). המשמעות המשפטית של הגבלה זו נשארת בצריך עיון: ר' משפט William v. Jones (1864), 159 E.R., p. 528, 668.

בחוק השומרים, תשכ"ז, אין הבחנה בין מיני נכסים, ואחריות השומרים חלה בכולם בשווה. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם סע' 5(א), לפיו רואים תמיד את אחריות השומר כהפרת חובה חוזית לשמור, אך סותרת היא את סע' 1 ו-2 של החוק, לפיהם משתמע (אם נתעלם מטעויות הניסוח) כי אחריות השומר איננה חוזית, אלא אמורה היא להיות אחריות ביטוח מכוח הדין.

סד) השווה בבא מציעא נ"ו ב'.

סה) השווה שו"ע, חו"מ סי' שפ"ו סע' ב'.

הדף הבא