ג.יא.

יא. המשך ההחזקה ואבדנה

ממה שראינו בסעיפים הקודמים מתברר, שגם הדין העברי דורש, בהתחלת ההחזקה - בין בהתחלה בדרך תפיסה ובין בהתחלה על-ידי העברה מאחר, - מה שהאירופים קוראים "קורפוס" ו"אנימוס": היינו חפץ המתקבל בפועל לשליטת המחזיק, במישרין או באמצעותו של שומר, תוך כוונה להמשיך ולשלוט בו, לצורך המחזיק עצמו או לשם בעל-בית, במניעה מאנשים אחרים. אולם, משנוצרה ההחזקה כראוי, נראה שאין הדין העברי עומד על שום תנאים חיוביים שמתוכם יוכר המשך קיומה של ההחזקה למעשה. יכול המחזיק להניח את החפץ אי-שם ברשות הרבים, וללכת לו, תוך סילוק דעתו הגמור מכל המשך של עניין בו - אבל על-ידי כך בלבד, גם אם יספיק הדבר לשם הפקרה וסילוק בעלות, מכל-מקום לא יהא בו משום סילוק החזקה, והאיש יישאר אחראי בנזיקין.^קמב) לעומת זאת נפטר המחזיק כשההחזקה עוברת ממנו לידו של אחר^קמג) או כשמאבד הוא את שליטתו על החפץ באונס^קמד) - ונראה לומר כי כל זמן שאחד הגורמים הללו לא נתקיים בהחזקה, הוא הוא המבחן שעל-פיו רואים אותה כמתמידה בעינה.

אשר להעברת ההחזקה לאחר, יש להבחין בה כמה אופנים, בצמוד למה שראינו עד כאן. ראשית, תיתכן העברה לשומר, העשויה אמנם לפטור את המעביר מאחריותו לעלמא, אך שאינה מפסיקה את עצם ההחזקה. שנית, תיתכן היהפכות המחזיק לשומר לזולת, אך גם זו אינה מפסיקה את ההחזקה למעשה, ואין היא פוגעת גם באחריות לעולם. שלישית, כשמדובר במחזיק באמצעותו של שומר, תיתכן העברה על-ידי כך שהאיש יסתלק מזכותו לטובת השומר - וכאן כבר נפסקת ההחזקה, מצד מי שהיה בעל-הבית, אבל החזקת מי שהיה השומר נמשכת מכל-מקום, והסיכוי המכריע הוא שגם בגדרי האחריות לא ישתנה שום דבר. רק מעבר לכך באים אופני ההעברה המפסיקים את ההחזקה והאחריות במוחלט. ראשית, העברה בגזלה, או אפילו בדרך תפיסה מוצדקת, אבל על-כל-פנים שלא בטובת המחזיק בעצמו - והרי זו ממילא גם אחת האפשרויות של אבדן השליטה על החפץ באונס. שנית, יכולה ההחזקה לעבור מדעת המחזיק לאדם אחר שיכנס לחלוטין תחתיו, אם כמחזיק-לעצמו ואם כשומר לשלישי. ולבסוף, תיתכן העברה בדרך החזרה מידו של שומר או מידו של גזלן.

אשר לאבדן השליטה על החפץ באונס - אין פירושו דווקא אבדן גמור של היכולת לחזור ולהשתלט על החפץ, אלא די באבדן השליטה אפילו באופן רגעי - ובלבד שהמחזיק ישלים אמנם בכנות ולאלתר עם האבדן ולא יתכוון לחזור ולקיים את החזקתו.^קמה) אם המחזיק מתכוון לחזור ולהשתלט על החפץ - או שמסתבר כי רק מתיימר הוא להשלים עם האבדן, כדי להיפטר מאחריות, - נראה שאבדן השליטה אינו מפסיק כשלעצמו את ההחזקה, אלא אם תקוות ההשתלטות החוזרת איננה סבירה.^קמו)

ההצדקה לגישה זו טמונה ודאי בכך, שאם אבדה למחזיק השליטה בחפץ ברצונו הוא עצמו, על-ידי האבדה מדעת, בלי העברה לאחר ובעוד שהחפץ קיים, והאיש יכול לחזור ולהשתלט עליו, אם ירצה - הרי למעשה, אבדן השליטה איננו אבדן כלל, באשר החפץ נשאר על-כל-פנים עומד לכוח-שליטתו; ומאחר שאין ראוי לאפשר לאדם להיפטר מאחריותו על-ידי האבדת החפץ מדעת - נמצא כי הדברים מצטרפים, מבחינה מהותית ופרגמטית גם יחד, כדי שההחזקה, על האחריות הכרוכה בה, תהא מוכרת כאן כמתמידה בעינה. לעומת זאת, אם אבדה למחזיק השליטה בחפץ באונס, נמצא כי לא רק השליטה-בפועל אבדה לו, אלא אבד לו גם כוח-השליטה. לאחר מכן, יתכן אמנם שהאיש יהא מסוגל לחזור ולהשתלט על החפץ מיד; אך אין לחייב אדם להיטפל בחפץ שאין הוא מעוניין בו - ולכן, אם הוא באמת לא היה מעוניין לחזור ולהיטפל בחפץ לטובתו, הרי אף אם הזיק החפץ בעוד שהמחזיק-לשעבר יכול היה לחזור ולהשתלט עליו, מכל-מקום יש לראות את הנזק כהמשך מן האונס שהוציא את החפץ משליטת המחזיק, ואין לראותו כתוצאת הפשיעה-כביכול שבהעדר ההשתלטות החוזרת. הבחינה המהותית והפרגמטית מתלכדות אפוא כאן, כדי לחייב הכרה בהפסקת-ההחזקה. אולם, אם המחזיק נשאר עדיין מעוניין בחפץ, ויש בידו - או לפחות מסתבר שיש בידו - לתת תוקף לעניין הלזה, נמצא כי אבדן השליטה הזמני שקרה בינתיים, ולוּ גם באונס, אינו משנה ולא כלום, לבד ממה שנוגע לאחריות לנזק שנגרם כתוצאה ישירה מאותו אונס עצמו. מעבר לכך נמשכים פה הדברים כאילו לא קרה אבדן-השליטה מעולם: האיש עומד מובן ומסוגל לשלוט בחפץ לטובתו, כפי ששלט בו מקודם; ממילא אין מקום לפטרו גם מן האחריות הנלווית - ובסך-הכל שוב מתלכדות אפוא הבחינה המהותית והבחינה הפרגמטית כדי לחייב במקרה זה את התמד-ההחזקה.

עם זאת יש להדגיש כי האפשרות של גמר ההחזקה לחלוטין, על-ידי אבדן-שליטה זמני בלבד, אינה חלה - מטבע הדברים - אלא באדם המחזיק לעצמו. השומר - אמנם מסתיימת החזקתו על-ידי אבדן השליטה באונס, אפילו באופן זמני בלבד;^קמז) אולם, על-ידי אבדן-ההחזקה כשלעצמו אין השומר נפטר מאחריותו לבעלים, וכל זמן שהדברים בין השומר לבעל-הבית לא נגמרו חייב השומר לדאוג להחזרת החפץ. לכן, אם בתוך הזמן הזה מתחדשת יכולת השומר לשלוט בחפץ, אפילו אחר אבדן השליטה באונס - חייב הוא לחזור ולהיטפל בו, - ורואים אותו ממילא כחוזר ומחזיק בחפץ, אף אם יכולת-השליטה חזרה אליו שלא בטובתו.^קמח) כשלפי מסיבות הענין מסתבר שגם בעל-הבית עצמו אינו מעוניין עוד בהחזרת החפץ בעין (כגון שהמדובר הוא בכלי, אשר נפל מיד השומר ונשבר) - יש להניח כי גם השומר יוכל להסתלק ממילא מהמשך ההחזקה ולהיפטר מן מאחריות הכרוכה בה.

לתוך המסגרת הזאת יש לשלב גם כמה אפשרויות אחרות שיש בהן יחוד מסוים, לפחות מבחינה מילולית. האפשרות האחת היא שהחפץ אשר המחזיק מזניחו, והנשאר בינתים מכל-מקום בהחזקת המזניח, ילך כתוצאה מן ההזנחה לאיבוד, באופן שהמחזיק-המזניח שוב לא יוכל לחזור ולהשתלט עליו גם אם ירצה. מסתבר שאם חפץ כזה יזיק לאחר-מכן, עדיין יהיה המחזיק אחראי לנזק, בגין ההזנחה שקרתה בזמן החזקתו,^קמח-ב) אבל החזקתו כשלעצמה תבוא על-כל-פנים לקיצה עם אבדן כוח-שליטתו מאונס, אף-על-פי שהוא מצידו איבד כבר את שליטתו בפועל מקודם, ברצונו הגמור. האפשרות השניה היא שהחפץ יושמד, שלא בטובת המחזיק. במקרה כזה, ההשמדה אינה אלא אבדן כוח-השליטה באונס, ואם המחזיק לא יבקש לחזור ולהשתלט על השרידים - תיפסק ההחזקה עם אבדנו של החפץ, והיא לא תתחדש בשרידיו.^קמט) לעומת זאת, אם יושמד החפץ ברצון המחזיק עצמו, ממילא תימשך ההחזקה במישרין בשרידים, והיא לא תיפסק אלא משיגיעו אלה למצב כזה שהמחזיק לא יוכל עוד להשתלט עליהם אף אם ירצה. בשני אופני ההשמדה גם יחד, למעשה אין אפוא למנות את ההשמדה כגורם מיוחד של אבדן-החזקה, מעבר לגורמים שהזכרנו מקודם.

עוד נקודה הראויה לציון היא שאבדן כוח-השליטה, העולה כדי אבדן-החזקה, אינו מוכרח להיות דווקא לגמרי אובייקטיבי - ויתכן שהוא יוכר כמושלם מבחינה אובייקטיבית בגלל גורמים שהם לחלוטין סובייקטיביים. דבר זה עולה מן ההלכה כי דיני היאוש, המפקיעים חפץ מזיקת הקניין-במוחזק ושעוד נעמוד עליהם בפרק מיוחד להלן, עשויים לחול גם באבדה הנמצאת למעשה בתחום השג-ידם של הבעלים - אם הבעלים אינם יודעים את יכלתם ומסלקים הם את דעתם מן החפץ.^קנ) בהתאם לכך יוצא, במלים אחרות, כי העדר התודעה של יכולת-שליטה, המגיע עד לדרגה של "יאוש", עשוי הוא עצמו להיות המבחן שעל-פיו נקבע אם החפץ נמצא עדיין בכוח שליטתו והחזקתו של האדם ואם לא.

הדברים מצטרפים למה שראינו לעיל, שגם כשהחפץ יצא מכוח שליטת המחזיק מבחינה אובייקטיבית-חומרית, אלא שעדיין יכול האיש לחזור ולהשתלט על החפץ, בלי צורך להוציאו מידיו של אחר - עדיין אין רואים את ההחזקה כמופסקת, אלא אם האיש השלים אמנם עם האבדן, על אף יכלתו. דין זה פירושו הוא, במלים אחרות, שגם במסיבות אלו תלוי אבדן ההחזקה ביאוש - אך בקשר לכך יש להיזהר מלהיסחף לדימוי כי אבדן ההחזקה, סתם, תלוי ביאוש. בדיני היאוש הכלליים, ההלכה היא, שאם מוחזק האדם בהעדר של יאוש - אין החפץ נפקע מזיקתו, אף כשלמעשה, לוּ ידע האיש את המצב אל-נכון, היה העדר היאוש מצידו בלתי-סביר לגמרי;^קנא) לעומת זאת, בענייננו הדין הוא, שכאשר ההשתלטות החוזרת אינה אפשרית, או שעבר החפץ להחזקתו של אחר, נפסקת ההחזקה הקודמת מכל-מקום - ואף אם חזקת המחזיק הקודם היא שלא התיאש, ואף כשמאמציו להוציא את החפץ מיד המחזיק החדש עשויים להיות יעילים.

קמב) בבא קמא כ"ט ב', ור' גם שו"ע חו"מ סי' תי"א סע' א' וסי' תי"ב סע' א'. - מבחינת כיוון ההתפתחות, הסדר ההגיוני אמנם הוא הפוך - האבדה מדעת אינה פוטרת את המחזיק מאחריות, ולכן רואים אותו כאילו החזקתו נמשכה; אך בסיכומו של דבר למעשה אין הבדל, כי על-כל-פנים יוצא שההחזקה יכולה להיות מוכרת לאדם בלי "אנימוס" ואף בלי מימוש "קורפוס". על חריגים מסוימים בנקודה הנידונה נעמוד להלן, בסע' י"ח לפרק זה ובפרק ה', סע' ד', סוף ס"ק 2.

קמג) ר' לעיל, סע' ו', ודוק בפ"ו מהל' נזקי ממון הל' ו'.

קמד) בבא קמא כ"ט ב', ור' שו"ע חו"מ סי' תי"ב סע' ד'.

קמה) שו"ע חו"מ סי' תי"ב סע' ד'; והשווה סוף סי' קס"ו .

קמו) מסקנה זו מתחייבת, מצד אחד, מן הדין שבהערה הקודמת, כי אבדן השליטה תוך כוונת חזרה אינו פוגם את ההחזקה, ומצד שני מן הפשיטא שאין אדם יכול להישאר אחראי לחפץ אשר אין בידו לשלוט בו למעשה - זה העקרון המונח גם ביסוד הדין שבהערה הקודמת.

קמז) ר' בעיית רבה זוטי בבבא קמא ק"ח ב'.

קמח) ר' דברי הרמ"ה על בעיית רבה זוטי הנ"ל, בשיטה מקובצת.

קמח-ב) שו"ע חו"מ סי' שצ"ו סע' ה'.

קמט) שם,סי' תי"ב סע' ד'.

קנ) ר' קצוה"ח ונתה"מ על סי' רנ"ט ס"ק א'. ונראה לי כקצה"ח, ולא כנתה"מ, שהדברים צריכים לחול אף בחצר המשתמרת, שהרי גם החצר המשתמרת אינה קונה לבעלים אלא מדעתם המשוערת (שו"ע חו"מ סי' רס''ח סע' ג' בהגהה), ואילו היאוש הלא כל כלו אין הוא בעצם אלא סילוקה של הדעת. מסקנה זו אינה פוגעת בהלכה אשר נתה"מ מסתמך עליה, שלפי סי' ר"ס, אבדה בחצר המשתמרת אינה אבדה, מפני ששם מדובר רק בחזקה שבחצר המשתמרת אין הבעלים מתיאשים - ובאבדה שעל-כל-פנים כבר נתגלתה, ואילו אנו מתכוונים לאבדה הנשארת עלומה וליאוש שאין עליו מחלוקת.

קנא) ר' ההלכה ד"יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש": בבא מציעא כ"א ב'.

הדף הקודם הדף הבא