ג.ב.

ב. יתרונות השיטה הצרפתית

צריכים אנו לבדוק אפוא מהו ערכן היחסי של שתי הגישות בהשוואה הדדית, וכזה נראה לומר כי יש פנים לכאן ולכאן.

סע' 711 - בניסוח מתוקן על-פי תפיסת פלניול וריפר - קובע, כי "הנכסים (או הזכויות הרכושיות באשר הן) "נרכשים ועוברים על ידי ירושה, על ידי מתנה בין חיים או צוואה ומכוח התחייבויות". והנה, מתברר כי אחדות התפיסה אמנם ממש כופה את עצמה ביחס לירושה וצוואה, כי גם בצרפת וגם בגרמניה - בעיקרו של דבר - מעבירים דיני הירושה והצוואה את הזכויות הרכושיות באשר הן;^ג) ואף אם יש בזה לפעמים דינים מיוחדים לגבי הזכויות השונות - כגון הצורך לרשום בדיעבד את העברת הזכויות במקרקעין^ד) - הרי אין אלה הבדלים מהותיים, שיהיו עשויים להצדיק הבחנות מושגיות בעצם דיני ההעברה בעצמם.^ה) מצד שני, זהו באמת אחד השטחים שבעצם פונה גם המשפט הגרמני להשתמש במושג המאוחד של Vermögen {הנכסים, _גרמנית}- בבחינת הנשוא לתחולת הירושה או הצוואה ודיניהן; אבל בעקב הכלליות המקפת של הזכויות אשר מושג זה בא לבטא, נמצא למעשה כי אין הוא מספיק כשמתעורר הצורך לציין זכות כלשהי (בין ריאלית ובין פרסונלית) הראויה להיתפס בדיני הירושה או הצוואה במבודד. במקרים כאלה משתמש החוק הגרמני במונח Erbschaftsgegenstand {נושא הירושה, _גרמנית} - הזהה ממילא ומטבע העניין ל-"Vermögensgegenstand {נושא הנכסים, _גרמנית}" - ונמצא אפוא כי למעשה מובא כאן גם המשפט הגרמני להשתמש במושג המקביל ל"נכסים" הצרפתיים, ולו גם בעל-כורחו, כי עושה הוא כן בעקיפין, לא בפה מלא ובלי הכרה עיונית.^ו)

פחות חד-משמעי הוא המצב במה שנוגע למתנה בין חיים. כאן הסיבוך הוא כפול. ראשית, המתנה איננה רק העברה (או העמדת חינם) של זכויות, אלא היא מורכבת מבחינה אנליטית משניים: מהסכם-ההעברה ומגמר-ההעברה למעשה - ואל המשמעות של הבחנה זו בענייננו נחזור עוד תיכף ומיד, בקשר להעברת זכויות "מכוח התחיבויות". לגבי המתנה, כשלעצמה, חשוב אף יותר שאין הסכם המתנה מוכרח להתיחס דווקא להעברה של זכויות, אלא עשוי הוא להתייחס גם להסבת הנאה של חינם באופן אחר^ז) - ונמצא אפוא כי בריכוז דיני המתנה ראוי להבליע את העברת הזכויות בנשוא שהוא אף רחב ומקיף יותר מן "הנכסים" הצרפתיים כשלעצמם.

אולם, סיבוך זה קיים אמנם רק לעניין מתנה, ואילו כשעוברים אנו ל"רכישת הזכויות והעברתן מכוח התחיבויות", חוזרים אנו להתפצלות המושגים בין חוזה ההעברה או ההעמדה לבין עצם העברתה של הזכות או העמדתה למעשה. והנה, העובדה היא שלעניין גמר-ההעברה שונים הם דיני העברת הזכויות המתייחסות לחפצים מדיני העברת התביעות^ח), וזימון שני מיני הזכויות האלה במושג מאוחד הוא בהקשר זה מיותר, ולמעשה אף עשוי להכביד, כפי שנראה בפרק הבא. כמו-כן, אם המדובר הוא בחוזה שאינו מכוון דווקא להעברת זכות קיימת, כי אם להעמדתה של זכות חדשה, הרי הדינים בעיקרם הם שונים בין המקרה שהכוונה היא להעמדת זכות של תביעה לבין המקרה שבאים הצדדים להעמיד במישרין זכות בחפץ (או, ביתר דיוק, זכות בחפץ הזולת, כי זכות בעלות חדשה אינה ניתנת כמובן להיווצר מכוח חוזה)^ט) - ושוב נמצא כי האחדת המושג לצורך הנידון היא פוגמת. אבל מעבר לכך, לא זו בלבד שהדינים של שני מיני החוזים האלה גם יחד מאוחדים הם מכל-מקום בשרשם^י) - ורק מקרה הוא אפוא שספרי החוקים אינם נזקקים במישור זה בפירוש למושג אחד, כדי לציין את הנשוא המאוחד שאליו במישרין, או בעקיפין, מכוונים החוזים, - אלא יתר-על-כן: לפחות כשהמדובר הוא בהעברה של זכויות, הרי הדינים של חוזי ההעברה שווים גם בעיקרם,^יא) וכשאין המשפט הגרמני מוצא לו בזה מושג מאוחד, נהפך לו הדבר לתקלה בניסוח.^יב)

ובנוסף על אלה נמצאת חשיבות למושג "הנכסים" גם בעניינים שאינם נזכרים בסע' 711 הנ"ל של החוק הצרפתי. ראשית בקשר לשעבודים, או זכויות בנכסי הזולת. דיני החכירה, קניין-הפירות והמשכון חלים בצרפת ובגרמניה במידה אחת או אחרת של שוויון ואחדות ביחס לבעלות בחפצים וזכויות אחרות - ובעוד שבמשפט הצרפתי מתקבל הדבר מתוך התאמה לגישה העקרונית שראינו, הרי המשפט הגרמני שוב מסתבך בזה בסתירות ואנומליות.^יג) - מלבד זה אפשר לציין את חשיבותו של מושג "הנכסים" לעניינים כגון הנשוא הממוני של האפוטרופוסות,^יד) הנשוא הממוני בפירוק גופים משפטיים,^טו) הנשוא של חוזה המתיחס לבעלות בחפצים ולזכויות אחרות במעורב^טז), או הנשוא הממוני העומד לרשותם של נושים כדי לגבות מתוכו את חובם.

ג) ר' סע' 724 של ספר החוקים האזרחי הצרפתי, וקולין וקפיטן, ג', עמ' 558 ו-568; כמו-כן קיפ-קואינג, עמ' 314 ו-52.

ד) ר', למשל, קולין וקפיטן, ג', עמ' 556.

ה) קיפ-קואינג, עמ' 3.

ו) בג"ב, סע' 2149, והשווה סע' 2087 ו-1922. ר' גם מאירס, בדברי ההסבר על הצעתו לחידוש המשפט האזרחי בהולנד, עמ' 159.

ז) אנקצרוס-להמן, עמ' 487-488. בהגדרת המתנה הגרמנית (בסע' 516 של הבג"ב) מדובר אמנם על "הנאה שיש בה משום התעשרות מתוך ה-Vermögen {הנכסים, _גרמנית} של הזולת", אבל מדברי אנקצרוס-להמן מסתבר, כי אין להבין את הדברים במובנם הטכני, אחר שגם שרות הכרוך בהוצאות לאחד ובחסכון לאחר עשוי לשמש נשוא למתנה. כך משתמע גם בצרפת (דוק בפלניול וריפר, ה', עמ' 440, 448, וקולין וקפיטן, ג', עמ' 504) - וכן עולה גם בבירור בדיני ישראל, על רקע הכלל שבמקום שזה נהנה וזה חסר, בסתם חייב הנהנה בתשלום החסרון [צ"ל ההנאה] (בבא קמא כ' - כ"א): אם ההנאה ניתנה על-פי הסכם מפורש שלא על מנת להיפרע, הרי שיש כאן אפוא לא סתם מעשה של גרימת הנאה בעלמא, כי אם חוזה של שינוי דין בין הצדדים (והוא בהכרח חוזה-מתנה) - ועם זאת אין לתרץ כי המתנה מתבטאת במחילת התשלום, כי מלכתחילה אין חובת התשלום נולדת כאן כלל. לעומת זאת ניתן לומר כי המצב הוא שונה במשפט האנגלי. הסכם ששרות מסוים ינתן בחינם אינו משנה כאן מבחינה משפטית ולא כלום, ומשמע כי מושג המתנה יכול כאן להיות חשוב באמת רק במקום שנשוא המתנה עצמו הוא העברה של זכויות.

ח) השווה, למשל, בספר החוקים האזרחי הצרפתי, סע' 1604 ואילך וסע' 1689 ואילך; בג"ב, סע' 398 ואילך, 873 ואילך ו-929 ואילך.

ט) השווה למשל, בספר החוקים האזרחי הצרפתי, סע' 1101 ואילך וסע' 2071, 2076, 2117, 2124, ואילך; בג"ב, סע' 241 ואילך וסע' 1018 ואילך, 1094 ואילך, 1113 ואילך, 1191 ואילך, 1204, 1205.

י) הדבר אינו בא לביטוי מפורש בחוק הצרפתי, כי עדיין הכריעה כאן הגישה הבלתי-מדויקת (השלטת גם במשפט האנגלי) והמבליעה את מושג החוזה במושג ההתחייבות - ר' ביחוד סע' 1108 (והשווה הגדרת החוזה כ"הבטחה מחייבת" אצל אנסון, עמ' 3); אבל בבג"ב, ההבחנה בין התחייבויות וחוזים-בדרך-כלל היא ברורה, ופרקים מיוחדים דנים כאן ביסודות המשותפים להתחייבויות ומיני חוזים אחרים (סע' 104 ואילך).

יא) מלבד המתנה, שכבר דנו בה לעיל, ר' הסדרי הנישואין - סע' 1387 ואילך של החוק הצרפתי וסע' 1363 של הבג"ב - וביחוד המכר והחליפין: סע' 1582 ואילך בחוק הצרפתי וסע' 433 ואילך בבג"ב.

יב) ר' הגדרת המיקח בסע' 433 של הבג"ב: "על ידי חוזה המיקח מתחייב המוכר של חפץ למסור את החפץ ללוקח ולהעמיד את הבעלות בחפץ ללוקח. המוכר של זכות חייב להעמיד ללוקח את הזכות, וכשמזכה הזכות בהחזקתו של חפץ, חייב הוא למסור את החפץ". לא זו בלבד אפוא שמסתבכים כאן בכפילות של הגדרה, אלא נרמז גם להפרשת הבעלות ממערכת הזכויות, - וכדי להתגבר על כך חוזר אנקצרוס-להמן (בעמ' 403) למושג הבלתי-רשמי של Vermögensgegenstand {נושא הנכסים, _גרמנית}, בנסיון של הגדרה עקבית ומאוחדת. מצד שני, בהסדרי הנישואין נעזר הבג"ב במושג המיוחד של Güte{מוצרים, _גרמנית}, המובא לידי שימוש בצידו של gegenstände {חפצים, _גרמנית} לסירוגין.

יג) ר' סע' 1713 של החוק הצרפתי: "אפשר לשכור כל מיני נכסים, מיטלטלין או מקרקעין", בעוד שסע' 581 של הבג"ב נאלץ שוב להשתמש במונח Gegenstände {חפצים, _גרמנית} כנשוא המאוחד של דיני החכירה; בדומה לזה, סע' 581 הצרפתי, המבהיר שקניין-פירות "ניתן להיקבע בכל מין של נכסים" וכו', בעוד שהבג"ב מסדיר אמנם את קניין-הפירות בחפצים ובזכויות בפרקים שונים, אך גם את הפרק על קניין-הפירות בזכויות או במכלול ה-Vermögen {הנכסים, _גרמנית}מצרף הוא ל-sachenrecht {חוק הנכס, _גרמנית} (סע' 1068 ואילך, 1085 ואילך), - ובסע' 1068 מחיל הוא במסויג על קניין-הפירות בזכויות את דיני הקניין-הפירות בחפצים, תוך שימוש במושג Gegenstände כנשוא המאוחד של הדין (סע' 1085); וכן, בעוד שסע' 2075 הצרפתי רואה את דיני המשכון כחלים ממילא ובאופן מובן מאליו אף על "מיטלטלין בלתי-קורפורליים", הרי הבג"ב מבחין בבירור בין משכון בחפצים למשכון בזכויות, אבל גם את הפרק על המשכון בזכויות משייך הוא בכל-זאת ל-sachenrecht, תוך החלה מסויגת של דיני המשכון בחפצים (סע' 1273 ואילך).

יד) סע' 389 ואילך בחוק הצרפתי; בג"ב, סע' 1773 ואילך.

טו) בג"ב, סע' 45.

טז) שם, סע' 311.

הדף הבא