שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
לעומת זאת, בדיני ישראל - לאור הכלל, שהתחיבות כשלעצמה אינה מבססת קניין תמורתו ולאור הדברים האחרים שראינו - מקבלים אנו כאן מוצא הגיוני ומעשי המניח את הדעת, כלהלן. הקשר הגידורי בין החיובים ההדדיים נשאר עומד כפי שהצגנוהו לעיל, ברמה המופשטת בלבד, ואילו לרמה הגישומים אמנם אין הוא יורד ואף אין הוא נוגע בה כלל. בניסוח יותר מפורט: אמנם, החיובים ההדדיים תלויים בהולדתם זה בזה, ואם אחד מהם אינו מצליח משום-מה להיוולד, הרי שגם חברו, ממילא, איננו נולד. אולם, אין משמע כי החיובים גם נמצאים מבוססים זה בזה, לעניין שאם שניהם הצליחו אמנם להיוולד זה כנגד זה, הרי שממילא הם ייחשבו גם כמושכים את הצדקת תחולתם זה מתוך זה, כל אחד מהם אף ייחשב כבר ממילא כראוי למילוי ולאכיפה (אם "בד בבד" ואם באופן אחר), בשל עצם תחולתו הדומה של חברו. תוצאה זו מתבררת במיוחד אם נשים לב כי בדוגמת חוזה העבודה בין הפועל ובעל-הבית דלעיל, הרי בדיני ישראל מתפתחת ראייות המילוי והאכיפה של החיובים מתוך כך שהפועל נעשה קודם-כל אחראי לנכונותו הוא לעבוד, "בההיא הנאה" שבעל הבית האמינו וסמך עליו - ונפקא מינה שביסוס החיוב למילוי ואכיפה מופיע כאן רק בהגיון הנזקי של "ההיא הנאה", ולאו דווקא בהגיון התמורתי של זכותו לשכר, כפי שמופיע הדבר בשיטות של אירופה. במילים אחרות אפוא: ההגיון התמורתי של חיוב העבודה אינו נעלם אמנם גם בדיני ישראל, ונושא הוא את משמעותו המעשית המלאה, כפי שראינו וכפי שנוסיף ונראה עוד; אולם, לעניין ביסוס מילויים של החיובים למעשה, כאילו נשאר הגיון זה מאחורי הפרגוד, והתפקיד מתמלא ממקור אחר לגמרי.
והנה, גישה זו יכולה אמנם להיראות לכאורה כאילו דיני ישראל היו מספקים כאן איזה מין גורם "קאוזלי" מיוחד, להחלפת הגורם "הקאוזלי" שבחיוב גרידא, אשר אינו יכול להועיל להעמדתו המספקת של החיוב-שכנגד. אולם, באמת אין הדבר כך. כבר הדגשנו כי המוסד של "ההיא הנאה" איננו מופיע במקביל לתמורה - או במקביל לקאוזה התמורתית - אלא מופיע הוא ברמה ובתיפקוד של מעשה-הקניין; ואמנם, גם לשם העמדת חוזה-העבודה והחלטת חיובו של הפועל לעבוד, אין דיני ישראל דורשים כלל התקשרות המבוססת דווקא, במישרין ובהכרח, "בההיא הנאה" - כאילו היה זה מעשה-הקניין היחיד העשוי להתאים לעניין, - אלא יכול לסכון לכך גם מעשה-קניין צורני, כמו "קניין-סודר", או שטר, וכן "קניין-כסף", - ויש אפילו מי שאינו מסתפק כאן "בההיא הנאה", ודורש דווקא מעשה-קניין צורנישמב) יתר-על-כן, כשם ש"ההיא הנאה" איננה מעשה-הקניין היחיד העשוי להועיל בענייננו, כן אף אין היא, מצידה, מצומצמת לעניין זה בלבד, אלא עשויה היא להועיל גם בכל מיני עניינים אחרים, כפי שראינו, במלוא ההקף של תחולת מעשי-הקניין הצורנים; ובסך-הכל, הרבותא של "ההיא הנאה" הריהו כאן, באמת, לאו דווקא במעמד המיוחד הניתן לה מן הבחינה המשפטית-הטכנית כי אם רק במה שעשויה היא להקל עלינו את המעבר מראיית העניין בשיטות של אירופה להבנת הפתרון בדיני ישראל. הקלה זו מתאפשרת מתוך כך, שאכן, גם מעשה-הקניין הצורניים של דיני ישראל אינם סותרים את ההגיון של "ההיא הנאה", כי אם אדרבה: כל אימת שמתקיימים הם, מתגלמת מבעדם ממילא גם "ההיא הנאה דמהימן ליה" - וההבדל בין שני המינים של מעשי-הקניין מבחינתנו הריהו רק זה, שבמעשה-הקניין הצורני נעלם ההסבר של "ההיא הנאה" מאחורי הצורה המוחשית, בעוד שבמעשה-קניין "בההיא הנאה" משתתף ההסבר במעשה באופן מפורש ובמישרין. ההסבר של "ההיא הנאה" - במקום ההסבר התמורתי - באמת חל אפוא בענייננו תמיד, על-כל-פנים. אולם, אף-על-פי-כן, העובדה נשארת שברמה המשפטית-הטכנית אמנם לא ההסבר שב"ההיא הנאה" הוא הקובע בענייננו, כי אם צד מעשה-הקניין שבדבר, הוא הוא הקובע; וכך מגיעים אנו לתוצאה, שבדיני ישראל, במקרה הנידון, מתרכז כל ביסוסו של החיוב במישרין במעשה-הקניין - או, במילים אחרות: עצם אותו מעשה המעמיד את החיוב הוא גם המכשיר אותו כאן למילוי ואכיפה, ואין אנו נזקקים פה, לשם כך, לשים ביסוס תמורתי בנוסף.
תוצאה זו, מצדה, מדמה את העניין לביסוס של חיוב-מתנה, אשר אף הוא, עם כל זקיקותו לגידור (או ל"קאוזה") הריהו נמצא על-כל-פנים מושלם כבר בעצם הביסוס שבמעשה-הקניין; אולם, משהגענו עד כאן, עשויה השאלה לחזור ולהישאל, האם אמנם הדמיון הוא נכון, שהרי על-כל-פנים נותר לנו כאן מין סרח עודף של תלות הדדית בין החיובים, אשר איננו מצוי בחוזה מתנה. התשובה היא כי סרח עודף זה אינו משנה, משום שהתלות ההדדית מתהווה פה רק על-ידי ההתנאה ההדדית הכלולה בעצם תוכנם של החיובים מבפנים, ואין היא נובעת משום זקיקות לביסוס הדדי מעבר לכך. ביתר פירוט: חיובו של הפועל לעבוד נתלה כאן אמנם בתחולת חיובו של בעל-הבית לתשלום השכר - וכן גם תחולת חיובו של בעל-הבית לתשלום (לכשתיעשה העבודה במציאות) נתלית בתחולת חיובו של הפועל לעבוד בהתאם למוסכם. אולם, תנאים אלה, כשלעצמם, עדיין אין בהם שום דבר שיזקיקם לרדת "ממעשה-הקניין ולמטה", אלא נשארים הם לחלוטין רק בתחום ההתפתחות ש"ממעשה-הקניין ולמעלה", ובאמת אין אנו זקוקים לשם התמלאותם ההדדית אלא לזאת, שמעשה-הקניין יוכר כבעל-תוקף ויעמיד אמנם את החיובים זה כנגד זה, כפי שהוגדרו בדברי-הקניין. אך זהו, אפוא, בינתים, כל "המבחן החיצון" כולו, העשוי להידרש כאן לבחינת התגשמותו של הגידור הקאוזלי - והדבר יתברר ביחוד אם נשים לב, כי חדלון תחולתו של החיוב האחד, העשוי להכשיל את תחולת החיוב-שכנגד ברמה הנידונה, אמנם לא יוכל אף פעם לנבוע ממשהו אחר מאשר מפגם בעצם ההתקשרות מצד בעל אותו חיוב, וכגון העדר כושר משפטי או העדר סמיכות-דעת. מכאן ואילך כבר יהא החוזה בטל, כמובן, מכל צדדיו, ממילא - לאו דווקא מפני הפגם המסוים של אי-התגשמות התמורה המכוונת בגידור-הקניין של החיוב-שכנגד, אלא מפני הפגם היסודי יותר של בטלות מעשה-הקניין מעיקרא, באשר הגידור המכוון לא התקבל כלל באופן מועיל מלכתחילה על-ידי שני הצדדים; אך משהגענו עד פה, כבר רואים אנו כי פגם מסוג זה באמת עשוי להכשיל לא רק גידור תמורתי, כי אם אפילו גידור-מתנה כאשר הדמיון שמצאנו בין מסגרת הגידור והביסוס של חוזה החיובים ההדדיים כשלעצמו - בשלב שבטרם הוצאת החיובים אל הפועל - נשאר אפוא שלם ובלתי-נפגע.שמג)
לאור הדברים האלה, המסקנה שנתבררה לנו הריהי אם-כן, במילים אחרות, כי חוזה החיובים ההדדיים, כשלעצמו - עם כל הגידור התמורתי המצוי בו מלכתחילה לגבי כל אחד מן החיובים המרכיבים, - איננו על-כל-פנים חוזה המורכב באמת מהגעתן של תמורות זו כנגד זו - הגעה העשוי[ה] להיזקק עוד למבחן חיצוני מיוחד לגבי התגשמותה במציאות, - כי אם, בדומה לחוזה המתנה, כל תוכנו הגידורי של חוזה אינו אלא בבחינת תנייה בדברי-הקניין, אשר אם רק יינתן להם מוצא של תוקף משפטי, כבר תימצא ההקנאה מגודרת ממילא בהתאם למכוון. ומסקנה זו, שוב נאמר, באמת איננה רק מיטווה של הגיון מושגי המיוחד לדיני ישראל, אלא מבוססת היא בהיגיון אובייקטיבי. כי אכן, אך טבעי ופשוט הוא - כפי שכבר הדגשנו מספר פעמים - שאין הנאה עשויה להגיע לאדם, בין בממש ובין בראוי, בבחינת תשלום-תמורה להנאה אחרת, אלא אם אותה הנאה אחרת נתקבלה כבר בממש; אם לא כן - וגם אם אותה הנאה אחרת היא כבר מובטחת אפילו על-פי דין - עדיין לא יתכן מכל-מקום להוציא מן הצד-שכנגד תשלום של תמורה בממש או בראוי בעדה, שהרי עדיין יתכן כי ההנאה האחרת, המובטחת, באמת לא תסופק כלל בממש, על אף הכל; ואם על אף השיקולים הללו, מכל-מקום נאלצים בני אדם להיזקק לעסק שבו תינתן לאחד הצדדים הנאה כלשהי על דעת תמורת-הנאה מאתו, אשר עדיין לא ניתנה בממש, הרי אחת מן השתים: או שההנאה הניתנת היא הנאה ממשית לאלתר, ואז ממילא משמע כי ההנאה האחרת תוכל רק להיות תשלום-תמורה בעד ההנאה הקודמת, ולא להיפך; או שההנאה הניתנת היא גם-כן רק הבטחת-הנאה לעתיד, בראוי, ואז ממילא משמע שוב, שעל-כל-פנים לא בתשלום-תמורות לאלתר מדובר כאן, כי אם רק בהקנאה בראוי ועל תנאי, לקיים דבר פלוני, על דעת שאם יקוים יחול תשלום כך וכך. בהתנאה כזאת, ברור כי התקשרות ההקנאה המותנית שכנגד, לתחולת התשלום במקרה שהדבר המובטח יקוים, איננה בבחינת מילוי של התנאי, שיעמיד בדרך סיבתית את ההקנאה במוחלט, כי אם רק גורם המאפשר את עצם התקשרות ההקנאה, על ההתנאה המלוותה. מצד שני, תחולת אותה התנאה היא היא גם הגורם המאפשר את תחולת ההקנאה המותנית שכנגד - וכך חוזר חלילה במעגל. באופן כזה מתקבל כאן בסך-הכל עסק אחד, אשר ההתנאה ההדדית איננה בו בבחינת "ביסוס קאוזלי", כי אם רק רעיון מופשט כל-כולו, ותו לא; ההקנאות המגודרות על-ידי התנאה זו והמשתלבות על-ידה אינן עסק של תמורות בהווה, כי אם רק עסק טרומי ומכין לעסק של תמורות בעתיד; ואם המשפט יחייב אמנם להתחיל ולמלא את העסק הזה מצד אחת התמורות, הרי זה לא יוכל להיות, כמובן, בגין איזו תמורה-שכנגד, שעדיין לא ניתנה, כי אם רק בגלל עצם נכונותו לאכוף את מילוי כוונת הצדדים.
לעומת מסכת-הדברים הלזאת - נשלים עתה ונבהיר - חשיבות הביסוס התמורתי, או מה שכינינו כ"ביסוס קאוזלי" ברמה הגישומית (בהבדל מן הביסוס ההתקשורתי ומן "הגידור הקאוזלי" ברמה המופשטת) הריהי מעבר למעגל התלות ההדדית גרידא בין שני אגפי התמורות. ברמה זו אין מספיק שנוכל לומר כי התמורה האחת לא תהא מגעת, אם לא תהא מגעת חברתה, אלא "המבחן החיצון" שאמרנו נדרש כאן דווקא מנקודת-ראות חיובית: "האם התמורה האחת מגעת, כפי שהותנה, באשר התמורה האחרת אכן כבר הגיעה?" אולם, נקודת-ראות זו נשמרת מכל-מקום משולבת גם במעגל התלות ההדדית בכיוון השלילי, ולהלן נתחקה על דרכי-הצירוף בין השניים.
להפעלת המבחן מנקודת-הראות החיובית צריכים אנו לראות לפנינו מלכתחילה עסק מוכן, המגודר באופן תמורתי, וצריכים אנו לדעת איזוהי התמורה המוסכמת הצריכה לשמש על-פי דברי-הקניין או לפי מסיבות-המקרה בבחינת מה שכינינו כ"תמורה הקונה" (והדבר הוא למעשה שלם גם לגבי השיטות אירופיות). תמורה קונה זו, לפי מה שהסברנו, תצטרך בכל מקרה להתבטא בהינוי ממשי, שיינתן מצד אחד לרעהו - והמבחן להתקיימותה של דרישה זו יהיה אמנם, תמיד ובאופן חד-משמעי, חיצוני לדברי-הקניין ולמעשה-הקניין כאחד. כך הוא אפילו כאשר ההנוי לא יהא מגיע לצד-שכנגד אלא בדרך המופשטת של העברה באמצעות מעשה-הקניין - שהרי מאחורי העברה מופשטת זו עוד נצטרך מכל-מקום לבדוק אם יש אמנם איזה הינוי ממשי שהועבר לצד-שכנגד בפועל.שמד) משמעות המבחן בעניין זה תתבטא בכך, שאם ההינוי של התמורה הקונה אמנם נתקיים, תהא התמורה הנקנית ראויה להגיע - והיא תהא ראויה להגיע בגין התמורה הקונה שנתקיימה. ביסוס זה, נראה לומר כי הוא יהיה נובע משתי הנחות-יסוד משלימות: ראשית, מתוך תפיסת-הצדק, המתגלמת בכלל כי במקום ש"זה נהנה וזה חסר - חייב", ושנית - מתוך הנכונות המשפטית לתת תוקף לכוונת הצדדים, והיינו כי מאחר שהצדדים הסכימו שהנאה פלונית תגיע לכשתתקים הנאה פלונית אחרת, ואילו ההנאה האחרת אמנם נתקיימה, הרי שמגיעה גם ההנאה-שכנגד.
אם, לעומת זאת, התמורה הקונה לא נתקיימה, נמצא כי התמורה הנקנית אינה ראויה להגיע, והעסק יצא אפוא עקר ובטל למעשה, גם אם מלכתחילה היה לו ביסוס התקשרותי מושלם (הן בכושר, הן בסמיכת-הדעת והן בביצוע מעשה-הקניין כראוי). בתוצאה זו, אכן חוזרים אנו שוב למעגל התלות ההדדית בין התמורות מן הכיוון השלילי - והיינו שהתמורה הנקנית אינה מגעת, משום שלא הגיעה התמורה הקונה; אולם אגב כך יש לשים לב שבאמת נמצאים אנו כאן ברמה של תלות השונה לחלוטין מן התלות שראינו ברמה של חוזה החיובים. שם אמנם היו החיובים תלויים איש בתחולתו של רעהו, אך עצם חדלון תחולתו של אחד מהם לא יכול היה להגיע למצב של גורם מעשי שיכשיל את לידתו של החיוב האחר; כאן, לעומת זאת, כבר אין אנו עוסקים בתלות ההדדים של תמורות (אשר רק אחת מהן יכולה להיות התחייבות), וחדלון התמורה האחת אמנם משמש כאן בהחלט כגורם מעשי ועצמאי, המכשיל את הגעת התמורה-שכנגד.
מצד שני, אם העובדה היא כי התמורה הקונה אמנם הגיעה, וגם התמורה הנקנית נמצאת אפוא ראויה להגיע, יש עוד מכל-מקום להבחין אם התמורה הנקנית הזאת אמורה אף היא להתבטא בהינוי ממשי (והיינו שהעסק הוא חליפין), או שמא אמורה היא להתבטא רק בהתחיבות. במקרה הראשון, שוב נזקקים אנו למבחן חיצון לחלוטין כדי לדעת אם הראייות אמנם הצליחה להתגשם גם בפועל ואם בהגעת התמורה הקונה אמנם הצליח בעליה לקבל את ההינוי הממשי שהיה ראוי לו כנגדה. אם התשובה על שאלות אלו חיובית - העסק קיים; אם לא כן, שוב מתבטל העסק מכוח התלות ההדדית בין התמורות, אך באופן שונה קצת ממה שראינו מקודם. כאן, תחילת החוט ההגיוני היא בכך, שהזכות לקבלת התמורה הקונה מותנית בהגעת התמורה הנקנית - ומאחר שהתנאי הזה לא נתקיים, מתבטלת הזכות לקבלת התמורה הקונה מלכתחילה. ניתן אפוא לומר, כי על-פי דיוק המושגים באמת עומדים אנו פה לא רק בפני עסק עקר, כי אם ממש בפני עסק שנתבטל.
אם, לעומת זאת, אמורה התמורה הנקנית להתבטא בהתחיבות, אין אנו זקוקים לשום מבחן חיצון נוסף על מבחן התמורה הקונה, מפני שהגעת התמורה הקונה תעמיד את ההתחייבות מאליה, מכל-מקום - ובלבד שאמנם נתקיים שם "הביסוס ההתקשרותי" של העסק. אם הביסוס הזה לא נתקיים, כבר לא יהא שם מלכתחילה קיים אף לתמורה הקונה.
אופן ההתקשרות של עסק התמורות ברמה הגישומית אל עסק של חיובים ההדדיים העשוי להימצא מאחוריו יתברר לנו בשלב הבא של דיוננו.
שמב) ר' עה"ש חו"מ סי' של"ג סע' ח'. ביחס ל"קניין-כסף" דוק במה שאמרנו בסעיף זה של פרקנו לעיל, במס' 2, בסמיכות להערה שכ"ה.
שמג) מסקנה זו מחזירה אותנו למה שהבטחנו להבהיר, בהערה של"ח לעיל, בקשר לערבוב במעמד הקאוזלי בין כשלון העסק מתוך אי-היווצרותו של חיוב מלכתחילה לבין כשלונו עקב אי-מילויו של חיוב בדיעבד. לפי התפיסה המוצעת כאן, כשלון מן הסוג הראשון אינו ראוי להיחשב ככשלון קאוזלי, כי אם "התקשרותי", או טרומי-מהותי; ואם באירופה יראו גם אותו ככשלון קאוזלי, הרי זו תהא אמנם שוב דוגמה של השתלטות בלתי-ראויה מצד מושג הביסוס הקאוזלי-הגישומי על מושג הביסוס ההתקשרותי-הטרומי.
שמד) בנקודה זו אולי כדאי לחזור ולהדגיש שב"הינוי ממשי" אין אנו מתכוונים דווקא להינוי פיסי. אפילו כשהמדובר הוא בהעברת חפץ, במוחזק-ההינוי אינו פיסי כי אם רק משפטי; ועל אחת כמה וכמה כשההינוי הוא בהעברת זכות בראוי. הניגוד ל"הינוי ממשי" בנידון שלנו אינו "הינוי מופשט", כי אם רק - באופן מיוחד - ההינוי שבהעמדת התחייבות גרידא לעתיד.