א.ד.1.

אף-על-פי-כן, אין משמע שגורם הדעת הוא כאן חסר-חשיבות לחלוטין. השליטה העובדתית עלולה לעתים קרובות להיות מפוקפקת, כגון שמוצאים אנו אדם המחזיק חפץ ברגע מסוים, אבל איננו יודעים אם זה מצב של קבע - כפי שדרוש לפוססיה - או זה מצב רגעי, שאינו עולה כדי שליטה - ואז מבררים את העניין לפי כוונת האדם. בדומה לכך, חפץ הבא לתחום שליטתו של פלוני, והאיש אינו יודע עליו, הרי אם מצפה הוא לבוא החפץ, ומתכוון להחזיק בו במקרה שיבוא, אומרים שהוא מחזיק בו כבר מעכשיו, אבל אם לא - לא. ושוב, אם האיש יודע כי החפץ בא לתחום שליטתו, אך זה בא שלא לרצונו - אין האיש נעשה פוססור עד שיגלה את רצונו להחזיק.

אשר לקבלת ההחזקה, המשכה ואבדנה, הדינים העקרוניים הם שווים למה שראינו בצרפת ובאיטליה, אך יש בכל-זאת לציין מספר הבדלים בפרטים. בצרפת ובאיטליה, קבלת ההחזקה היא עניין שונה מעניין הזכייה מן ההפקר: בשני העניינים נחוצה אמנם תפיסה, כפי שתיארנו, אך בתפיסה לשם החזקה נחוץ רק אנימוס של מימוש טענת זכות - ואפילו מדעת גזלה - בעוד שבתפיסה לצורך זכייה (occupation){כיבוש, _אנגלית} נחוץ דווקא אנימוס כן של זכייה.^נג)הבחנה מקבילה מתחייבת גם על-פי סע' 718 של הצג"ב בשוייצריה, הדורש לצורך זכייה שהתופס ירצה להיות לבעל החפץ. לעומת זאת בגרמניה, התפיסה לעניין החזקה ולעניין זכייה הן שוות: גם לעניין זכייה אין צורך שלתופס יהא איזה אנימוס מסוים - וגם הקטן והשוטה, או מי שמתכוון לגנוב, יכולים אפוא לזכות בחפץ על-ידי עצם תפיסתו או קבלת ההחזקה בו; רק שלעניין זכייה בדרך זו נחוץ אמנם שהחפץ יהיה מלכתחילה חסר בעלים וכשר לזכייה באופן אחר - מה שאין כן לעניין החזקה בעלמא, שזו תיתכן גם בחפץ שייך.^נד)

נקודה אחרת היא שבגרמניה ובשוייצריה מטפל החוק בפירוש בהעברת ההחזקה העקיפה בחפץ, המוחזק למעביר בידו של שלישי. סע' 870 של הבג"ב קובע כי העברת ההחזקה במקרה כזה נערכת על-ידי התביעה להחזרת החפץ, הנתונה למעביר כנגד המחזיק הישיר. פירושו של דבר הוא, לפי סע' 398 ואילך, שמבחינה עקרונית נגמרת ההעברה על-ידי הסכם המעביר והלוקח, אך הצד השלישי יכול להוסיף ולראות במעביר את נושהו כל זמן שלא נודעה לו ההעברה, ואין הוא חייב למלא את החיוב כלפי הלוקח אלא אם הוּדעה לו ההעברה בכתב מטעם המעביר, בין במישרין בין באמצעות הלוקח. לפי סע' 924 של הצג"ב (שאין לו שייכות לדינים הכלליים של העברת תביעות על-פי חוק החיובים) עוברת ההחזקה על-ידי הסכם בין המעביר והלוקח, אך אין להעברה תוקף נגד המחזיק הישיר אלא משהוּדעה לו (באופן כלשהו) על-ידי המעביר.

לפי החוק הגרמני והשוייצרי, העברת ההחזקה - הישירה או העקיפה - היא בדרך-כלל יסוד מהותי בהעברת הבעלות במיטלטלין.^נה)

בהבדל ממה שראינו בצרפת ובאיטליה מציינים כאן שההחזקה אינה מוכרחה להיות דווקא בחפץ על כל חלקיו: אף החזקת חלק מסוים של חפץ, כגון דירה בבית, נחשבת כהחזקת חפץ - ובלבד שאמנם אפשר יהיה לשלוט בחלק באופן נפרד מן השליטה ביתר חלקי החפץ.

נג) פלניול וריפר, ג', עמ' 601 ואילך; מסיניאו, ב/א, עמ' 316.

נד) וולף-רייזר, עמ' 291.

נה) אך יוצאים למשל מן הכלל - ספינות, או חפצים שאדם זוכה בהם במכירה פומבית. ר' סע' 929 ואילך של הבג"ב; סע' 714 של הצג"ב וסע' 235 של חוק החיובים השוייצרי.

הדף הבא