ח.ה.

ה. פירות הזכיון

אחרת במידה רבה - אם כי לא לחלוטין - מצטיירים הדברים בעברנו מן התביעה לבעיית הפירות בזכיון; ומתברר כאן בעליל כי לא זו בלבד שאת עניין הפירות של קניין בראוי אי-אפשר לתפוס כסעיף פשוט של דיני השעבודים-בכלל או של שעבוד-הפירות בפרט, אלא אי-אפשר לתפסו גם כפרק עצמאי אבל מאוחד בתוכו, ביחס לכל מיני הזכויות בראוי.

השוני יסודו בכך, שכילוי הנכסים המופקים על-פי הזכיון, בהבדל מכילוי הנכסים המופקים מכוח התביעה, אינו יכול להיחשב תמיד ככילוי קרן-הנכסים המובטחים על-פי הזכות. אם הזכיון אינו נתון רק ביחס להפקת נכסים מסוימים בלבד, אלא מתבטא הוא ברשות-מעשה הכרוכה בזכות להכנסה מתחדשת והולכת, הרי הזכיון הזה - בהבדל מן התביעה - ממשיך להתקיים בגדריו המקוריים גם לאחר שהכנסה מסוימת הופקה על-פיו; ומשמע, מתוך אנלוגיה לדין הפירות מנכסים מוחזקים, כי הנכסים הראויים על-פי הזכיון - הרי בראייותם דינם כאן כקרן, ואילו במידה שמגיעים הם לידי החזקה נהפכים הם עצמם לפירות קרן זו, - ממש כשם שפחם המופק משיכבה במיכרה הוא פרי השיכבה, אף-על-פי שמלכתחילה הוא עצמו נכלל בה כקרן.^ל)

בהתאם לכך מתחייבת בדין פירות הזכיון הבחנה: אם הזכיון הוא מן הסוג הראשון, המכוון רק להפקת נכסים מסוימים בלבד, נשארים נכסי הזכיון קרן אף בהגיעם למוחזק; ולפי זה, פיצול הזכות לפירות הוא שעבוד הנכסים הללו, בראוי, לפירותיהם (או לפירות תמורתם). אבל אם הזכיון הוא מן הסוג השני, הרי פיצול הזכות לפירות אינו אלא העברה מסויגת של עצם הזכיון עצמו, ומשמע כי נכסי הזכיון אינם משתעבדים כלל, אלא פשוט מוקנים הם בראייותם, לגופם.^לא) עם זאת יש לציין, כי ההקנאה תוכל כאן להיות לא רק בדרך מכר רגיל, מתנה, צוואה או נישואין, אלא גם בדרך שכירות - היינו חוזה, אשר ביחס לנכסים מוחזקים הריהו מטבעו חוזה של שעבוד.^לב) אך אין הדבר מפריע למסקנתנו במאום: מושג השכירות - לפחות בעברית - ייתכן כאן רק מפני שבאמת מובנו הוא רחב יותר מאשר צורת חוזה מסוימת של העמדת שעבוד במוחזק; מציין הוא חוזה כלשהו של הספקת הנאה נמשכת, כנגד תמורה המתווספת והולכת במקביל (כמו, למשל, גם בשכירות פועלים)^לג) - והקנאת פירות הזכיון עשויה להיכנס בגדר זה אף אם לא תהא שעבוד.^לד)

מצד שני, יש לכאורה מקום לשאול, לשם מה בכלל ההבחנה של מושג הפירות בתחום הנידון, אם על-כל-פנים הקניין הוא בנכסים לגופם. התשובה היא כי ההבחנה חשובה, קודם-כל, למקרה שפירות הזכיון מגיעים לאדם במסגרת קניין-פירות כללי, - אך מלבד זה גם למקרה שהזכיון כשלעצמו מתפצל בגדרי האמור: נחוץ לנו מושג שיבדיל בין הקנאה גמורה להקנאה מסויגת המקבילה לשעבוד, וההקנאה מסוג זה לא תיזקק אפוא לכינוי המסורבל של קניין נכסי הזכיון בסייג פלוני אלמוני, אלא תוכל להיקרא קניין פירות-הזכיון.^לה)

אולם, בזה עדיין אין בעית פירות הזכיון מתמצה, - כי במקום שההכנסה צפויה בממושך, ותיתכן בה השכרה, הרי גם השכר שיופק כך צריך להיתפס כפרי הזכיון (כדרך השכר המופק על-ידי השכרת נכסים במוחזק). באופן כזה מתאפשרים כאן - בנוסף על הפירות הבאים מגוף נכסי הזכיון - גם פירות הבאים מעלמא; ונראה לומר כי הדין המושגי של הפירות הללו אמנם צריך לדמות לדין הפרות הבאים מעלמא בתביעה.^לו)

גם בזכיון אין להעלות על הדעת פיצול חלקי מסויג מלבד המשכון שלא על דרך קניין-פירות, שהרי הזכות להפקת נכסי הזכיון על פירותיהם הבאים מעלמא היא כל תוכן הזכיון כלו.

ל) השווה כתובות ע"ט ב'.

לא) אין מתקבל על הדעת שמלכתחילה יוכלו כאן הנכסים להיות ראויים לשעבוד בלבד, ולא לגופם; אבל אם יקרה הדבר, הרי גם העברתה של זכות הפירות תתבטא בהקנאת הנכסים לאותו שעבוד עצמו שהיה ראוי מלכתחילה למקנה.

לב) ר' לעיל בחלק א', הערה ט"ו לפרק ג'.

לג) שו"ע חו"מ סי' של"א ואילך, ודוק בכלל המובא בעבודה זרה י"ט ב' ובמקומות אחרים: "ישנה לשכירות מתחילה ועד הסוף".

לד) יש להעיר גם-כן, שאמנם, בחוזה השכירות אפשר יהיה להגביל את גדרי רשות-הפעולה הנמסרת לשוכר; אך על-כל-פנים, גדרי הזכות בנכסים - לכשתתגבש במוחזק - לא יוגבלו בכך, ומשמע שאמנם אין כאן לדבר על שעבוד הנכסים.

לה) כינוי זה יוכל כמובן להתייחס גם לזכיון חד-פעמי, שנכסיו משתעבדים לפירותיהם.

לו) לפי שיגרת הגישה האירופית היתה מתחייבת בענייננו התפיסה כי הזכיון עצמו הוא הקרן, ולפי זה היו נחשבים גם השכר וגם הכנסת הזכיון עצמו כפירות הבאים מעלמא. מצידנו אין אנו יכולים לקבל את התפיסה הזאת, כי על-פיה שוב מתחייב היה לומר כי הזכיון עצמו הוא נשוא מעשי-הקניין, על כל הבלבול הכרוך בכך בהבנתם המהותית של הדברים. בהקשר זה יש להדגיש, שכאשר אף אנו מדברים בפתשגן על "פירות הזכיון", הכוונה היא לפירות שבגין הזכיון, המופקים לא ממנו עצמו, כי אם - מבחינת המושג המשפטי - מן הנכסים הראויים על פיו.

הדף הבא