שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בפרק הקודם מיצינו את בירור היחס הנוצר במשפט העברי בין מושג הקניין למושג התביעה בדיני ממונות, בהקבלה לשיתוף התביעה והזכות הריאלית במושגי הרכוש והנכסים בשיטות של אירופה; אך כפי שהערנו, דילגנו תוך כדי כך על היחס בין מושג הקניין לערכים ממוניים אחרים, פחות חשובים. הכוונה היא למה שבפרק הקודם נחפזנו לומר כי "בזה נשלמת הקבלת הנכסים העבריים למושג הרכוש האירופי לחלוטין", בטרם ביררנו את מצב זכויות הרעיון, הזכויות לגבי כוחות טבע ועוד, אשר אף הן נחשבות כ"נכסים" ו"רכוש" באירופה - ועתה נחזור על עקבינו כדי להשלים את בירור העניין באמת.
א. זכויות הרעיון בדיני ישראל
אשר לזכויות הרעיון, אמנם נכון להקדים כי עיבוד הנושא במקורותינו עדיין לא נתבסס על יסודות איתנים, אך ניתן לומר כי החומר שבעין מספיק על-כל-פנים כדי להגיע על-פיו להכרעה עקרונית.א)
הדעה הקיצונית ביותר לקיומן של זכויות-רעיון ממוניות בדיני ישראל מובעת על ידי ר' יוסף שאול הלוי נתנזון, בספר תשובותיו "שואל ומשיב", ח"א סי' מ"ד. לדעתו, "זה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר... - פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם, והרי בלא"ה אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו... ומה שנמצא בספרים שהמחבר מדפיס וגוזרים עד זמן מוגבל, לאו משום שאין לו כוח לאסור עולמית, ז"א דבשלו אדם רשאי לגזור שלא ידפיסו עולמית בלתי רשותו או ב"כ, רק שאדרבא, המחבר עצמו רוצה שידפיסו ספריו אחר שיזכה למכור ספריו ומבקש שיפוצו דבריו ע"פ תבל..." - ולפי זה הסיק הרב הרצוג כי לדעת הרי"ש נתנזון "יצירת רוחו של המחבר היא רכושו",ב) ממש כתפיסה שראינו באירופה. אולם, תפיסה זו מתפוררת בתשובות "בית-יצחק" מאת ר' יצחק יהודה שמלקיש, יו"ד סי' ע"ה - אם כי הרב שמלקיש מבקש כאן ללכת דווקא בעקבות ה"שואל ומשיב". תוך נסיונו לבסס את הסברה כי יש ליוצר הרוחני זכות בדיני ישראל, הנמשכת מעצם עובדת יצירתו - ולא רק בדברים שבכתב, אלא גם בדברים שבעל-פה - מתברר כי למעשה אין לסברה על מה שתסמוך. ה"בית יצחק" עצמו מסרב להכיר ליוצר זכות עולמית. בנקודה זו חולק הוא על ה"שואל ומשיב", וכותב: "דזה אינו, דבתורה נאמר מה אנו בחנם אף אתם בחנם, ואין התורה קרדום לחתוך בה, וגם בכלי מלאכות, אם אין לו רשיון מהמלכות ששייך לו הזכות לעולם, לא אדע איסור שאחר יעשה כמתכונתו. ואף דפרושי דברי סופרים מותר ליטול שכר, כמבואר [ביו"ד] ברמ"א סי' רמ"ו - גם כן רק שכר בטלה, אבל שיקח עבור זכותו מבלי טורח - מי התיר? ואף אם נאמר שמותר - אבל לאסור להדפיס עד שישלם עבור זכות, מי הוא האוסר, והתורה נמשלה למים לשאוב בלי תשלומין!". לכן סובר הוא כי מדינא נתונה למחבר זכות רק להדפסה ראשונה ועד שתימכר המהדורה בשלמותה, ואף את הזכות הזאת מבסס הוא לאו דווקא במעשה היצירה, אלא בבעלות בכתב-היד, אשר המחבר ויורשיו זכאים לפירותיו בגדר הדפסה של מהדורה אחת. אבל ביסוס זה חוזר כמובן ומפריך את הגבלתה של זכות הפירות למהדורה אחת בלבד - כי למה דווקא לאחת? - ומצד שני נראה הוא עצמו מופרך מבחינה עניינית, שהרי הבעלות בכתב-היד היא תופעה מקרית וחסרת חשיבות לגבי עיקר הבעייה העומדת לדיון. לכן נראה כי את "השואל ומשיב" אמנם מצליח "בית יצחק" לסתור, אבל שום פתרון חיובי אין אנו יכולים ללמוד מאתו, וכך חוזרים אנו למצב ההלכה כפי שהיתה מקובלת לפני ה"שואל ומשיב" - והיינו שמדינא אמנם אין ליוצר הרוחני שום זכות יחודית ביצירתו, אלא שמפני תקנת הציבור ראוי לגזור על ההתחרות המסחרית בענייננו, בגדרים קבועים, בכל מקרה מתאים.ג)
לפי זה יוצא כי זכויות-הרעיון בדיני ישראל הריהן בבחינת זכיון או זכות-חזקה,ד) ומצטרפות הן לסוג של זכויות אשר אינן מתיחסות דווקא לניצול המסחרי של רעיון, אלא ליחודיות הניהול של עסקים כלשהם. והנה, צירוף זה - משנותנים אנו על הדבר את הדעת - אמנם נראה הרבה יותר טבעי מבחינה עיונית מאשר הבדלת הרעיונות כנשוא של קניין כביכול; שהרי זכויות הרעיון באמת אינן מתיחסות לשימוש ברעיון, דרך חפץ, אלא להבטחת הסיכוי של הפקת הכנסות בגינו,ה) ואין לכאורה מקום להבדיל בין הבטחת הסיכוי המסחרי בקשר ליצירה רוחנית לבין הבטחת הסיכוי של תעשיה או מסחר רגילים, הניתנת בעקב השקעה גדולה או מעמד אישי מיוחד. בשיטות של אירופה כנראה נוצר ההבדל מתוך כך, שלגבי התעשיה והמסחר הרגילים מסתפקים כאן בדרך-כלל בזכיון המוגן על-ידי המשפט הציבורי לבדו,ו) בעוד שהזכיון הרעיוני מוגן בעיקר בדיני הממונות הפרטיים - אך זהו כמובן הבדל מקרי, ולא מהותי, ואף בלתי-מוצדק מבחינה מעשית.ז) לעומת זאת במשפט העברי מוכר גם הזכיון המסחרי הרגיל המוגן בדיני הממונות הפרטיים, בין על-פי תקנה כללית ובין על-פי הענקה או גזירה מיוחדתח) - ונשאר לנו עתה לתהות על מעמדו הרכושי של מין זכיון שכזה.
א) דיון מרוכז בזכויות הרעיון בדיני ישראל מצוי בספרו של הרב הרצוג, כרך א', עמ' 127 ואילך, ובחוברת של ד"ר זאב פלק, "הקניין הרוחני בדיני ישראל", ירושלים, תש"ז. גישת שניהם נוטה בכיוון התפיסה האירופית, שנסתייג ממנה להלן.
ב) הרב הרצוג, א' עמ' 135.
ג) פתחי תשובה על יו"ד סי' רל"ו ס"ק א', ותשו' חת"ס חחו"מ סי' מ"א וע"ט. - עם זאת לא מן הנמנע הוא שהיוצר הרוחני יהא מוגן בדיני נזיקין מפני סילוף רעיוני בשמו. ר' תנחומא, במדבר: "הלכה למעשה מסיני, כל מי שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר אל תגזל דל"... וספרי, דברים י"ט י"ד: "מניין למחליף דברי ר' אליעזר בדברי ר' יהושע ודברי ר' יהושע בדברי ר' אליעזר לומר על טהור טמא ועל טמא טהור שהוא עובר בלא תעשה? ת"ל: לא תשיג גבול רעך".
ד) ביחס למונח "זכות-חזקה", ר' גולאק, א', עמ' 172 ואילך. להלן נעדיף את המונח המחודש זכיון, אחר שמושג החזקה מסורבל כבר במובנים שונים בלאו הכי, ועל-כל-פנים, במובן של זכיון מותאם המושג של "זכות-חזקה" ביחוד לזכיון המבוסס דווקא בנוהג נמשך, וזוהי הגבלה שמחוץ לענייננו.
ה) השווה וינדשייד, א', עמ' 419 בהערה.
ו) ר' מליינר, עמ' 210 ואילך; רולאן, עמ' 127 ואילך; והשווה אנקצרוס-ניפרדי, ב', עמ' 1158, וסע' 18 של התוספת לפקודת זכיונות החשמל במדינת-ישראל. עם זאת יש להדגיש שגם באירופה לא נעלם הזכיון המוגן במשפט הפרטי: ר', למשל, פלניול וריפר, ג', עמ' 613, ו-וולף-רייזר, עמ' 292, 293-294, לעניין זכויות ציד ודיג. זכויות אלו אינן נזכרות כבעלות מעמד מיוחד ברשימת הזכויות הרכושיות, כנראה משום שרגילים היו להכלילן בזכות הפירות של המקרקעין (ר' דרנבורג, א', עמ' 480), אך תפיסה זו היא בוודאי "ממותחת", ו-וולף-רייזר רומז אמנם לתפיסת הזכויות האלו כזכויות ממין מיוחד, אשר מבחינה מהותית לא נשאר למעשה שום הבדל בינן לבין זכויות-הרעיון.
ז) מעניין, למשל, מהי התקנה של חברת החשמל במדינת ישראל כנגד מי שיתחרה עמה שלא כדין, בניגוד לסע' 18 הנ"ל. בחוקי מדינת ישראל אין על כך שום תשובה מסוימת.
ח) תשו' חת"ס, חחו"מ סי' ע"ט וקע"ה. הזכיון שנידון בתשובה השנייה אמנם לא ניתן על-פי דיני ישראל, כי אם על-פי המשפט הציבורי של דינא דמלכותא, אך היהודים הנוגעים בדבר התדיינו ביניהם על-פי המסקנה הנובעת מזכיון בדיני ישראל.