ח.ד.1.

פירושו של דבר הוא במלים אחרות, שעל-כל-פנים אמנם יש בפיצול הזכות לפירות-התביעה משום שעבוד ראוי של הנכסים המגיעים באמצעותה - היינו שעבודם-בראוי לפירותיהם שהוא שעבוד המתפצל בראוי מן הבעלות הראויה; ואם למשל זוכה ראובן בפירות הנכסים שמכניסה לו אשתו, ואשתו מכניסה לו מילווה, ממילא מקבל ראובן את הזכות לגבות את המילווה - אם כי לא באשר זוכה הוא בגוף הפרעון, אלא באשר מלכתחילה מגיע לו הפרעון לפירותיו, ומשבא הפירעון לידי החזקה הרי הוא הוא הזכאי להחזיק בו ולהשתמש בו, כדרך הקונה-לפירות במוחזק. בתפיסה זו שוב רואים אנו יתרון להגיון השיטה העברית, כי לפי הגישה האירופית - אם כי הדין המעשי הוא דומה - אין הסבר לזכות הגבייה ואכילת-הפירות של "אוזופרוקטואריוס-התביעה" בנכסי-הפרעון, מעבר לשעבוד הניתן לו בתביעה בעצמה.^כד)

אולם בירור זה פוטר את ענייננו רק בגדרים המיוחדים של תחומו, ועתה צריכים אנו לחזור ולשאול כיצד מתישבת מסקנתנו עם המקרה שהתביעה באמת נפרעת בעינה על-ידי מעשה שאין בו משום הקנאת נכסים (כגון שהתביעה היא - נאמר - לתספורת, על-פי מינוי שנתי אצל ספר) - ומצד שני, כיצד מתישבת היא עם מציאותם של פירות בגין שעבוד-הגוף לבדו.

אשר לשאלה הראשונה, מסתבר בה התירוץ כלהלן. התפיסה השעבודית, מלכתחילה, הריהי כאן בוודאי אותה עצמה שהסברנו, אלא שאם באה התביעה לפרעון בלי מעשה-הקנאה, נמצא כי הנכסים הראויים לקונה לפירותיהם באים להתחלף בדבר שאין קרנו מתקיימת (מקרה העשוי להתארע לפעמים גם כשהפרעון הוא במעשה-הקנאה) - ובכן נזקקים בהם גם על-פי הדין העברי לתקנה שהיא חיצונית למושג הפירות: מוכרים את הנכסים וקונים בתמורתם דבר שקרנו מתקיימת והנכנס במקומם.^כה)

אשר לשאלה השנייה, נראה לומר כי פיצול הזכות לפירות התביעה צריך להיתפס כפעולה מורכבת, הכוללת אמנם את השעבוד הראוי בנכסי התביעה לפירותיהם אך המתבטאת בסך-הכל, בצירוף שני אגפיה ביחד, לאו דווקא במושג השעבוד, אלא בעצם ההקנאה-בראוי של פירות התביעה. הפנייה לתפיסה המיוחדת הזאת, השונה מן התפיסה המושגית של פיצול הזכות לפירות-המוחזק, אינה כרוכה בשום תקלה, אלא אדרבה, יש בה יתרון של פשטות והתאמה למציאות, כי בעיית פיצול הזכות לפירות התביעה היא מטבע הדברים שונה מן השעבוד לפירות במוחזק, כפי שהסברנו, - ובמקום שיש שוני מהותי-ענייני הרי דווקא הניסיון לאיחוד מושגי עשוי להיות מקור-תקלה.^כו) למעשה, אף באירופה - במקום שנזקקים למושג מאוחד של שעבוד - אין מנוס מפיצול הדינים הפרטיים בשני התחומים,^כז) דבר המחייב ממילא פיצול מושגי; ואילו הפיצול המושגי, מצידו, אינו מונע בכל מקרה מתאים שיתוף של דינים, בתוקף שרשם המשותף של הדברים - גם על-פי התפיסה המוצעת - במושג ההקנאה של פירות.

צד-ההפרדה מוצדק בענייננו באופן מיוחד גם על-ידי כך ששעבוד-הפירות במוחזק הוא רק סעיף אחד במערכת שעבודי-המוחזק בדרך-כלל, בעוד שקניין פירות-התביעה הוא באמת עניין המובדל - במכלול דיני התביעה - לעצמו. ויתר-על-כן, אף בעיית היחס בין קונה-העיקר וקונה-הפירות מסייעת לגישתנו ואינה סותרתה, כי בהרבה נקודות - מטבע הדברים - שונים יחסי בעלי-בית וקונה שעבוד מיחסי תובע וקונה פירות-התביעה במידה מהותית.^כח)

אולם, עוד בעיה אחת קטנה מתעוררת כאן למקרה שפירות התביעה אינם באים להיקנות כשלעצמם, אלא על-פי זכות כללית הנתונה לאדם לפירות של נכסי חברו. אם מבדילים אנו בין השעבוד הראוי של נכסי-התביעה-לפירותיהם לבין פירות התביעה בגין שעבוד-הגוף כשלעצמו - יש לשאול, האם ייתפסו גם פירות אחרונים אלה במושג הפירות של מכלול הנכסים? התשובה היא, שאמנם הם ייתפסו וייתפסו. כי אכן, הזכות הנפרדת לפירות אלה כשלעצמם אינה יכולה להיתפס כשעבוד של נכסי התביעה; אך כפי שהסברנו בהערה כ"א לעיל - מלכתחילה ולפני הפיצול יש על-כל-פנים לראות גם את הזכות לפירות אלה כחלק אינטרגלי של מושג הזכות או הקניין הראוי באותם נכסים. משמע אם-כן, שמנקודת-ראות זו, הדיבור על "פירות בגין שעבוד-הגוף כשלעצמו" בעצם אינו מדויק: אף הפירות האלה הם באמת פירות בגין נכסים (או זכות בנכסים) - ולו יהא שאין הם פירות בגין נכסים כפי שהללו יהיו במוחזק, כי אם רק פירות בגין הנכסים בראוי.^כט)

כד) פלניול וריפר, למשל (בכרך ג', עמ' 794-795), נזקקים למושג של "זכות הנהלה" הנתונה לקונה-הפירות לגבי התביעה, שעל-ידי כך הוא גובה אותה, ואילו לאחר הגביה מדברים הם על "שינוי" הבא משום-מה בנשוא הזכות, כשנכסי הפרעון נכנסים תחת התביעה בעצמה. אך אין זה כמובן הסבר, אלא רק תרגום הדין למילים אחרות. השווה סע' 1075 על הבג"ב וּוֹולף-רייזר, עמ' 485-486. באיטליה, לעומת זאת, מגיעים בכלל למניעת זכות גבייה עצמאית מן הקונה-לפירות: נכסי-הפרעון צריכים להיות מושקעים בהשתתפות הצדדים, ורק אז חוזר קונה-הפירות ומקבל זכות לפירותיהם: מסיניאו, ב/א, עמ' 450-451.

כה) כתובות ע"ט א'; והשווה למשל סע' 587 של ספר החוקים הצרפתי, לפיו מקבל קונה-הפירות את הדברים שאין קרנם מתקיימת על דרך נכסי-צאן-ברזל. - יש להדגיש כי בנידון זה, התקנה החיצונית שוב אינה עניין שרירותי, כפי שנראית היא בהסבר האירופי שהבאנו בהערה כ"ד לעיל, כי כאן מוצדקת היא על-ידי טעם פרגמאטי ברור. יתר-על-כן, בדיעבד אף משתלבת כאן התקנה באופן אורגני מבחינה מושגית, כי ניתן לומר שנכסי התביעה משתעבדים לא רק לפירותיהם, אלא - באופן אוונטואלי - גם לפירות תמורתם.

כו) ר' למשל, את הנסיונות הכושלים לתרץ את הרחבת מושג השעבוד על פיצול הזכות לפירות הזכות אצל היילפרון, ג', עמ' 588-589, או מסיניאו, ב/א, עמ' 450.

כז) ר' , למשל, בג"ב סע' 1030 ואילך, 1068 ואילך.

כח) למשל, קונה הפירות במוחזק - עיקר עניינו עם בעל-הבית הוא בשמירת הגוף וגידור סמכויותיהם המשלימות ביחס לגוף, בעוד שכל הדברים האלה אינם שייכים ביחסי התובע וקונה פירות תביעתו. כאן, למשל, בעייה חשובה היא הסדר היחסים במקרה של פרעון בדבר שאין קרנו מתקיימת - בעיה שאינה מתעוררת, ועל-כל-פנים לא כמות שהיא, בשעבוד פירות במוחזק.

כט) בעיה דומה עשויה להתעורר להלכה גם בקשר לפירות של זכות במוחזק, - כגון שחברת "עמידר" תהא חייבת לחלק סכך לסוכות לכל השוכרים דירות מאתה. הסכך יהיה בוודאי בבחינת פרי של השכירות במוחזק, וייתכן שיוכל לעבור בהקנאה בראוי לדייר-משנה, אך זכותו של דייר-משנה לסכך לא תוכל על-כל-פנים להיחשב כשעבוד-משנה של הדירה לפרי-הסכך המגיע בגינה, שהרי זכות-הסכך היא מקורית לשוכר ואינה מתפצלת מן הבעלות. נראה לומר אפוא כי הסכך אמנם יהיה פרי הדירה, אבל לא סתם כך כי אם בהדגשה המיוחדת של פרי הדירה בגין השכירות.

הדף הבא