שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
לעומת זאת, אם עוברים אנו מכאן אל מושג התביעה - בבחינת שעבוד-הגוף בלבד, ובנבדל משעבוד-הנכסים, כדרך תפיסת המושג באירופה, - הרי מטבע הדברים אין בה מקום לפירות במובן של שימוש או פירות המופקים מן הגוף.טז) יתכנו בה רק פירות הבאים מעלמאיז) - והבדלת הזכות לפירות האלה מתוכה היא למעשה הפיצול היחיד המתאפשר בה בכלל במקביל לשעבוד החפצים, לבד מעניין המשכון, שאליו נשוב להלן.יח) הדבר יתברר אם נשים אל לב כי פיצול אחר בתביעה הוא ממילא פגיעה בעיקר התביעה וכילוי הקרן שבה,יט) וממילא אין בו מקום ליחסים של קבע מן הסוג שבין בעל בית וקונה-שעבוד.כ)
אך גם ביחס לפירות הבאים מעלמא, בלבד- קשה לראות כיצד יכולה התפצלות הזכות לגביהם להיחשב כשעבוד. מושגי הקניין והרשות (או זכות אחרת כלשהי שמעל התביעה) אינם שייכים בתביעה, כפי שהסברנו - וממילא אי-אפשר להחיל את מושג השעבוד באופן מוצלח על התביעה בעצמה. ומצד שני, אף אם עוברים אנו למסגרת התפיסה העברית ומצרפים לתמונה את הנכסים (החומריים) הראויים על-פי התביעה - מסתבר שלא נוכל על-כל-פנים לומר גם כי הנכסים הללו, הם נשוא השעבוד. טעם הדבר הוא ששעבוד לפי מה שהגדרנו - הוא דווקא קניין המתפצל מן הבעלות, במישרין או בעקיפין; אבל התביעה עצמה, הלא בסך-הכל אין היא קניין אלא בבחינת שעבוד הראוי להתפצל מן הבעלות בנכסי-הערבות בעתיד, - ואילו הזכות לפירות המגיעים בגינה אינה כלל מתפצלת מאותה בעלות, אלא מצטרפת היא אל התביעה מן הצד-כביכול, לפני שזו נהפכה לשעבוד בממש, ופיצולן זו מזו אף אינו יכול על-כל-פנים להשפיע במאומה על תוכן השעבוד בנכסי-הערבות לכשייווצר באמת, - ונמצא אפוא שהבדלת הזכות לפירות איננה פיצול של אותו השעבוד, אפילו לא בראוי (או מראש), וממילא אין היא גם, בעצמה, בשום אופן, שעבוד בנכסי הערבות.כא)
אולם, עם זאת, משמגיעים אנו לנכסי הערבות ומחזירים על כנו את הקשר בין הזכות לנכסים הללו ומושג התביעה, מתברר שבעיית פירות התביעה אינה מתמצה כלל בבעיית הפירות המגיעים בגין שעבוד-הגוף לבדו. כי שעבוד הגוף הוא עניין זמני: נוצר הוא עם העמדת התביעה ומסתיים עם פרעונה; אבל הנכס הנתון לאדם באמצעות התביעה הוא בר-קיימא יותר: מתגלם הוא בנכסי הערבות, - ואף אם מלכתחילה מתגלם הוא בהם רק בראוי, הרי אותה נכסיות עצמה מתקיימת לתובע גם כשזכותו מגיעה לתכליתה ונהפכת היא לשעבוד במוחזק. ובהמשך מכאן: אף אם אין הדברים מגיעים לידי שעבוד במוחזק, באשר נכסי השעבוד נפדים על-ידי פרעון התביעה בעינה, או - להפך - אף אם באמת מתגבש השעבוד, והתובע ממשיך וגובה את זכותו על-ידי מימושו, הרי על-כל-פנים, הנכסים שהתובע זוכה בהם באופן כזה הם פשוט חילופי נכסי-הערבות ונכנסים במקומם, בדרך מימושה הישיר של אותה זכות אחת בעצמה שהתיחסה מלכתחילה אליהם. נמצא אפואכב) כי באמת, התביעה היא קניין-בראוי לא רק בדרך השעבוד הראוי בנכסי-הערבות, אלא גם בדרך הקניין הראוי בנכסי-הפרעון העשויים להגיע באמצעותה לחילופין;כג) ממילא יש בה קניין ראוי, אם-כן, לא רק בנכסים הללו עצמם אלא גם בפירות הראויים באמצעות הקניין המתיחס אליהם; וכאשר מתפצלת ממנה הזכות לפירות, הרי לא רק הזכות לפירות שעבוד-הגוף לבדו מתפצלת, אלא גם הזכות לפירות נכסי הפרעון - תחילה בראוי מן הראוי, ולכשיתממש הפרעון, בראוי מן המוחזק.
טז) כך, אמנם, רק אם מצטמצמים אנו בתביעות במובן המדויק - בהבדל מן התביעות במובן השרירותי המצוי באירופה והעשוי לכלול גם זכויות שהיו ראויות להיחשב כזכויות ריאליות בחפצים. הבלבול בנקודה זו מסבך ללא צורך את מושג פירות-התביעה, כפי שמתברר למשל אצל אנקצרוס-ניפרדי, בכרך א', עמ' 540.
יז) היינו, בדרך-כלל, ריבית - מושג שאינו שייך כמובן בפירות מנכסים מוחזקים, ששם הפירות הבאים מעלמא הם בעיקר דמי-שכירות. העובדה שהריבית אסורה בדיני ישראל אינה מבטלת כאן את חשיבות המושג של פירות-התביעה, שהרי על-כל-פנים, ריבית הגוי היא מותרת.
יח) כנגד זה, כדי למנוע פקפוק, אולי כדאי להדגיש שבנכסים מוחזקים, הרי אף התחום המשולש של "פירות" אינו ממצה את אפשרויות השעבוד שמעבר לשעבודי הערובה: ייתכן כאן, למשל, שעבוד להפקת חמרים שאינם "פירות", שעבוד למניעת בנייה (ר' שו"ע חו"מ סי' קמ"ט בסוף, בהגהה), וכו'.
יט) דוק בשו"ע אה"ע סי' צ"א. מכאן, דרך אגב, נימוק נוסף לסתירת דימויו של פרופ' גינוסר (ר' סע' א' לפרק ב' לעיל), שגביית התביעה כמוה כשימוש בחפץ. אמנם, בחפצים הכלים על-ידי שימושם הרגיל והנמשך - אין הכליון מונע כי השימוש המכלה ייחשב כ"פירות", ולאו דווקא ככילוי הקרן (כתובות ע"ט ב'; ספר החוקים הצרפתי, סע' 589). אך גביית התביעה איננה מעשה נמשך; ובאמת, הסכום הנגבה למשל על-ידי הבעל מכוח תביעה של אשתו אינו נחשב לו כפירות, אלא כקרן, ומצטרף הוא לנכסי-המילוג או נכסי-צאן-הברזל, לפי גדרי הכתובה (אה"ע, שם). דומה לזה המצב גם במשפט הצרפתי (סע' 587, 1549), והסתמכות פרופ' גינוסר דווקא על סע' 587, כדי להוכיח שגביית התביעה על-ידי אדם לעצמו היא usus {הנאה, לטינית} ולא abusus {השחתה, לטינית} (בעמ' 48 של ספרו), נסתרת אפוא מתוכה.
כ) אפשר אמנם להעלות על הדעת הסדר, שראובן התובע סכום כסף משמעון יעביר למשל את התביעה ללוי למשך שנה, באופן שאם יגבה לוי - מוטב, ואם לא - תחזור התביעה לראובן; אבל זו תהא פשוט העברת התביעה על תנאי, ולא יצירת מצב שבו יישאר עיקר התביעה לראובן, בכפוף רק להעברה חלקית מסויגת לשמעון[צ"ל ללוי]. כמו-כן, אף אם יעביר ראובן רק את מחצית תביעתו, אין לדמות את הדבר לשעבוד להפקת חמרים שאינם פירות ושהפקתם מכלה את גופו של החפץ: שם על-כל-פנים נשאר בעל החפץ במעמד של בעל, אשר הפקת החמרים מתקיימת כנגד זכותו שברקע, אבל במקרה שלנו - כאמור - מסתלק ראובן מן העניין לגמרי במידה שהעביר את זכותו, ויחסי שמעון מתקיימים רק עם לוי, ולא עם ראובן.
כא) מסקנה זו אינה מערערת את התפיסה המתחייבת ממסקנותינו הקודמות, שהזכות לפירות התביעה היא מלכתחילה חלק אינטרגלי של מושג התביעה, וממילא גם של מושג התביעה כשעבוד ראוי בנכסי-הערבות: אכן, זכות זו היא חלק אינטגרלי ממושג השעבוד בראוי, אבל משמגיעים הדברים לכלל החזקה - ממילא פוקע מושג השעבוד בראוי, והזכות לפירות פוקעת עמו, בלי שלה מצידה יהא בכלל מוצא אל הנכסים במוחזק.
כב) לפי מה שסיכמנו בפרק ז' סוף סע' ב'.
כג) ניסוח זה עשוי להיראות תמוה, שהרי מבחינה עניינית - הפרעון הוא עיקר, והערבות אלטרנטיבה, ולא להפך. אבל מבחינת סדר הקניין, הדברים הם באמת כפי שניסחנו: המשפט מבטיח במישרין רק את הערבות, והערבות, היא המבטיחה את הפרעון. יתר-על-כן, פרעון התביעה בעינה - ייתכן שיתבטא במעשה שאין עמו הקנאת נכסים, ובמקרה כזה, באמת כל נכסיות התביעה מתבטאת רק בערבות ובנכסי-החילופין האפשריים שיושגו על-ידי מימוש הערבות.