שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
ג. פירכת העיקרון של "מילוי בד בבד" וסדר המילוי על-פי הטיב הקנייני של נשוא החיובים
לאחר מכן, הבעייה השנייה במסגרת הנידונה תהא לנו בבירור עצם דיני החיובים ההדדיים על-פי המשפט העברי לעומת הדינים בשיטות האירופיות - ונתקדם בזה לפי השלבים המהותיים של התפתחות העניין במציאות.
לפי השיטות האירופיות ראינו, שמלכתחילה, משהועמדו החיובים ההדדיים על-ידי ההסכם, יש לכל צד תביעה למילוי החיוב שכנגד, בתנאי שהוא מצידו יהא מוכן למלא את חיובו הוא. בדיני ישראל, לעומת זאת, הגישה העיונית היא אחרת: אין מילוי החיוב שכנגד יכול להיתבע בשל עצם ההסכם, כי אם רק בגין הסתמכות שכבר יצאה אל הפועל; אולם, הסתמכות זו אינה מוכרחה להתבטא דווקא בהתחלת מילוי עצם חיובו של המסתמך - אפשר שהיא תתבטא רק בהימנעות מהתקשרות חלופה, - ומשמע כי במקרה כזה יימצא הצד שכנגד נתבע להיות הוא הפותח במילוי החיובים. גם במקרה ההפוך, כשההסתמכות מתבטאת בעצם מילוי החיוב, הרי שממילא נמצא כאן אחד הפותח במילוי החיובים באופן חד-צדדי, - ונראה שאין בדיני ישראל שום דבר מקביל לעקרון של חובת מילוי החיובים באופן הדדי, בד בבד. ואכן, נראה גם לומר שעקרון זה הוא בלתי-הגיוני מטבע מהותו. לא זו בלבד שמילוי אמיתי ומדויק "בד בבד" אינו אפשרי למעשה, מבחינה פיסית, אלא אין הדבר בא בחשבון גם מבחינה עסקית: מי למשל ראה פעם שחיוב הפועל לעבוד וחיוב בעל-הבית לשלם יהיו שבעל-הבית יעמוד מול הפועל כשהשכר מושט בידו, ואילו הפועל - ידו האחת עושה במלאכה והשנייה מושכת השכר, פרוטה לפרוטה; וכן אפילו במכר - כלום יעלה על הדעת שהמוכר והלוקח יעמדו שניהם על דיוק הוראתו של הדין האירופי, באופן שהמוכר יושיט את המימכר, אך יסרב למסרו כל זמן שאין הלוקח משלם, ואילו הלוקח יושיט את כסף המחיר, אך יסרב למסרו כל זמן שאין נמסר לו המימכר? אלא הווה אומר כי אחד הצדדים מוכרח להיות הפותח והממלא הראשון - והשאלה היא רק איזה מן הצדדים יצטרך להיות הראשון על-פי דין.
על שאלה זו מוצאים אנו תשובה פשוטה וברורה בדיני ישראל, וזאת על-פי ההבחנה בין "תמורה קונה" ו"תמורה נקנית" שראינו לעיל. במסגרת הבחנה זו עמדנו כבר על הכלל, שהתחייבות גרידא אינה יכולה להיות "תמורה קונה" לכך הוצאנו את חוזה החיובים ההדדיים אל מעבר להבחנה הזאת.
אולם, כאשר העסק כבר קיים, הרי מתוך העסק ולפנים מכל-מקום חוזרים אנו לאמת המהותית, שאין חיוב תמורתי יכול להבשיל, באופן שמילויו יגיע לזכאות באופן מוחלט, אלא אם הזכאי נתן כבר מצידו תמורה ממשית, "מקוימת" - ובנקודה זו באה ההבחנה שלנו ומורה איזה מן החיובים ההדדיים מכוון למילוי המתאים לגרום להחלטת החיוב שכנגד ואיזה מן החיובים אינו מתאים להיעשות מוחלט אלא אם נתמלא כבר רעהו תחילה.
ההוראה היא פשוטה לגמרי כאשר אחד החיובים מכוון לתשלום כספי, במקרה כזה ברור ממילא שאין אותו חיוב ראוי להיעשות מוחלט אלא כתמורה נקנית, כנגד מילויו של החיוב האחר.שלד) יותר מסובך הוא המקרה שאחד החיובים מכוון להקנאה בעוד שרעהו מכוון לעבודה, אך גם כאן יהא מכל-מקום ברור בדרך-כלל על-פי עצם תוכנו של ההסכם אם העבודה צריכה להיות מחיר ההקנאה או שההקנאה נועדת לפרעון השכר - ולפי זה ממילא ברור יהיה מה צריכה להיות התמורה הקונה ומה התמורה הנקנית במילוי החיובים, ואיזה מן החיובים הוא הצריך אפוא להתמלא ראשונה. אם תוכנו של ההסכם לא יהא ברור מבחינה זו, תהיה חזקתו - לפי מה שאמרנו בסמיכות להערה שכג' לעיל - שהריהו חוזה עבודה, וחיוב ההקנאה לא ייעשה אפוא מוחלט אלא אם תתקיים תחילה העבודה, בבחינת היא התמורה הקונה. האפשרות המסובכת ביותר היא שהחיובים יהיו שווי-ערך, והיינו חיובים המכוונים לחליפין, או לחילופין בלתי-ישירים של הספקה קניינית בלתי-כספית, כעין החליפין האירופיים,שלה) או לחילופים של עבודה כנגד עבודה; אולם, גם במקרה כזה הבעייה אינה קשה. בדרך-כלל יתברר כאן מתוך הדברים עצמם איזהו החייב הצריך להתמלא ראשונה, ואילו כשהדבר לא יהא ברור, הרי שהגיון השיטה מחייב כי הצד המעוניין במילוי החוזה יוכל בבוא הזמן להציע את ההינוי המגיע ממנו, להיות הוא התמורה הקונה, והצד שכנגד יהא חייב לקבל - וממילא תוחלט בכך התמורה הנקנית.שלו) תוצאה זו דומה אמנם מאוד לתוצאה המעשית של עקרון חובת המילוי בד-בבד, אך ההבדל העיוני וההגיוני נשאר מכל-מקום ברור - ואכן יוצא הוא כולו לטובתם של דיני ישראל, וביחוד במקום שכרוך בו גם שינוי מעשי.
בהתאם לדברים האלה ניתן לחזור ולסכם שבחוזה החיובים ההדדיים בדיני ישראל, הרי גם משנגמר החוזה, ולפחות אחד הצדדים גילה בפועל את הסתמכותו על הבטחת חברו, עדיין אין אפשרות לתבוע את מילוי החיובים אלא-אם-כן הצד המעוניין בתביעה הוא זה שהבטיח את התמורה הקונה, או שנשוא הבטחתו על-כל-פנים יכול הוא לשמש כתמורה הקונה, והוא אמנם גם מילא את הבטחתו, והתביעה היא למילוי החיוב של התמורה הנקנית; או אחרת: שדווקא הצד שכנגד הוא החייב בתמורה הקונה, והתביעה היא אמנם להספקת התמורה הלזאת, ואילו הצד המעוניין בתביעה פעל כבר על-כל-פנים (או נמנע מפעולה) בהסתמך על הבטחת חברו, וצפוי לו נזק (או לו גם ביטול-כיס) במקרה שהבטחת חברו לא תתמלא.
שלד) הדברים אמורים כאשר החיוב הכספי מכוון אמנם לתשלום, והיינו תשלום בעד הינוי אחר, שאז אמנם נובעת מסקנתנו מעצם הגדרת המילים. אולם, יתכן לפעמים שחיוב כספי יופיע במערכת חיובים הדדיים שלא לשם תשלום או לפחות, לא לשם תשלום במובן המדויק, וכמו למשל חיוב לתת הלוואה תוך חיוב נגדי להחזירה בתנאים מסוימים, או חיוב להכניס דמי-ביטוח כנגד חיוב לפצות את האדם לכשיארע לו שום נזק. במקרים מסוג זה ברור מטבע העניין כי החיוב הכספי של מתן ההלוואה "תשלום" דמי-הביטוח יצטרך להתמלא ראשונה, ומילויו יהיה התמורה הקונה להחלטת החיוב הנגדי.
שלה) במקרה של חוזה לחילופים הדדיים כעין החליפין האירופיים יתקבל כאן שעם הקנאת הנכס האחד לאו דווקא ייקנה הנכס-שכנגד, אלא תוחלט רק החובה להקנאתו. הדבר ייראה אפוא כעין חליפין תוך חיוב-ביניים בין הקנאת הנכס האחד לבין הקנאתו של רעהו, ואולי כדאי לייחד לעסק מסוג זה בדינינו את השם "חליפי ביניים" או "חליפין בלתי-ישירים".
שלו) "חייב לקבל" - היינו לאו דווקא שהמציע יוכל לכפות את עצם קבלת התמורה הקונה, בפועל ממש, אלא ודאי מספיק יהיה שהאיש יעשה את מה שנדרש מצידו, על-פי תוכן החוזה, כדי שהתמורה הקונה תוכל להגיע לצד שכנגד; אם על-פי טיב העניין לא תוכל התמורה הקונה להגיע אל הצד שכנגד, משום שהוא לא יעשה את הנדרש ממנו, כדי "לקבל" ולאפשר את התגשמות הדבר כראוי, הרי שיחול עליו חיוב התמורה הנקנית באופן מוחלט מכל-מקום, כאילו התקיימה התמורה הקונה כראוי (ולו יהא שתוצאה זו תוכל גם להיות נתונה לסייגי-איזון מתאימים, לפי טיב המקרה): דוק בעה"ש חו"מ סי' של"ג סע' ב' וג', ור' עוד להלן באות ה'.