ב.ד.9.

9. "אודיתא"

בסימן הקודם חזרנו ובדקנו את השאלה, האם באמת אין ראוי להכיר באפשרות של הקנאה על פי הסכם דברים גרידא - אף אם הדברים יהיו מפורשים וחד משמעיים לחלוטין - ובאנו למסקנה שאמנם אין הדבר ראוי, מפני שלמעשה אין כאן אלא תרתי דסתרי: כי מניין נדע שהדברים היו באמת מפורשים וחד משמעיים לחלוטין? הווה אומר, על פי הודאת הצדדים או סיפורם של עדים. אבל משפונים אנו לסוגי הוכחה מסוג זה - שלא יצטרכו להתייחס למעשה מסוים פלוני, כי אם רק לזכרן ומשמעותן של מלים שהוחלפו - הרי שממילא מסתבכים אנו בסכנה של ערפולים וחילוקי דעות, אשר מלכתחילה לא יתכן שדעת הצדדים תסמוך להפיק מהם שינוי משפטי גמור ומסוים.

אולם, על אף המסקנה הזאת, אשר הדין העברי אמנם מאמץ לו אותה באופן עקבי ונאמן ביותר, ישנן שתי אפשרויות שבהן עשוי הדין העברי להיראות כאילו סוטה הוא מן העקרון, ואחת מהן היא זו הידועה כ"אודיתא".^קפד)

דין ה"אודיתא" הוא, שאם אדם מודה, אפילו בעל פה, כי חייב הוא ממון לפלוני, או כי ממון המוחזק על ידיו שייך לפלוני, הרי מתוך עצם ההודאה הזאת רואים את הממון כמגיע לפלוני, או כשייך לו באמת (באופן המאפשר לו להוציא את הממון בדין מן המודה) - גם אם ידוע ומוסכם הדבר כי אין לפלוני שום זכות לגבי אותו ממון, שיהא לה על מה לסמוך מעבר לכך.^קפה) הודאה כזאת עשויה אפוא להיראות כמעשה קנין מיוחד בפני עצמו - ואמנם יש הנוטים לקבל את הדבר, ואפילו עד כדי כך שלפחות ביחס להתחייבות מוכנים הם להכיר בתוקף הדברים גם כשאין הם נאמרים בצורת הודאה, אלא בצורת הצהרה על קבלת עולו של חיוב מעתה.^קפו) אולם נטייה זו נדחית,^קפז) וההודאה מועילה רק אם מתיימרת היא לקיים את הזכות מלשעבר.

אפשר אם כן לשאול שוב, למאי נפקא מינה, וכלום אין אנו מסתבכים כאן במשחק פורמלי בנוסחאות גרידא? התשובה, לע"ד, היא שכאן אמנם יש להבחנה הצדקה מהותית ומעשית, ועניינה הוא כלהלן: בהצהרה על העמדתה של זכות מעתה נזקקים אנו בהכרח לעסק מקיף אשר במסגרתו באים להעמיד את הזכות - הזכות לא תוכל לעמוד אם אין מבררים עם העמדתה לפחות את ה"קאוזה", או את "גידור הקניין" - וכאשר נזקקים אנו למין גידור שכזה, ממילא חוזרים אנו למסקנה דלעיל, שבאמת אין ראוי להסתפק באפשרות של ביסוס הנמוגה כולה בערפילים ושאין בה שום גרעין מוצק לסמיכת הדעת ולבירור הדברים. לעומת זאת, בהצהרה שהיא רק הודאה, יתכן שנהא פטורים מבעיית הגידור: אם האיש עצמו מודה בקיומה של זכות נגדו, והזכות היא פשוטה ומוחלטת, כגון קניין בחפץ פלוני או תביעה בשלה לסכום קצוב - ודאי רשאים אנו לקבל את הדברים כראיה נגדו בלי להוסיף ולבדוק באיזו מסגרת נוצרה הזכות למעשה. לא כן כאשר הזכות שהאיש מודה בה איננה פשוטה ומוחלטת: אם האיש מסייג את הודאתו בתנאים, או שמציין הוא בהודאתו את "גידור הקניין" או את הבסיס שממנו נולדה הזכות, ממילא נפתח בזה פתח לויכוח ולבירור גדריהם המדויקים והאמיתיים של הדברים - וההודאה כשלעצמה לא תוכל לשמש כראיה המנתקת את החובה ממקורה.

בהתאם לכך, ה"אודיתא" באמת איננה שום דרך קניין מיוחדת, מסוג מעשי הקניין שביררנו עד כאן, אלא כשמה כן היא: רק ראיה למעשה שהיה - ולוּ יהא שבתפקיד זה הרי זו אמנם ראייה גמורה, שאינה ניתנת להיסתר על ידי הוכחת כזבה. מתוך כך, שוב אמנם ניתן לנצל את ה"אודיתא" באופן כוזב, כאילו היתה דרך קניין - אך זאת, למעשה, רק באותם הגדרים המצומצמים שבהם יכולה ה"אודיתא" להתקבל כראיה גמורה מעיקרא, והיינו לגבי זכות פשוטה ומוחלטת כנ"ל. במלים אחרות פירושו של דבר הוא שלמעשה ניתן לנצל את ה"אודיתא" כדרך קנין רק לשם העמדת מתנה - או הקנאה בלי תמורה, - כי רק במין הקנאה שכזאת אפשר להבליע את גידור הקניין" ולא ליחדו בפירוש. אם הדברים לא יהיו מכוונים למתנה, כי אם להקנאה על דעת גידור אחר כלשהו, ממילא תצא ה"אודיתא" מסויגת בתנאים - והדין המפורש הוא שבמקרה כזה אמנם אין ה"אודיתא" מועילה וניתן להוכיח את כזבה.^קפח) לגבי ענייננו המיוחד בשלב זה חשוב מה שמשתמע מכאן, שעל כל פנים אין ה"אודיתא" עשויה להועיל להעמדתו של מכר.

לשלמות העניין נציין כי הרבותא שב"אודיתא" הריהי כמובן בכך, שעשויה היא להועיל גם אם נמסרה ההודאה שלא בפני בית דין ושלא תוך דיון משפטי. אולם, לא כל הודאה חיצונית שכזאת עשויה לשאת את המשמעות המוחלטת כנ"ל - גם אם מתקיימים בה הגדרים המצומצמים שאמרנו. כדי שההודאה החיצונית לא תהא נתונה לסתירה, נחוץ עוד שתימסר לפני עדים אשר זומנו לשמיעתה במכוון או שתימסר בשטר. אודיתא של שכיב מרע מתקבלת מכל מקום, אף אם נאמרה שלא בפני שני עדים.^קפט)

קפד) בבא בתרא קמ"ט א'.

קפה) פי"א מהל' מכירה הל' ט"ו ופ"ט מהל' זכייה ומתנה הל' ט'.

קפו) טור חו"מ סי' ס' סע' י'.

קפז) עה"ש חו"מ סי' ס' סע' י"א.

קפח) פי"א מהל' מכירה הל' ט"ו וטור חו"מ סי' מ' סע' ב; ור' גם ש"ך על שו"ע באותו סימן, ס"ק ד'. אם נתרגם את הענין למושגים של תורת המשפט האירופית יצא שה"אודיתא" המנוצלת כדרך קנין היא על כל פנים משהו איתן יותר מ"עסק מופשט", בהבדל מ"עסק קאוזלי": כי את ה"עסק המופשט" אפשר עוד מכל מקום להתקיף מבחינה "קאוזלית", על פי דיני ההתעשרות שלא כדין, אך את ה"אודיתא" אי אפשר להתקיף באופן כזה, כי מלכתחילה יש בה חזקה מוחלטת של "קאוזה".

קפט) ר' המקורות הנזכרים בהערה קפ"ה, ור' גם כתובות ק"א ב'.

הדף הבא