שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
ולבסוף, יכולים אנו למנות עם דיני-הלואי של המכר גם את הסייגים העשויים לחול על-פי דיני ישראל ביחס להקנאה אשר נושאה הוא העברת הבעלות במקרקעין, ובזמנים תקינים, שחל בהם דין היובל.
הסייג הראשון חל בתחומי ארץ-ישראל המתחלקת לשבטים,רטו) ואין הוא חל אלא ביחס לשדות - להוציא את השטחים הבנויים בערים שהוקדשו כמוקפות חומה עם קביעתה של התנחלות ישראל בארץ;רטז) אולם, בערים אחרות שבארץ - וכן בירושלים, אף-על-פי שמוקפת חומה, וכמו כן בערי הלויים - חל הסייג אף ביחס לקרקע בנויה.ריז) הקרקעות האלו שהסייג חל לגביהן, הן הנקראות שדות-אחוזה - והיינו שנשארות הן אחוזת עולם למשפחות אשר להן נתחלקו בראשונה,ריח) - והסייג האמור בא להבטיח את קיומו של הדבר הזה.
תוכנו המשפטי של הסייג הוא, שהנסיון להקנות את שדה-האחוזה לצמיתות הריהו עבירה ואיננו תופס; אך עם זאת, אין המעשה בטל לגמרי, אלא נתקיים הוא בגדרים מתוקנים, והיינו שעל (אף) כל מה שיכלו הצדדים להסכים ביניהם, מועיל מעשה-הקניין כדי להעניק ללוקח קניין-פירות עד לשנת היובל, ובשנת היובל חוזר השדה למי שקניין-האחוזה הוא שלו.
מכל יתר הבחינות, נראה שאין הסייג פוגע בתנאים המוסכמים בדברי-הקניין, וכאשר נעשתה ההקנאה דרך מכר קם אפוא קניין-הפירות כנגד מחיר המוסכם. גם כשנעשתה ההקנאה בחליפין, או שנעשתה על דעת מתנה, חל הסייג כאמור.ריט) הסייג אינו מונע את האפשרות לשעבד את שדה-האחוזה אפילו לתקופה שמעבר לשנת היובל - ובלבד שאמנם תהיה שם הגבלת-זמן, כראוי לשעבוד.רכ) אולם, מצד שני, יומרה של הקנאת-הגוף, ואפילו לתקופה שלפנים מן היובל - נראה שהיא נפגעת ונהפכת להקנאה-לפירות גרידא, למשך התקופה המוסכמת, - מפני שהקנאת-הגוף, ולו גם לתקופה מוגבלת, כוללת בה על-כל-פנים, מבחינה מושגית, את היכולת למנוע את החזרת הקרקע לבעלים הראשונים אפילו לצמיתות.רכא)
במקום שנעשתה ההקנאה בתמורה, אמרנו שהתמורה נשארת בבחינת מחיר או חליפין - ואין לראותה כנהפכת לתמורה של שכר; אולם, הידמות רבה למעמד השכר אפשר על-כל-פנים לראות בדבר, מצד זכות-הפדיון המשלימה את הסייג האמור. זכות זו קובעת כי משעברו לפחות שתי שנות-תבואה מאז ההקנאה, יכול קונה-האחוזה לחזור ולפדות את השדה, ודמי-הפדיון שיתחייב בהם יהיו לפי החלק הפרופוציונלי של ערך התמורה, החל על התקופה שנותרה עוד עד לשנת היובל.רכב) בחישוב דמי-הפדיון, יד הפודה היא על העליונה, ואם ערך הקרקע פחת בינתים מחשבים את דמי-הפדיון לפי שער הזול - אך אין מחשבים לפי שער היוקר, במקרה שערך הקרקע עלה. כמו כן, אם בינתים חזר הלוקח והקנה את הקרקע לאחרים, לפי שער זול יותר מזה שקנה לפיו, משלם הפודה ללוקח השני רק לפי שער הזול; אך במקרה שהקנה הלוקח לפי שער יקר יותר, עושה הפודה את חשבונו עם הלוקח הראשון לפי שער הזול (והלוקח השני, אשר ממנו נטרף השדה, חוזר ועושה חשבונו עם הלוקח הראשון).רכג) את זכות-הפדיון אין להגשים אלא מתוך ממון שהגיע אחר ההקנאה הפסולה, להבדיל מכספי הלוואה ומממון שהיה מצוי כבר ביד המקנה מלכתחילה, בשעת ההקנאה.רכד)
נעשתה ההקנאה בתוך שנת היובל עצמה, הריהי בטלה לחלוטין; נעשתה תוך השנה שלפני שנת היובל, חוזרת השדה בשנה שלאחר שנת היובל.רכה) בערי הלויים אין זכות-הפדיון מוגבלת במיזער השנתיים, ויכולה השדה להיפדות אפילו מיד.רכו)רכז)
הסייג השני מתייחס למכר הגוף של קרקע בנויה - ולבד מתחולתו בקרקע בנויה שהיא שדה-אחוזה, חל הוא גם בערים שהוקדשו כמוקפות חומה ואשר הסייג הראשון שאמרנו איננו חל בהן. תפקיד הסייג הוא לעודד את השתמרות הבתים ברשות בעליהם, ברציפות משפחתית, אף בשטחים עירוניים, ובמיוחד אמנם בערים המוקפות חומה - אשר בהן טפלה הקרקע לבניין שעליה ואשר אין אפוא מקום לקיים בהן את דין החזרה ביובל. בקרקע בנויה שהיא שדה-אחוזה, והחוזרת ביובל, חל הסייג השני בנוסף על הסייג הראשון.רכח) גם סייג זה חל אף במתנה,רכט) וודאי גם בחליפין. תוכנו של הסייג הוא, שהקנאה הנכנסת בגדרים האמורים נשארת כפופה לזכות-פדיון מצד המוכר ויורשיו במשך שנה מן ההקנאה, כנגד החזרת המחיר (או הערך).רל) זכות-הפדיון עומדת גם כנגד באי-כוחו של הלוקח,רלא) ובערי הלויים מתקיימת היא לא רק תוך שנה, כי אם לעולם והיינו שאם תהא זו עיר שהוקדשה כמוקפת חומה תתקיים הזכות אף מעבר לשנת היובל.רלב)רלג)
שני הסייגים האלה שאמרנו כרוכים בתחולתו של משטר היובל - אשר תחילתו תלויה, מצידה, בהיות כל ישראל יושבים על אדמתם, "והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט, אלא כולן יושבים כתקנן".רלד) הסייגים אינם חלים אפוא למעשה בימינו, ולא רק בגלל התעלמות כלשהי מדיני התורה, אלא גם על-פי דין התורה עצמה, ואפילו על-פי הנחה שכלל דיני התורה יהיו מתקיימים למעשה, בארץ-ישראל, באופן ממלכתי, ובמצב שעצם קיבוץ הגלויות יהא כבר מושלם. יתר-על-כן, התלייה זו של תחולת הסייגים באמת אינה תירוץ פורמלי כלשהו להשתמטות מהפעלתם של דינים מכבידים, אלא אכן נובעת היא באופן מהותי מטבע העניין, באשר כל הטעם והתכלית של הסייגים הריהם אמנם להבטיח את התמדת האיזון החברתי על בסיסה של שרשיות ורציפות קרקעית, משפחתית-היסטורית, מודעת ומסוימת - ואילו השרשיות והרציפות הזאת נשתבשה כבר כמעט לחלוטין, ובעיקרה המכריע אף אפשר לראותה כאילו בטלה כבר ועברה מן העולם. במסיבות אלה יש אפוא מקום לשאול, אם יש בכלל טעם לחזור ולטפל עוד באותם הסייגים, במחקר השוואתי-אקטואלי מן הסוג שבו אנו עוסקים כאן; אולם, מן הסקירה המפורטת שהקדשתי להם, ברור שעל-כל-פנים תשובתי שלי הריהי אמנם חד-משמעית וחיובית לחלוטין. הסבר עמדה זו הוא בכך, שגם אם אין כיום לסייגים הנידונים משמעות אקטואלית ישירה בתחום המיוחד של דיני הממונות, אשר אליו שייכים הם מבחינה משפטית, הרי מכל-מקום נשארת להם משמעות מופלגת בהבהרת אופיים ומגמתם החברתית של דיני ישראל בדרך-כלל, לעומת השיטות האחרות - וזאת אגב המשמעות המופלגת הנותרת לאותם הסייגים גם מבחינה מעשית-אקטואלית, כנקודת-המפתח להכוונת התכנון החברתי, הכלכלי וההתישבותי, אשר על-פיו באמת חייבים אנו לחזור ולנהל עוד את מהלך גאולתנו בהמשך המהפכה המשיחית.
הדבר מיוסד בעובדה, שתורת ישראל אינה נבהלת מן ההשתבשות שחלה בהכרת הרציפות המשפחתית, ואין היא מוכנה לוותר בגין השתבשות שכזאת על החתירה להגשמת האידאל של מבנה החברה המושרש והיציב, אשר בלעדיה נידונים אנו להיסחף בבלבול, ככל הגויים, עד לאבדן זהותנו מעיקרא. לכן, אם הכרת הרציפות המשפחתית היא תנאי יסודי בעצם מהותו של המבנה החברתי הנדרש - והכרה זו נשתבשה - מחייבת אותנו התורה לחזור ולבססה מחדש, והריהי גם קובעת את הדרך לכך. החיוב נמצא מנוסח לפנינו בספר משנה-תורה של הרמב"ם בשתי הלכות אלו" בפי"ב מהל' שמיטה ויובל הל' ט"ז, "וכן לעתיד לבוא, בביאה שלישית, בעת שייכנסו לארץ, יתחילו למנות שמיטין ויובלות, ויקדשו בתי ערי חומה... - מקיש ירושה לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך, אתה נוהג [בה] בחידוש כל הדברים האלו, אף [ירושתך] אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו"; וכן בפי"א מהל' מלכים הל' א', ביחס למלך המשיח, "וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות, ככל מצותה האמורה בתורה". ואילו ביחס לדרך החידוש, זה מה שנקבע לנו בפי"ב מהל' מלכים הל' ג': "בימי מלך המשיח, כשתתישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתיחסו כולם על-פי רוח הקודש שתנוח עליו... ואינו מיחס ישראל אלא לשבטיהם".
לפי זה יוצא, כי במקרה שבתחילת הגאולה עדיין אי-אפשר לקיים את דיני משטר היובל כהלכתם, הרי מכל-מקום חייבת הגשמת הגאולה להיות מכוונת לחידוש האפשרות בהמשכה; ומשמע, במילים אחרות, שגם אם בינתים מוכרחים הדברים לצאת מבולבלים, אם הרבה ואם מעט, הרי באותה מידה שמבולבלים הם - אמנם יש לראותם בינתים כמאורגנים רק בדרך עראי, ועל דעת שבמשך הזמן, ובמהלך התכנון המתקן, ישונו ויאורגנו מחדש. והנה, אם נתרגם עתה את המסקנה באופן ספציפי אל צורת התפתחותה של הגאולה על-ידי הציונות ומדינת-ישראל בימינו, ברור כי כל מה שנעשה פה עד כה, בעיצוב המשטר והחברה ובדרכי ההתישבות העירונית והכפרית, הריהו אמנם עראי בתכלית העראיות - כפי שהסברתי בכתבים אחרים, - ואין התוצאות אמורות להימשך ולהתפתח באופן וגטטיבי, מתוך נתוניהן הקיימים גרידא, אלא באמת אמורות הן לשמש רק כנקודת-מוצא לעיצובו של הכל מחדש, באופן מהפכני-מכוון, בהתאם לדרישות המהות הישראלית, בדרך התורה. עיצוב מחודש זה, בנתון להלכות שציטטנו לעיל, פירושו הוא שגם ההתנחלות הקרקעית המבולבלת דהאידנא (ואשר אינה בושה אפילו להיות מבוססת מבחינה משפטית על המשכיות החלוקה הקניינית של הארץ מימי הכיבושים הזרים השונים); אף היא באמת צריכה לעבור עוד ביקורת מהפכנית כוללת - ועתידה היא ליהפך עוד אפוא להתנחלות חוזרת של העם הישראלי על אדמתו, בשיטה מתוכננת מן היסוד ובמגמה של חידוש השרשיות והרציפות הנדרשת, מעתה ולהבא. אולם, התנחלות מחודשת ומתוכננת זו, שתיערך על-ידי עם ישראל בנחלת שבטיו מלפנים - ממילא יהיה בה אמנם, על-פי עצם טיבו של המפעל, משום יחוס העם מחדש לשבטיו, על-ידי המלך המשיח, ברוח הקודש - ואז אמנם אפשר יהא להפעיל שוב גם את סייגי ההקנאה הנ"ל, שהיו כאן נושא דיוננו, ואף אמנם בתחומם המשפטי המיוחד, בדיני הממונות.
התלייתם המשפטית בימינו הריהי אפוא באמת רק זמנית ומוגבלת בלבד.
רטו) פי"א מהל' שמיטה ויובל הל' א'.
רטז) ניסוח זה של הדברים יש בו משום פרשנות של המקור, במגמה של חשיפת גדרי תחולתו של הדין בתקופת בית שלישי. ר' פי"ב מהל' שמיטה ויובל הל' ט"ו-ט"ז, והשווה פי"ב מהל' מלכים הל' ג' - ור' גם סיכומנו בסוף הסעיף.
ריז) הל' שמיטה ויובל פי"ב וי"ג.
ריח) אמנם בפ"ד מהל' ערכין וחרמין הל' א', מביא לכאורה הרמב"ם הגדרה אחרת: "שדה שירשה אדם ממורישיו היא הנקראת שדה-אחוזה, ושדה שלקחה או שזכה בה היא הנקראת שדה-מקנה". אולם, ברור שגם שדה-מקנה עשויה לעבור בירושה, בגדר קניינו של הלוקח, ועם זאת לא תחדל להיחשב כשדה-מקנה אף ביד היורש; ויוצא אפוא שההגדרה הנכונה של שדה-אחוזה היא לאו דווקא שהשדה היא ירושה ביד הקונה, אלא שהיא ירושה בידו מדור דור, והדגש הוא באמת על ירושה "ממורישיו", ברבים, בלי הפסק של זכיית-מקנה מחדש, עד עולם.
ריט) פי"א מהל' שמיטה ויובל הל' י"ט וכ'.
רכ) שם, הל' ב'.
רכא) כך נראה לי לדייק - על אף הלשון של נוסח ההלכה לכאורה - על-פי מקור הדברים בסוגייה שבבבא מציעא ע"ט א', ור' גם משנה-למלך על פי"א מהל' שמיטה ויובל הל' א'.
רכב) פי"א מהלכות שמיטה ויובל הל' ד'-ו' ו ט'-י'. לאור הדין שנראה להלן, בסמיכות להערה רכ"ט, שזכות-הפדיון של בתים חלה גם לגבי מתנה, נראה לי להסיק שאף כאן יש זכות-פדיון אפילו לגבי מתנה, כנגד תשלום חלק פרופורציונלי של הערך האובייקטיבי.
רכג) פי"א מהל' שמיטה ויובל הל' ט"ז.
רכד) שם, הל' י"ח.
רכה) שם, הל' י"א, י"ב.
רכו) שם, פי"ג הל' ז'.
רכז) מכל הדברים האלה אין להסיק שקניין-האחוזה הריהו אפוא, למעשה, קניין-פירות גרידא, ולא קניין-הגוף - לא רק ביד הלוקח, כי אם אפילו בידו של קונה-האחוזה עצמו; ונפקא מינה לשאלה, אם רשאי קונה-האחוזה לפגוע בגוף הקרקע ולהשמיטו מיורשיו, אם לא על-ידי הקנאה לזולת, הרי באמצעים אחרים. בכיוון המסקנה של שלילת קניין-הגוף אפשר לכאורה להסתמך על מקור הדינים שלנו בויקרא כ"ה כ"ג, שם ניתנה להם ההנמקה "כי לי הארץ" - ואמנם, הרשב"א בנה על כך את ההנחה, שאף לגבי קונה-האחוזה, האדמה "איננה שלו".רכז-1) אולם, באמת דין מפורש הוא מן התורה, שלמעשה יכול קונה-האחוזה להפקיע את זכותו וזכות יורשיו אפילו לצמיתות, על-ידי הקדשת הקרקע (ואי-פדיונה תוך תקופת היובל) - ומכאן ראייה ברורה וחד-משמעית כי את המושג "כי לי הארץ" אין לפרש במשמעות קניינית, כי אם רק ריבונות,רכז-2) ואילו מבחינה קניינית אמנם ניתנה לקונה-האחוזה זכות-בעלות גמורה, ולו גם מסויגת בעניין המיוחד של היכולת להקנות לאחרים לצמיתות.
אשר לדין האחוזה שהוקדשה, הרי זו יכולה להיפדות עד לשנת היובל, אך לא על-פי הדינים שראינו כאן לעיל, כי אם על-פי הדינים המיוחדים של פדיון מן ההקדש. פדיון זה יכול להתבצע גם על-ידי מי שאינו קונה-האחוזה, ובמקרה שאמנם נפדתה הקרקע על-ידי אחרים יכול קונה-האחוזה לחזור ולפדות מהם תוך תקופת היובל. לא פדה קונה האחוזה את הקרקע, הרי זו יוצאת בשנת היובל לחולין, בקניין-אחוזה לכוהני המשמרת של אותו זמן, כנגד דמי הפדיון המתאימים.רכז-3) בערי הלויים מתקיימת זכות-הפדיון של קונה-האחוזה אפילו מעבר לשנת היובל.רכז-4)
רכח) פי"ב מהל' שמיטה ויובל הל' י'.
רכט) שם, הל' ד'.
רל) שם, הל' א', ב'.
רלב) שם, פי"ג הל' ז.
רלג) זכות-הפדיון מתקיימת לעולם אף שלא בערי הלויים, כאשר המדובר הוא בקרקע בנויה בעיר מוקפת חומה, שבעליה הקדישה. אולם, אם מישהו אחר קדם ופדה את הקרקע מיד ההקדש, אין הבעל המקדיש חוזר ופודה אלא תוך שנה ממעשה-הפדיון: פי"ב מהל' שמיטה ויובל, הל' ח'.
רלד) שם, פ"י הל' ח'.
רכז-1) שיטה מקובצת על בבא מציעא ע"ט א', ד"ה הכא במאי עסקינן; ור' נימוקי-יוסף על בבא מציעא נ"א א' (רי"ף,סי' שע"ו), ד"ה ע"מ שאין לך עלי אונאה.
רכז-2) ר' גיטין מ"ז א': "כי לי הארץ - לי קדושת הארץ".
רכז-3) - פ"ד מהל' ערכין וחרמין הל' ט', י"ט, כ', כ"ד.