שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
השאלה שהגענו אליה בסיכום החלק הראשון - מה טעם ההבחנה המסוימת אשר מושג הקניין העברי מכניס, מצידו, בין סוגי הזכויות השונות? - הריהי במלים אחרות השאלה, אם יש הצדקה אובייקטיבית להסדרת הקניינים, כפי שהגדרנו מושג זה לעיל, במסכת דינים מיוחדת. אולם במחקר השוואתי אין שאלה זו מתעוררת רק כנגד ההבחנה האירופית בין הזכויות "הריאליות" ו"הפרסונליות" בחפצי הזולתא), אשר ראינו פשוט כי אין לה הצדקה, - אלא מתעוררת היא גם באופן אחר. כי אמנם, אף השיטות האירופיות מכניסות כאמור את הזכויות הריאליות בחפצים לתחום דינים מסוים, המקביל לדיני הקניין העבריים; אבל לא זו בלבד שמפרישות הן מתחום זה ולחוץ, שלא לצורך, את הזכויות "הפרסונליות" בחפצי הזולת, אלא מצד שני יש גם שמצרפות הן לתחום הדינים זכויות שאינן דווקא זכויות ריאליות בחפצים - ונשאלת השאלה אם צירוף זה, מצידו, הוא מוצדק, והאם דיני הקניין העבריים אינם אפוא צרים יותר מדי כשמבדילים הם את הבעלות בחפצים ואת הזכויות בחפצי הזולת כעניין מיוחד לחלוטין, לעצמו.
הנסיון להשיב על השאלה הזאת יהיה משימתנו הבאה במהלך המחקר, ותוך כדי כך ממילא יתברר לנו מהו הטעם - אם אמנם יש טעם - לאותו יחוד שאמרנו. כצעד ראשון להגשמת הדבר נפנה עתה לסקירה השוואתית של השיטות האירופיות השונות, כפי שהן עומדות בעניין הנידון.
ב. מיון הנכסים בשיטת המשפט הצרפתית
נתחיל את סקירתנו משיטת המשפט הצרפתית. כאן מתפתחים הדברים בענייננו מתוך מושג ה-patrimoine {המורשת, צרפתית}, שהוא מכלול הזכויות והחובות הממוניותב) הצמודות לאישיותו של אדם;ג) ואילו הנכסים (biens) {צרפתית} שהם הנשוא של דיני הנכסים - הם כל שעשוי להימנות באקטיב, או בצד הזכות, של patrimoine.ד) לפי זה מסתבר ממילא כי בצד האקטיב של patrimoine עשויה להימנות כל זכות ממונית שהיא; ובהתאם לכך, אמנם, כל זכות ממונית היא נכס (ונשוא לדיני הנכסים), בלי הבדל אם היא "ריאלית" או שהיא תביעה אישית בלבד.ה) אולם, בנקודה זו מסתבכים הדברים בעקב העובדה הלשונית (המיוחסת כאנומליה למשפט הרומי), שביחס לבעלות בחפצים אין מדברים על זכות הבעלות כ"נכס", אלא על החפץ עצמו, וכך נמצא כי הצרפתים אינם מחלקים את הנכסים רק לזכויות ממוניות משני הסוגים ("ריאליות ו"פרסונליות"), אלא מחלקים הם אותם לשלשה: לחפצים, לזכויות ריאליות בחפצי הזולת ולזכויות פרסונליות. את שלשת הסוגים הללו שוב חוזרים אחר-כך ומחלקים: את החפצים מכנים res corporales {עסק חומרי, לטינית} ומבדילים אותם מן הזכויות, הנתפסות יחד בבחינת res incorporales ו) {עסק לא חומרי, לטינית}- ואת שתי הקבוצות האלו שוב חוזרים ומפצלים במצולב בין סוג המקרקעין, מצד אחד, וסוג המיטלטלין מצד שני.ז)
בסיכומו של דבר יוצא אפוא כי תפיסת תוכנו של patrimoine {מורשת, צרפתית}נהפכת כביכול על-פיה: במקום שיראו את האקטיב של ה-patrimoine כמורכב פשוט מזכויות, רואים אותו כמורכב מחפצים - כל הנכסים חוזרים ונהפכים לחפצים, ודיני הנכסים נהפכים לדיני חפצים (או, כפי שמתחייב ממילא, לדיני הזכויות בחפצים), - וכך אמנם מוחזרת לכאורה ההקבלה העניינית הגמורה לדיני הקניין העבריים, שעליה דיברנו לעיל, על אף צירופם של סוגי חפצים חדשים לנידון. אולם, באמת אין הדברים מסתברים פה באופן כזה בפשטות. הקושי הוא כפול. ראשית, העובדה היא כי הצירוף האמור אינו מתקיים אלא כל זמן ובמידה שנחוץ הדבר לשם עצם עריכת המיון שסקרנו, ומשנשלם המיון - מועברות הזכויות הפרסונליות לדיני החיובים, ואילו בתחום דיני הנכסים נשארות שוב רק הזכויות הריאליות לגבי החפצים החומריים לבדם.ח) נמצא אפוא כי מושג דיני הנכסים מסתבך פה במין דו-משמעות; ובעוד שבמובנו האחד - העיקרי והמצומצם - אמנם מקביל הוא לדיני הקניין העבריים בדיוק, הרי נשוא מורחב יש לו רק במובן מיוחד ו"זמני". ושנית: בגדר המובן המורחב הלזה שונה המבנה של דיני הנכסים לחלוטין מהמבנה שלהם במובן המצומצם ומן המבנה של דיני הקניין. במובן המצומצם ובדיני הקניין מדובר פשוט על דיני הקניין או הזכויות הריאליות המתיחסות לחפצים - או, להיפך, על דיני החפצים, באשר הם נשוא לקניין או לזכויות הריאליות. לעומת זאת, במובן המורחב של דיני הנכסים, רק החפצים החומריים נשארים עדיין נשוא לזכויות הריאליות, ואילו החפצים הבלתי-חומריים אינם נהפכים אפילו מבחינה משפטית בעלמא לחפצים-ממש לכל דבר, אלא נשארים הם חפצים מיוחדים במינם, אשר הזכויות הריאליות אינן חלות בהן (כפי שמתברר ממה שראינו בחלק הראשון) ואשר - ממילא - גם עצם עניין הצגתם כחפצים אינו מבורר, מחוסר כל השלמה לדימוי זה במבנה המוכר של מערכת הזכויות.
אף-על-פי-כן, ודאי ניתן לתרץ כי ההשוואה העניינית בין החפצים והיסודות האחרים המוכרים כחלקי ה-patrimoine {מורשת, צרפתית} מסתברת מתוך כך שגם התביעות והזכויות בחפצי הזולת הריהן לכאורה נשוא אפשרי למשא-ומתן ולמחזור כלכלי-משפטי, ממש כחפצים החומריים (או הבעלות בחפצים החומריים). כל סוגי הנכסים, לפי המיון שראינו, עשויים לעבור בירושה, נתפסים הם בהסדרי-נישואין, אפשר למוכרם, להחליפם ולתיתם במתנה, כפופים הם לנושה לגבות מהם את חובו - ואף את התביעות והזכויות בחפצי הזולת אפשר לכאורה לשעבד לזכויות הזולת, בדומה לחפצים חומריים, כמו על ידי מתן במשכון או שעבוד לפירות. בהתאם לכך נראה השוויון הענייני בין החפצים (או הבעלות בהם) לבין יתר הזכויות כמחויב המציאות; ולא זו בלבד שחדלים אנו לתמוה על המיון של מין עם שאינו מינו, אלא אדרבה - מתחילים אנו לתמוה, כפי שהקדמנו לעיל, אם הבדלת החפצים החומריים לעצמם, כנשוא יחידי לבעלות ולזכויות ריאליות (או קנייניות) אחרות, אמנם יש לה הצדקה מספיקה. על-כל-פנים, משמכיר המשפט בזכויות שאינן בעלות כבנכסים דמויי-חפצים - באמת מתבקש לכאורה להרחיב את מושג הבעלות גם על הזכויות האלו עצמן; ומתוך האפשרות לשעבד את הזכויות האלו (או הבעלות בהן), נרמזת גם הרחבת המושג של הזכויות הריאליות - נאמר בנכסי הזולת - במקביל.
נסיון לתקן את התפיסה הצרפתית בהתאם לכך נעשה אפוא בספרו של פרופ' גינוסר, "Droit réel, propriété et créance" {הזכויות הראליות ברכוש וחוב, צרפתית }. לדעתו, הנכון הוא שהבעלות איננה זכות שוות-דרגה במערכת הזכויות, אלא היא מין זכות עליונה, אשר על-ידיה נקשרים הנכסים (חפצים חומריים וזכויות) למכלול ה-patrimoine {מורשת, צרפתית} של האדם; ואילו הזכות הריאלית איננה דווקא זכות לגבי חפץ הטובה נגד כל העולם, אלא היא תביעה נגד בעל נכס כלשהו, לקיום זכותו של התובע ביחס לנכס (שהוא אם-כן תמיד רק חפץ חומרי או תביעה).
אך על זה יש להוסיף את בעיית הזכויות בקשר לרעיונות. זכויות אלה באות להבטיח לאדם את הרשות היחודית לשימוש ברעיון - לאו דווקא בדרך המונופולין המוגן בדיני העונשין, אלא, בעיקר בדרך של תביעה אישית למניעת השימוש על ידי אנשים אחרים ובדרך התביעה לפיצויים על נזק שנגרם תוך שימוש בלתי-מוסמך. יתר-על-כן, זכויות הרעיון יש להן ערך ממוני לא רק מצד הזכות לפיצוי במקרה של הפרה, אלא גם מצד ההכנסה הצפויה לאדם על ידי השימוש החיובי ברעיון - ומתוך צרוף הדברים האלה נמצא בהן דמיון מרובה לזכויות הריאליות בחפצים. בהתאם לכך מסכימים פלניול וריפר לראות בזכויות הרעיון זכויות ריאליות ממש, כאילו הרעיון היה חפץ ממש - ולו יהא שאין הם יכולים כמובן למיין את החפץ הזה בין החפצים החומריים, אלא רק בין ה-res incorporales {עסק לא חומרי, לטינית} בלבד,ט) התוצאה היא שפלניול וריפר מסתבכים בהבחנה בין res incorporales שהם נשוא לבעלות וזכויות ריאליות אחרות (הרעיונות) ו-res incorporales שאין בהם בעלות וזכויות ריאליות, אף-על-פי שאמנם גם הם נכסים (היינו התביעות והזכויות הריאליות בחפצי הזולת). אצל פרופ' גינוסר, מצידו מתבטלת ממילא גם האנומליה הזאת, על ידי כך שמקבל הוא את הרעיונות כסוג נכסים שלישי בצד החפצים והתביעות, באופן ששלשתם כאחד נתונים לְבעלות ולַזכויות (או התביעות) הריאליות.י)
למען השלמות נציין לבסוף כי למעמד של זכויות הרעיון משווים פלניול וריפר גם שלשה מיני זכויות אחרות: טובת-ההנאה העשויה להיות כרוכה במשרה ממשלתית,יא) הזכויות הכרוכות במכתבים נשלחיםיב) והזכויות המתיחסות למכלול הוייתו של בית-עסק (fonds de commerce)יג){מכלול בית העסק, צרפתית}.
א) הביטוי "זכות פרסונלית בחפץ" איננו כמובן ביטוי מדויק להלכה, כי זכות בחפץ משמע ממילא זכות in rem {במציאות, לטינית} , והיינו "זכות ריאלית". אולם, מתכוונים אנו כאן לזכויות שהן "פרסונליות" להלכה ואשר יסודות הזכות "הריאלית" מתקיימות בהן למעשה, וכדי להדגיש את הגורם הזה נוקטים אנו כאן בכוונה בביטוי של כלאיים.
ב) לבעיית משמעותו של מושג "הממוניות" נחזור עוד בהמשך המחקר.
ג) פלניול וריפר, ג', עמ' 19.
ד) שם, עמ' 58.
ה) שם, עמ' 28.
ו) שם, עמ' 60-61.
ז) שם, עמ' 69 ואילך.
ח) ר' ספר החוקים האזרחי הצרפתי, ספר ב' וספר ג' סי' ג' ואילך.
ט) פלניול וריפר, ג', עמ' 56-57 ו-566.
י) גינוסר, עמ' 187.
יא) פלניול וריפר, ג', עמ' 567-574. הכוונה היא למשרות מסוג מיוחד הניתנות להעברה בדמי-מפתח.
יב) שם, עמ' 588-589.
יג) שם, עמ' 111.