ג.יד.1.

דומה לזה הוא המצב בהעברת ההחזקה בדרך הקנאה או בהעברה לשומר - אם כי כאן אפשר לראות את ההתפתחות גם באופן אחר. החזקת המקבל יכולה כאן להיתפס לא רק כהמשכיות ישירה של כוח-השליטה ממעשה ההחזקה שנתקיים על-ידי המחזיק הראשון בשרשרת, אלא אפשר לראותה גם ככוח-שליטה אשר די לנו בביסוסו במעשה-ההעברה בעצמו. במקרה של העברה לשומר, בין בדרך הקנאה ובין בדרך הנחה, מכריעה האפשרות הראשונה, כי בהחזקת השומר עדיין חשוב לנו לזהות את החזקת בעל-הבית; לעומת זאת, במקרה של העברה בדרך הקנאה לאדם האמור להחזיק לחלוטין לעצמו, מכריעה האפשרות השנייה - כי הקשר המעשי בין שני שלבי ההחזקה ניתק כאן לגמרי. על אחת כמה וכמה אפוא, שבאמת אין מקום לדבר על רציפות ההחזקה מגזלן לגזלן האמור להחזיק לחלוטין לעצמו - שהרי כאן, לא זו בלבד ששני שלבי ההחזקה מנותקים ביניהם מבחינה מעשית, אלא אין הם מתקשרים גם מבחינת דין העברת הקניין.

במקרה של החזרה משומר או מגזלן לבעל-הבית - נשמרת אמנם רציפות ההחזקה של בעל-הבית, בהמשך ממעשה-ההחזקה שמכוחו הוא מחזיק מלכתחילה, אך תקופת-הבינים של החזקת השומר או הגזלן אינה משנה ברציפות זו מאומה. ההחזרה יכולה אפוא להיחשב כהעברת-החזקה רק מבחינה זו, שמסיימת היא את החזקת השומר או הגזלן, ומחדשת את החזקת בעל-הבית, בלי אמצעותו המחויבת של מעשה-החזקה - ולא כדרך העברת-ההחזקה הרגילה, שמהותה כהעברה נקבעת על-ידי כך שמשמשת היא כחוליה ברציפות כוח-השליטה מאדם לאדם, בהמשך ממעשה-מסוים.

על חשיבות הרציפות בכוח-השליטה בין בעל-הבית לשומר או בין מקנה לקונה אין אנו צריכים לחזור ולהתעכב כאן, אך כדאי לנו לראות ביחוד מהי חשיבות הרציפות בכוח-השליטה בין מוריש ליורש. החשיבות העיקרית היא כמובן, שרק מכוח עצם הרציפות הזאת עצמה - ולא על-פי שום מבחן אובייקטיבי שבנוסף או מעבר לכך - נעשה היורש למחזיק מלכתחילה; אך יש עוד גם חשיבות עקרונית-צדדית. זו מתבטאת בכך שהחזקת היורש נמשכת מלכתחילה, בהכרח, באותו מעמד עצמו שהיה לה בחיי המוריש. לא מבעיא, שאם המוריש החזיק על-פי קניין, נמשך אותו קניין בהחזקת היורשים, על-פי דיני הירושה הכלליים. היחוד הוא מעבר לדיני הקניין, כשהמוריש החזיק כגזלן או כשומר. במקרה כזה, נשאר יורשו של הגזלן - גזלן, כל זמן שלא החזיר לדעת הבעלים, ואף אם הוא מצידו לא התכוון מעולם לגזול, ומתכוון הוא להחזיר; וכן להיפך, אין יורשו של השומר נעשה גזלן, כל זמן שלא שלח יד בחפץ, ואף אם כבר מתחילת החזקתו כיורש מתכוון הוא להחזיק לעצמו.^קסא) יחודן של תוצאות אלו מתבלט ביחוד על רקע ההלכה, שאם מלכתחילה קיבל אדם את ההחזקה בחפץ הזולת שלא כדין, אבל על-פי טעות בתום-לב, נעשה הוא שומר-אבדה, על-ידי עצם שינוי-הדעת בלבד, משעמד על טעותו תוך כוונה להחזיר לבעלים.^קסב) טעם ההבדל הוא שכאן מדובר ב"גזלן" שמתחילת "הגזלה" אמנם פעל בתום-לב; אך ביורש, אין חשיבות לתחילת החזקתו העצמית, אלא מונים את החזקתו מתחילתה האובייקטיבית - ואם זו היתה מלכתחילה שלא בתום-לב, הרי כשם שהמוריש לא יכול היה להיהפך לשומר-אבדה על-ידי שינוי הדעת בלבד, כן אין יכול לעשות זאת גם היורש מצידו.^קסג)

אשר לחשיבות מעמד ההחזקה - אם זו החזקת שומר-אבדה או גזלן, הרי היא שייכת ביחוד לגדרי האחריות כלפי בעל-הבית, כפי שנראה להלן. אולם, אף-על-פי שמעמד היורש כמחזיק שווה למעמד המוריש, אין משמע שגם אחריות היורש שווה לאחריות המוריש. על פרטי ההבדלים בעניין זה נעמוד גם-כן להלן.

קסא) כך נראה מבבא קמא קי"א ב' - קי"ב א'.

קסב) דוק בשו"ע חו"מ סי' קל"ו וסי' ר"ס סע' ט'.

קסג) עם זאת, במקרה שמקבל אדם בתום-לב חפץ לשמירה מגזלן, ומשמתגלה לו האמת, מתכוון הוא להחזיר - נראה שיחול בו דין היהפכות לשומר-אבדה, אף-על-פי שגם במקרה זה יש רציפות מוכרת של ההחזקה עד התחלה שלא בתום-לב. ההבדל בנקודה זו הוא שהרציפות בהחזקת השומר אינה חד-משמעית: בהתחלה של החזקת השומר כשומר יש מעשה-העברה מכוון, המלוּוה בדעת מיוחדת לעצמו, וכפי שאמרנו - יש פה אפוא גם צד של התחלת החזקה חדשה. במידה שצד ההחזקה החדשה מבוסס על תום-לב, יכול אפוא המחזיק להסתמך על תום-לב זה, כדי לומר שהחזקת-גזלן הוא לא קיבל על עצמו, ומשנודע לו על גזלנות בעל-בית, נמצא כי החזקתו כל כלה היא החזקה-בטעות, המנותקת ממקורה וניתנת לביסוס מחודש במסגרת הראויה לה. לעומת זאת היורש - כוח-שליטתו והחזקתו נמשכים מהחזקת המוריש באופן חד-משמעי ובעל-כרחו; גם אם הוא, מצידו, הוא תם-לב, אין הוא אפוא על-כל-פנים מקבל החזקה בטעות; הוא באמת ובתמים מקבל החזקה של גזלן - וכשם שאין דעתו קובעת בקבלת ההחזקה, כן אין שינוי-דעתו ראוי להשפיע לשינוי מעמדה. ר' בכיוון זה גם מה שיצא לנו לברר להלן, בפרק ו', סע' ז', סי' 3.

הדף הבא