פרק א: דיני ההפקר

א. עקרון ההפקר בשיטות המשפט הנוכריות

אף-על-פי שהגדרנו אה הנושא כ"דיני הקניין במוחזק", נתחיל את הדיון בו באמצעותו של מושג המציין את מצב הנכס כשאין הוא קנוי לשום אדם כלל - היינו מושג ההפקר - כי מטבע הדברים, הזכייה הראשונה בקניין לאדם מסויים היא זכייה מתוך מצב של חוסר-קניין, או הפקר.

מצב זה איננו מצוי כיום בכל שיטות-המשפט. הדוגמה הקרובה לנו ביותר היא מדינת- ישראל דהאידנה, בה נקבע בסע' 3 של חוק נכסי המדינה, תשי"א, כי "נכס המצוי בישראל, ואין לו בעל, הוא נכס מדינת-ישראל מיום היותו לנכס ללא בעל או מיום ו׳ באייר תש"ח (15 במאי 1948), הכל לפי התאריך המאוחר יותר". כך קובע גם סעי' 143 של ספר החוקים האזרחי הרוסי מ-1964 (קודם סע' 68 של החוק מ-1922) כי "רכוש שאין לו בעל או שבעליו אינו ידוע (רכוש חסר-בעלים) עובר לבעלות המדינה..."; וכן סע' 713 של ספר החוקים האזרחי בצרפת: "הנכסים שאין להם בעלים שייכים למדינה".

אולם, גישה כזאת אינה יכולה למעשה להתקיים. בקשר לכך לא נדקדק פה עם ניסוח הדברים מבחינה הגיונית-מושגית. בכוונה המעשית של הדברים אין מקום לפקפק, ומתפשטת היא בוודאי על ארבע אפשרויות אלו: א) שבשעת כניסתו של החוק לתוקף תזכה המדינה בכל נכס הנמצא בתחומיה ושלפי המצב החוקי הקודם היה באותה שעה חסר-בעלים; ב) שכל נכס חסר-בעלים החודר למדינה מבחוץ יהיה לנכס המדינה משעת חדירתו; ג) שכל נכס הנמצא במדינה בנתון לבעלות מסויימת, ושבעלות זו חדלה משום-מה לחול עליו שלא בדרך-העברה, ייהפך לנכס המדינה משעה שחדלה הבעלות הקודמת; ד) שכל נכס המתהווה במדינה ושבהתהוותו אין מי שיזכה בו ממילא על-פי כל דין אחר - תזכה בו ממילא המדינה. אך בעיון קל מתברר כי פירוש הדברים הללו למעשה הוא שמשעת כניסתו של החוק מן הסוג הנידון לתוקף, שוב אין אדם רשאי לפגוע בלי רשות המדינה בדבורה המתעופפת בחצרו - אם כי אמנם יתכן שהוא יהא רשאי לגרשה - והמדינה, מצידה, תהא חייבת כלפי אדם בפיצוי על כל נזק שזאב מיער יגרום לו בטרפו את עזיו, ואולי אפילו על כל מחלה שחידקיה יגרמו בהתישבם בגופו של אדם בלי רשות^א). כמו כן, שוב אין אדם רשאי להשתמש בלי רשות המדינה בטיפת מי הגשם שחדרה לתחומו, אין הוא רשאי לקחת טיפה מן הים או מן הנהר, או לצוד ציפור, או לתלוש קוץ במדבר; ואף אם תהא מוכרת לאדם האפשרות להיפטר מן הבעלות בנכס שאינו רצוי לו עוד - כמו, למשל, בעתון שנזרק לפח הזבל, - הרי פועל הנקיון שימצא ענין בעתון ויקחנו לעצמו, יהא דינו כגונב מן המדינה.

אין צריך לומר שכל התוצאות האלו הן אוויליות - אף לפי המושגים הרווחים באותן המדינות שאימצו להן את החוקים מן הסוג המתואר; ואמנם מוצאים אנו כל מיני ריכוך כנגדם: במדינת-ישראל הוסף בשנת תשי"ב סעיף 8 של חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), הקובע כי "אין המדינה אחראית בנזיקין בתורת בעלת נכס שהוקנה לה מכוח החוק בלבד, כל עוד לא קנתה אחיזה בנכס" (וממילא נרמז כאן, באופן פרדוקסלי, כי עצם הימצאותו של נכס המדינה בתחומי המדינה, לדעתה, אינו מעלה עוד את הנכס בזיקת החזקה למדינה, מבחינתו של החוק); במשפט הרוסי משלימות אה החוק תקנות שונות המזכות פרטים בתפיסת נכסים מסויימים השייכים למדינה (צייד, דייג, אשפה, צמחי יער ועוד)^ב); ובצרפת הוציאה ההתפתחות המשפטית את הוראת- החוק מידי פשוטה, ותחולתה הועמדה על מקרקעין בלבד, באופן שמיטלטלין יכולים ויכולים כיום להיחשב בצרפת כחסרי-בעלים^ג). מעניין לציין שגם במדינה קומוניסטית כהונגריה מקיים כיום החוק האזרחי מ-1959, בסע' 127, דין של חופש-תפיסה מתוך מצב של העדר-בעלות בכל מה שעשוי להיחשב כ"חפצים אישיים רגילים שאין להם בעלים".

א) בקשר לכך אין לטעון שהאחריות לנזקים תלויה בהחזקה, ואין הבעלים אחראים לנכס שאינו בהחזקתם. אמנם, הבעלים פטורים כשהנכס יצא מהחזקתם שלא בטובתם, אך כאן מעולם לא איבדו הבעלים את ההחזקה, ויתר-על-כן: הנכס נקנה למדינה על-ידי עצם היותו במדינה, ובכן נהפכת כל המדינה לחצר, אשר כל הנמצא בה לדעת המדינה הוא ממילא גם בהחזקת המדינה. הזאב והחידקים נמצאים במדינה לדעת המדינה, גם כשאין היא יודעת את זהותם ואת מקום הימצאם המדויק - כשם שאין צורך שבעל עדר כבשים ידע בדיוק את מספר הכבשים ואת זהותו ומקום הימצאו של כל כבש, כדי שכל אחד מן הכבשים ייחשב כנמצא במרעה לדעתו, כאשר הוא יודע שכלל הכבשים נמצא במרעה.

ב) גסובסקי, א', עמ' 588-589; המשפט האזרחי הסובייטי, א', עמ' 365.

ג) פלניול וריפר, ג', עמ' 66-67.

הדף הבא