שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
כדי להגיע עתה למטרת פרק זה, שהיא חישוף המבנה העיוני של מערכת מושג ההחזקה בדיני ישראל, במובן המיוחד שציינו לעיל, נתחיל להתחקות על השתקפותו של מבנה זה בדינים המעשיים שבהם הוא מתגלם במקורות - והעובדה היא, כפי שכבר הזכרנו, שאת ההחזקה מוצאים אנו קודם-כל מעורה ומעורבת לחלוטין בדיני החזקה.כ)
ואמנם, אם בשיטות של יבשת אירופה ראינו את המשמעות הפוססורית המקבילה לכך רק בסעיף הרביעי של רשימת משמעויות הפוססיה (אחר ששלשת הראשונים הם: תביעות פוססוריות, זכות התגוננות וההתישנות המקנה), הרי בדיני ישראל נעדרים שלשת הסעיפים האירופיים הראשונים לחלוטין, ומשמעות ההחזקה לעניין חזקה - היא היא כאן המשמעות הראשונה. יש אפוא מקום לשאול, האם הדילוג על שלשה סעיפי משמעות איננו חסרון לשיטה המשפטית העברית - או שמא, להפך, הוא דווקא יתרון לה, ואולי יש פנים לכאן ולכאן, - ועל שאלות אלה ננסה להשיב לפני שנמשיך.
לצורך זה יש לכרוך יחד את שני הסעיפים על התביעות הפוססוריות וזכות ההגנה העצמית של הפוססור, אחר שבעצם - עניינם הוא אחד: העדפת דרכי השלום, אפילו על-פני דין-אמת שייעשה בדרכי האלימות הפרטית. והנה, על בעייה זו - כמובן גם דיני ישראל לא דילגו סתם בעלמא, אלא נתבררה גישתם אליה בעינים פקוחות,כא) וההכרעה נפלה בהפך מן הגישה שביבשת אירופה, ביודעין ובפירוש. המחלוקת מתבררת והולכת בבבא קמא כ"ז ב' - כ"ח א': "אתמר, רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה, רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה. היכא דאיכא פסידא כ"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי היכא דליכא פסידא. רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא. ר''נ אמר עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד - לא טרח". ובהתאם לכך פוסק הרמב"ם בפ"ב מהל' סנהדרין הל' י"ב: "יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח; הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבית-דין, ואף-על-פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית-דין. לפיכך, אם קבל עליו בעל-דינו והביאו לבית-דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה, ודין אמת דן לעצמו, אין סותרין את דינו". על זה מוסיף בעל הטורים ומבהיר אף יתר על כן, בחו"מ סי' ד': "ואם האחר עומד כנגדו למחות בו - יכול להכותו עד שיניחנו ליקח שלו, אם הוא בענין שאינו יכול להציל את שלו מידו אם לא על-ידי הכאה", - וגם זה לא רק בדאיכא פסידא, אלא "אפילו הוא דבר שלא יפסיד אם ימתין עד שיעמידו בדין". רק שלעניין אחרון זה, היינו צד האחריות לנזקי החייב, אחראי הזכאי-התוקף מכל-מקום, אם תקיפתו אינה נועדת להצלת ממון הקנוי לו במוחזק, אלא רק ממון המגיע לו בראוי, שאז - מלכתחילה - אין לזכאי רשות לעשות דין לעצמו בדרך תקיפה ותפיסה.כב)
יוצא אם-כן במלים אחרות כי בדיני ישראל - ההחזקה כשלעצמה, שאין עמה זכות להחזיק, אינה מוגנה כלל וכלל - לפחות לא כנגד האדם אשר הזכות להחזיק היא שלו; ולא רק לעניין שהמחזיק בלי זכות - הקרוי במקורותינו במונח הטכני גזלןכג) - אינו יכול לחזור ולהוציא את החפץ מיד הזכאי שתפס מאתו, אלא גם אין הוא רשאי להתגונן מפני תפיסת הזכאי. האין בזה אפוא עידוד מסוכן להפרת שלום הציבור - ערך שהוא ודאי חשוב לחברה במקביל לעדיפות המוחלטת של דין-האמת? התשובה הנראית היא שלא - והתוצאה הזאת מתאפשרת בעזרת המוסד של חזקת-הדין.
הדין הכללי הוא שאדם המקיים מצב עובדתי, בין בדרך החזקת חפץ בין על-ידי מעשה אחר כלשהו - הרי לכתחילה, מבחינת סדר-הדין וכל זמן שלא הובאה חזקה סותרת או ראייה טובה אחרת כנגדו, הוא הוא המוחזק, אף אם אין הוא טוען שום זכות לעצמו, ומי שבא למנעו הוא "המוציא מחברו" ועליו הראייה שאמנם הזכות לכך בידו. במלים אחרות פירושו של דבר הוא כי המוחזק, כל זמן שנשאר הוא בחזקתו, מוכר כזכאי להוסיף ולקיים את המצב הנתקף - ואגב כך גם את החזקתו הנתקפת, כשהמצב הוא החזקה - לפחות כנגד "המוציא", ואף אם המוחזק הוא למעשה ובידוע גזלן;כד) ומשמע שבינתים תינתן לו גם כל תמיכה אפשרית מצד הרשות נגד תקיפת "המוציא", אם המוציא יבוא אמנם לתקפו באלימות או לשנות את המצב באופן אחר בניגוד לרצונו. ועד המקום שדברים אלה מגיעים, למעשה מגן אפוא גם הדין העברי על כל החזקה, ואף החזקת הגזלן. אלא שהגנה זו, בדין העברי, רק ניתנת על תנאי וכל זמן שלא נתבררו הזכויות בין הצדדים. אם התוקף מצליח איך-שהוא לפרוץ את קו ההגנה הזה, והנתקף בא כבר לא לבקש את הגנת המצב הקיים, כי אם רק להתלונן בדיעבד על פגיעה במצב שהיה - שוב אין בית-הדין עומד למעשה לפני שאלה של שמירת השלום, כי אם לפני שאלה של הכרעה בזכויות הצדדים, - והדין העברי נוהג אמנם בהתאם לכך. בשלב זה כבר יש לו שהות לברר ולפסוק, שאם הזכות האמיתית היתה לתוקף, הרי לא הוא הפר את השלום במה שדן דין לעצמו, אלא הנתקף-כביכול הוא למעשה התוקף הראשון, שהתחיל בהפרת השלום בעצמו -ויתר על כן, הוא מצידו עשה כן לאו דווקא למען זכות של אמת, כי אם למען גזלה ופגיעה בזכותו של אחר; ולכן, לא זו בלבד שאין טעם להחזיר לטובתו את המצב הפגום לקדמות, אלא אדרבה: הוא עצמו צריך להיות מוכר כאחראי הן לפגימת המצב מלכתחילה הן לנזק שנגרם תוך הפרת השלום למען החזרת המצב לתקנו.כה) חילוף הגיוני למסקנה זו גם איננו קיים: שהרי הבטחת השלום בדרך האירופית של החזרת יתרונות ההפרה לגזלן, פירושה הוא רק עידוד כפול ומכופל להפרת השלום מלכתחילה.
כ) בבא בתרא פרק ג'.
כא) השווה בבא מציעא ח' א': "התם תקינו להו רבנן דלא ליתי לאנצויי", וכן גיטין נ"ט א' ואילך, בעניין הקונצסיות ל"דרכי שלום".
כב) שו"ע,חו"מ סוף סי' ד', והגהת הרמ"א שם, וסי' ק"ה.
כג) ר' למשל "הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן" - לעניין שמתחייב באונסין (בבא קמא ק"ה ב'); או "כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה" (משנה בבא קמא פ"ט מ"א) - דין החל לאו דווקא על גזלן במובן המקורי של תופס בלי זכות ובאלימות גלויה (שו"ע חו"מ סי' שנ"ט סע' ז' וסי' שמ"ח סע' ג'), אלא גם על הגנב, שתפיסתו ללא זכות נעשית בהסתר (שם, סי' שמ"ח סע' ג'); והשווה גם שם, סי' שנ"ט סע' ה', שאף אם מתכוון האיש להחזיר, ופשוט לוקח הוא שלא מדעת הבעלים, הרי בגין עצם העובדה שאין לו זכות להחזיק נקרא הוא גזלן.
כד) שו"ע חו"מ סי' קמ"ו סע' ט', וביחס למצב עובדתי שאינו החזקת חפץ ר' באר הגולה על סי' קנ"ה סע' ד' שם,ס"ק ק'.
כה) אם התוקף אינו מוכיח את זכותו גם בדיעבד - ממילא יהא הוא אחראי לכל נזק שגרם בתקיפתו, שהרי פעל שלא כדין; אבל לעניין החזרה - מכל מקום לא יוציאו מיד התוקף לטובת הנתקף, אם משום-מה לא יהא בידו להסתמך על החזקתו הקודמת כראייה, שהרי בלעדי כן יהא מעתה מוחזק התוקף (באר היטב על חו"מ סי' קל"ט ס"ק ד').