ב.ד.5

אך שוב לא כל רשות המתפצלת מקניין-הגוף כאמור היא בגדר קניין, ונחוץ דווקא שהפיצול יהיה על ידי מעשה משפטי מחייב. בזה הכוונה היא לפיצול שלא ייערך על ידי הסכמה בעלמא מצד בעל החפץ למעשה כלשהו שייעשה בחפץ על ידי חברו, באופן שיהא אמנם המעשה כשר וישר נגד כל העולם, אלא שבעל החפץ יוכל על-כל-פנים לחזור בו מהסכמתו ולאסור את המעשה כל עוד שזה לא נעשה - אלא נחוץ שהפיצול ייערך באופן שיטיל על בעל החפץ עצמו גריעות או חובה משפטית לסבול את מעשה הצד שכנגד, כמוהו ככל אדם זולתו. דוגמה לפיצול מן הסוג הראשון, יש לנו, למשל, במקרה של הרשאת בעל-הבית לאורח או לפועל, להשתמש בכליו^נו); דוגמה לפיצול מן הסוג השני יש לנו במקרה שהחפץ מושאל לשימוש הזולת לפי בקשתו, לצורכו.^נז) בקשר לכך אמנם ראוי לציין כי ההבדל הענייני בין שני הסוגים עלול לפעמים להיטשטש לחלוטין, כגון שבעל החפץ משאיל אותו על תנאי שיוכל בכל עת לסיים את ההשאלה, לפי רצונו: שהרי כאן, מצד אחד, יש לנו פיצול על ידי מעשה משפטי מחייב, ומצד שני מצב הרשות הוא ממש כאילו לא היה שם מעשה מחייב כלל. אולם, גם אם במקרה-גבול שכזה קשה לומר מהו ההבדל הענייני על-פי ההבחנה שאמרנו, הרי מכל-מקום, ההבדל המושגי נשאר ברור, וגם התוצאות ההלכתיות הנובעות מן ההבדל המושגי נשארות לחלוטין בעינן.^נח)

בהמשך מכאן יש לנו לעמוד על דבר הנרמז ממילא בדרישת "המעשה המשפטי המחייב", אך שיש לו משמעות עקרונית לעצמו. אמרנו שהקניין, באשר הוא זיקת-רשות, עשוי לכלול לא רק רשויות במובן של התר-מעשה, אלא גם מיני זכויות אחרות ואף חובות-אחריות; ואמנם, אף-על-פי שבהגדרת קניין-הגוף הדגשנו ביחוד את הרשות במובן התר-מעשה, הרי כדי שיווצר קניין על ידי התפצלות מקנין-הגוף, אין הכרח שהרשות המתפצלת תהא דווקא התר-מעשה, אלא אפשר שזו תתגלם ברשות מסוג אחר המצויה בקניין-הגוף, כגון עצם זיקת-הזכייה בפירותיו של החפץ.^נט) עתה באים אנו לשאול, אם באמת תסכון לזה רשות כלשהי, לרבות חובת-אחריות, או שמא אין לנו קניין אלא כשהרשות המתפצלת היא זכות? התשובה הנכונה, לפי דיוק הדברים, היא כנראה כלהלן: אמנם, גם קניין מתפצל עשוי לכלול בתוכו זיקה של חובת-אחריות,^ס) אבל אין הוא יכול להתבטא בזיקה של חובת-אחריות בלבד. כמובן, אין פירושו של דבר שבעל החפץ לא יוכל לשמור את כל רשויות הקניין לעצמו ולהעביר לאחר רק את חובת-האחריות לבדה;^סא) אבל במקרה כזה ממילא משמע שאין שם מעשה משפטי המחייב את בעל החפץ לסבול את חובת-האחריות של חברו, באופן שלא יוכל להחזיר את החובה לעצמו בכל עת שירצה - דבר שהיה כבר מכניס את חובת-אחריותו של המקבל למסגרת של זכות, - והרא"ש פסק כי זיקה כזאת, כשלעצמה, איננה קניין.^סב) לפי זה אפוא, באמת תמיד עיקר הקניין הוא בזכות, ואילו זיקת-רשות לחובה עשויה להיכלל רק במושג באופן משני.

נו) שהרשאה מסוג זה אינה עולה קניין יש ללמוד, למשל, מנדרים לד' ב', בסוף, לפי פירוש הר"ן, ומדברי הרשב"ם על בבא בתרא פ"ח א', ד"ה ור' יהודה סבר שואל הוי. - השווה סלמונד, עמ' 140: "אם בעל קרקע נותן לי רשות להתהלך באדמתו, יש לי זכות לעשות כן במובן שזכות פירושה רשות; אבל אין לי זכות לעשות כן במובן שזכות הנתונה לי היא פועל-יוצא מחובה המוטלת עליו".

נז) שו"ע חו"מ סי' שמ"א סע' א'.

נח) ההבדל ההלכתי המובהק ביותר הוא שזיכוי על ידי מעשה משפטי מחייב מעביר גם את האחריות לחפץ, בעוד שזיכוי על ידי מה שנכנה הרשאה ארעית אינו מוציא כשלעצמו את החפץ מאחריות בעליו: השואל אחראי לשלמות החפץ וערב לנזקיו אף אם משאיר הוא את החפץ בשמירת הבעלים; המורשה הארעי, לעומת זאת, אינו אחראי, אלא אם החפץ הוא בשמירתו למעשה, ואין הוא יכול להיעשות בעל-בית לבעליו. ר' שו"ע חו"מ סי' שצ"ו סע' ח'-ט', ובאר היטב שם, ס"ק י"א, וסי' רצ"א סע' כ"ד הגה, ובבא מציעא ל"ה ב' - ודוק.

נט) קניין-הפירות הרגיל כולל אמנם גם התר-מעשה, כי מושג הפירות העברי כולל גם את השימוש הנאות בחפץ (כתובות ע"ט ב'; פכ"ג מהל' מכירה הל' ו'-ז'), אבל ייתכן שהקניין יוגבל לעצם הזכייה בסוג מסוים של פירות, שלא דרך התר-שימוש בחפץ: ר' כתובות ס"ט א', ותוספות שם ד"ה מעמלא דביתי.

ס) בדרך כלל תימשך זיקה כזאת כרפלקס מזכות-ההחזקה הכלולה בקניין המתפצל: ר' למשל, שו"ע חו"מ סי' ש"ז סע' א'.

סא) יהיה בזה עסק של הפקדה, אם לשומר-חנם ואם לשומר-שכר: ר' שו"ע חו"מ סי' רצ"א ואילך. [רצ"א- ש"ב הלכות פיקדון, ש"ג-ש"ה הלכות שומר שכר]

סב) פסקי הרא"ש על בבא מציעא פרק ח' סי' ט"ו. אמנם, לפי הרמב"ם בפירושו על המשניות בבבא קמא פ"ז מ"ו מתבקשת לכאורה מסקנה הפוכה - שאף זיקת-חובה בלבד המתפצלת מקניין-הגוף היא בגדר קניין; אך ר' עה"ש חו"מ סי' רצ"א סע' ט"ו, שעל-פי דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות הל' ח' מסתבר כי אין זו דעתו של הרמב"ם באמת.

הדף הבא