ו.ח.2.

2. אחריותו של שומר חינם

לאחר מכן נשארים לנו שלשת גדרי-האחריות האמורים בשומרים המכירים בשמירתם, ובזה צריכים אנו לחלק את השוואתנו לשניים: בעיית מיון השומרים, מחד, ובעיית גדרי האחריות שכנגד כל מין של שומרים, מאידך.

בתחום המיון, יש לנו הקבלה מדויקת למדי בין שתי השיטות במה שנוגע לשומר-חינם; ובשתי השיטות, חשיבותו של גורם הפעולה-בחינם הוא, שהאיש יעמוד בדרגת-האחריות הנמוכה ביותר. אולם, משעוברים אנו לתוכן האחריות, נמצא כי השומר-חינם בדיני ישראל, האחראי לדרגת-שקידה מעין זו שנוהג בה האדם הזהיר, אחראי למעשה בדרגה שהיא ההקבלה המדויקת לדרגת-האחריות הגבוהה ביותר במשפט הרומי (האחריות של "בעל-משפחה טוב", או bonus paterfamilias {_לטינית}). יתר-על-כן, במשפט הרומי, דרגת-האחריות הגבוהה הזאת היא היא דרגת-האחריות הרגילה, אשר המתעסק-חינם בענייני הזולת מוּרד לאחריות שלמטה ממנה: נאמר לו אפוא כי בהיותו עוסק-בחינם מותר לו קצת לזלזל בנכסי טיפולו - ולא זו בלבד שמותר לו לזלזל כדרך שאדם שאיננו זהיר מזלזל בעסקים של עצמו (diligentia quam suis {_לטינית} - ­ויש להדגיש כי את המלה diligentia מובאים אנו כאן לתרגם כזלזול), אלא נפטר הוא מאחריות כל אימת שזלזולו לא יגיע עד כדי כך שיוכל להיחשב כמעשה אוילות או זדון (culpa lata {מעשה איוולת, _לטינית}או dolus {רמאות או זדון, _לטינית}).^קיח)

לעומת זאת, בדיני ישראל, אם כי גם כאן דרגת-האחריות של השומר-חינם היא הדרגה הנמוכה - הרי כל הגיון-הדברים הזה שסקרנו, אין לו מקום. כבר השומר-חינם חייב כאן בשקידה של האדם הזהיר, וגם אם שומר-שכר אמנם חייב כאן בשקידה נעלה אף מזו, הרי על מי שמצווה לשקוד לפחות כאדם הזהיר, אי-אפשר על-כל-פנים לומר כי "מפחיתים" לו בזה מדרישות השקידה הרגילה ורומזים לו בכיוון של רשות לזלזול כלשהו. אדרבה, יוצא כי גם בדיני ישראל, דרגה זו של אחריות היא היא הדרגה הראויה להיחשב כ"רגילה" וכקנה-מידה להערכת הדרגות האחרות, אלא שכאן הדרגות האחרות אינן בבחינת הפחתה מדרישות השקידה הרגילה, כי אם בבחינת החמרה.

בהתאם לכך ניתן לסכם, כי לפחות במה שנוגע לשומר-חינם מוכחת עדיפותה של השיטה העברית, וגם הצדקתה האובייקטיבית השלמה, באופן חד-משמעי. כי ראשית, משהסכמנו על עצם העקרון של אחריות לנכסי הזולת, ודאי אין זה חינוכי מבחינה חברתית - ואינו הגיוני מבחינה מושגית-משפטית - שהאיש יהיה אמנם אחראי, אבל רק תוך רשות של זלזול מסוים, באשר עושה הוא טובה. שנית, כי מסקנה זו - מצידה - ממילא פירושה הוא, כי שקידת האדם הזהיר היא באמת שקידת-המיזער שמותר ואפשר לחייב בה אדם, אם באים בכלל להטיל עליו חובת-זהירות. ושלישית, כי ודאי אין מקום לספק, על-פי מושגי האיזון החברתי העשויים להתקבל כסבירים על-ידינו, שבסתם - וביחוד כשמדובר בדאגה לענייני הזולת בלי שום מניע מיוחד מלבד יחסי הריעות גרידא - אי-אפשר לחייב אדם בזהירות חמורה יותר מזו שמקובלת עלינו בדרך-כלל כזהירות מספיקה וטובה. השאלה לאחר זה נשארת רק אם בכל-זאת יש מסיבות - ומהן המסיבות - שבהן ראוי להטיל גדרי-אחריות חמורים אף יותר; ונעבור עתה לשאלה הלזאת.

קיח) בשיטות החדשות של אירופה, המצב הוא בדרך-כלל אותו בעצמו, אלא שהפחתת-האחריות המוענקת למתעסק-בחינם אינה יורדת עד איסור מעשי-אוילות וזדון בלבד, אלא משאירה היא בגדר איסור גם את מידת הזלזול שאדם רגיל בלתי-זהיר לא היה נוהג בה על-כל-פנים בעסקים של עצמו (סע' 1927 של ספר החוקים האזרחי בצרפת; סע' 1768 באיטליה; סע' 690 של הבג"ב). - בחוק השומרים, תשכ"ז, אחראי השומר חינם אם נהג ברשלנות, אך לא נקבע מהי דרגת השקידה הנדרשת.

הדף הבא