שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בפרק זה נעסוק בבעיות המתעוררות בעניין שייכותו של הנכס בקניין (במוחזק) לאנשים אחדים יחד, או כפי שנקרא הדבר - במשותף. לקשר קנייני שכזה נקרא כאן שיתוף, ונימנע בדרך-כלל מלכנותו שותפות - מושג העשוי להטות את מחשבתנו לקשר חוזי המכוון להנהלה משותפת של עסק.
א. "שותפות ברכוש" ו"שותפות על-פי קשר"
היסוד להסדרת ענייננו בשיטת-המשפט הנהוגה כיום במדינת-ישראל מצוי במג'לה, בכפוף לדינים המיוחדים אשר חוק המקרקעין, תשכ"ט, הכניס בינתיים בתחום זה ביחס למקרקעין (סע' 159(א) ו-27 ואילך). בסע' 1045 מכניסה המג'לה את ההבחנה שהזכרנו לעיל, ובתרגום העברי של הסעיף מתכנה השיתוף "שותפות ברכוש", ואילו מה שרגילים אנו לקרוא "שותפות" נקרא כאן "שותפות על-פי קשר". מן הסעיפים 1342 ואילך מסתבר כי "השותפות על-פי קשר" לא היתה מסוגלת לקנות נכסים במישרין, אלא יכלה לקנותם רק בעקיפין - על-ידי שהללו נקנו תחילה לכל שותפי העסק יחדיו, בבחינת "שותפות ברכוש", ואחר-כך יוחדו על-ידי ההסכם האישי בין השותפים לצורך העסק שביניהם, בלא שיאבדו את שייכותם המקורית; אולם, כיום מכל-מקום נדחים דיני המג'לה בדבר "השותפות על-פי קשר" מפני הוראותיה של פקודה השותפויות - וזו מסדירה את העניין בסמיכות לדין האנגלי, שנראהו לחוד, בהמשך דיוננו.
ב. דיני השיתוף לפי המג'לה וחוק המקרקעין, תשכ"ט
דיני השיתוף או "השותפות ברכוש" - לפי המג'לה מסתכמים בעיקרם כלהלן. השיתוף נוצר באחת מדרכי הרכישה הרגילות, אלא שהרכישה צריכה להתיחס "לחלק בלתי-מסוים" בנכס הנרכש: סע' 138 מגדיר ואומר (בתרגום חפשי מתוקן) כי "נכס משותף הריהו זה שמחולק בחלקים בלתי-מסוימים"; ומקום שנכס הוקנה לחלק בלתי-מסוים לראובן, בעוד שחלקו האחר שוייר לשמעון - שהיה בעליו המקורי של הנכס - או שהוקנה הנכס לחלקים בלתי-מסוימים לאנשים שונים במיקח אחד או בירושה משותפת, או שנכסים שהיו שייכים לבעלים שונים התערבבו לאחד, עד שאין להכיר את חלקו המסוים של כל בעל לחוד - נוצר שיתוף, או "שותפות ברכוש".א) ומהו "חלק בלתי-מסוים" מגדיר לנו (בתרגום חפשי מתוקן) סע' 139: "חלק בלתי-מסוים הוא חלק התופס כל פרודה ופרודה של הנכס המשותף". כלומר, רואים את הנכס כאילו מחולק הוא לשברים,ב) השייכים כל אחד לבעל אחר, אלא שהחלקים הנכללים בשברים אלה אינם מסוימים ומגובשים, כי אם מפוזרים הם - בפרופורציה מתאימה - על-פני הנכס כלו, בכל אחת מפרודותיו.
לתפיסה זו של השיתוף מנוגד לכאורה סע' 1069, הקובע ש"כשם שיחיד שולט ברכוש המיוחד לו לבדו כטוב בעיניו, כך השותפים ברכוש רשאים לשלוט בו כפי שהתנו ביניהם" - כי לפי זה ניתן מקום להסיק שהשיתוף איננו צירוף של בעלויות נפרדות, אלא הריהי בעלות אחת ומאוחדת, המסורה ביד ריבוי של אנשים; אולם, עמדתה של המג'לה בסעיפים האחרים הנוגעים לעניין מורה כי התפיסה הראשונה היא עיקר, ואילו את הסע' 1069 אין להבין אפוא אלא כהוראה הבאה לקבוע מהו מעמדם של כל השותפים יחד, אבל לא מהו מעמדו של כל שותף לחוד. על-כל-פנים מכניס הסעיף הבדל בין שני מיני המעמד.
במה שנוגע לכל אחד מן השותפים לחוד, הרי מן הסע' 1070, 1071 והסייג לסע' 1075 משתמע, שכל שותף רשאי להשתמש ברכוש כדרכו - ואפילו בלא הסכם, או תוך התנגדות חבריו - כל זמן שאין השימוש מונע שימוש מקביל של השותפים האחרים; אולם, שימוש בנכס שלא כדרכו או באופן המונע שימוש מקביל של השותפים האחרים טעון דווקא הסכמה כללית (ורק שימוש כזה הוא הטעון אפוא הסכמה כאמור בסע' 1069). מן הסע' 1080 ו-1081 יש להסיק כי שימוש מקביל - משמע שימוש הניתן להיעשות בד בבד עם שימושו של השותף האחר ובזמן אחד עמו: שימוש שאינו מונע מן השותף האחר שימוש דומה כעבור רגע, אבל המונע אותו ממנו בשעת המעשה גופא - הריהו לפי זה שימוש חורג, אשר אין השותף רשאי לעשותו בלא הסכמת חבריו. פירושו של דבר היא, במלים אחרות, שמכל-מקום אין השותף האחד רשאי לתפוס בשימושו את כל הנכס כלו, אבל רשאי הוא לתפוס חלק מן הנכס - אם משאיר הוא לחבריו חלק פנוי שיספיק להם לשימוש כשימושו - ואף-על-פי שעל-ידי כך נמצא הוא משתמש בחלקים מן החלק הבלתי-מסוים, השייך לחבריו ולא לו. אולם, על-פי הסייג בסע' 1075, אין דין זה של "שימוש מקביל" שייך אלא בנכס בכללותו; אם יש בנכס חלקים מסוימים - "תשמישים" - אשר השימוש בהם הריהו מיסודות השימוש הטבעי בנכס כלו (כגון הכניסה לבית), ואשר אי-אפשר לכל השותפים להשתמש בהם יחד, בבת אחת, אלא רק בזה אחר זה, הרי כל שותף המוצא את התשמיש פנוי רשאי להשתמש בו לבדו, ומוציא הוא בזה את רשותם המקבילה של חבריו עד לאחר שיסיים את שימושו שלו. בקשר לתשמישים, הרשות המקבילה העומדת לשותפים אינה מוכרחה להיות אם-כן דווקא סימולטנית, ואפשר שתהיה "סירוגית" בלבד.
תוצאות אלו מקבילות את משמעות ההוראה העקרונית הנקבעת ברישא של סע' 1075 לאמור: "בשותפות ברכוש כל אחד השותפים הריהו בבחינת זר לגבי חלקו של האחר ואין האחד מורשהו של השני. לפיכך אין האחד רשאי לשלוט בחלקו של השני שלא מדעתו". הוראה זו נשארת נכונה רק לגבי שליטה המונעת מן השותף האחר את אפשרות השליטה המקבילה כפי שפירטנו לעיל, ומשמעותה העקרית היא בודאי לעניין פעולות משפטיות בשמם של כלל השותפים, והיינו שבסתם אין השותף מייצג את חבריו. מלבד זה נמשך ממנה הסיפא של סע' 1075, הקובע כי שותף שחרג מרשותו בהיותו משתמש בנכס חייב לפצות את חבריו על הנזק שנגרם לחלקם - וכמו כן הסע' 1076, המשמיע לנו כי חיבורים שהוספו לנכס בידי אחד השותפים, דינם לגבי חבריו כאילו הוספו בידיו של זר (ור' סע' 1173, וכן גם סע' 46 ו-48 של חוק המקרקעין, תשכ"ט).ג) מצד שני, שוב עולה הגבלה אחרת על סע' 1075 ממה שנקבע בסע' 1083: לפי סעיף זה, שותף שהשתמש בנכס לבדו שלא ברשות אינו חייב שכר ראוי לחבריו (בניגוד לדינו של הזר על-פי סע' 472),ד) ואפילו אין הוא חייב לאפשר לחבריו שימוש ייחודי מקביל במשך זמן מתאים בעתיד.
חוץ מזה, אף-על-פי שאין השותף יכול לעשות פעולות משפטיות בשם חבריו שלא מדעתם, מכל מקום רשאי הוא לעשות פעולות בחלקו שלו בנכס, בלי לשאול לדעת חבריו - והיינו להעביר את חלקו לאחר (אלא אם נובע השיתוף מהתערבבות): סע' 214, 215 ו-1088; ועל-פי סע' 34(א) של חוק המקרקעין, תשכ"ט, אף יכול כל שותף לשעבד את חלקו במקרקעין בנפרד מחלקי חבריו. אולם, על-פי סע' 429 של המג'לה אין השותף יכול להשכיר את חלקו אלא לשותף אחר.ה) העברת חלקו של השותף בתמורה היתה נותנת לחבריו את הזכות לפדות את החלק מיד הלוקח (סע' 1008, 1021, שבוטלו בחוק המקרקעין, תשכ"ט); אך על זכות זו נעמוד לחוד, בספר על ההקנאה, תוך הדיון ב"מצרנות".
בינתיים מגיעים אנו בזה אל משמעות השבר המספרי שבו נמדד חלקו של השותף. שבר זה עשוי לקבוע את ערכו המסחרי של החלק ביחס לערכו של הנכס השלם, כי בהתאם לשבר הזה נקבעת מידת הזכות או החובה של השותף בכמה עניינים מלבד זכות השימוש המקביל - אחר שראינו כי זו דווקא אינה תלויה בו כלל.
א) ר' סע' 1060 ו-1342.
ב) ר', למשל, סע' 1125.
ג) מכאן גם משתמע כי שותף שהשביח את הנכס שלא על ידי חיבור מבנים או נטיעות איננו זכאי בסתם לפיצוי כלשהו. חוק המקרקעין, תשכ"ט, מקיים בזה את הדין אשר חל מקודם במקרקעין בפירוש, על פי סע' 19 שלחוק הקרקעות מ-1274 להג"מ וסע' 12 של חוק השליטה במקרקעין מ-1331 להג"מ. הדין שונה ממה שחל על פי סע' 898 של המג'לה לגבי מיטלטלין, אך סעיף זה נדחה כיום גם כן, על ידי פקודת הנזיקין. בהקשר זה כדאי להביא את דברי בן שמש, בעמ' 53 של ספרו, בעניין ההוראות העותמניות שמנעו דמי שבח מן השותף במקרקעין: "הוראות אלה, שיש בהן כדי להטיל עונש על השותף המשביח את כל הקרקע המשותפת... היו גורמות לידי הזנחת הקרקעות המשותפות, תוך שלא היה לבעליהן כל עניין בפיתוחן..."
ד) בנקודה זו שונה עתה הדין במקרקעין, כי סע' 33 של החוק מתשכ"ט מחייב את "השותף שהשתמש במקרקעין משותפים" בשכר ראוי. תימה אם בעלי החוק תיארו לעצמם מה משמעות הדבר, למשל, לגבי שני חברים הגרים יחד בחדר אשר שכרו במשותף, או לגבי שני אחים, הנשארים לגור יחד בבית שירשו מאביהם. מסתבר שבעלי החוק הלכו בזה אחר הדין שחל מקודם בקרקעות "מירי", על סמך סע' 14 של חוק השליטה במקרקעין - אך יש לציין כי דין זה (כפי שפורש בע"א 115/41- פל"ר, 1941, עמ' 296 - וע"א 360-361/44 - פל"ר 1945, עמ' 112) לא חייב את השותף בשכר ראוי אלא אם פעל שלא מדעת שותפיו ושלא כדין, ולא רק השתמש בקרקע אלא עיבד אותה.
ה) בע"א 459/44 (פל"ר, 1945, עמ' 134) נפסק על סמך טעמים קלושים ביותר כי הגבלה זו אינה חלה בקרקעות "מירי".