שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
משהגענו לכאן, מזדקרות מיד שתי נקודות הראויות לציון לעומת המקרים הקודמים. ראשית, רואים אנו שהאחריות לתשלום ההפסד במקרה של הפרת תנאי ההזמנה אינה מופיעה כאן כתמצית כל האחריות שבעל הבית מקבל עליו "בההיא הנאה" - כמו שהמצב הוא אצל השליח, הנידון ברישא של דברי הריטב"א הנ"ל - אלא אחריות זו מופיעה כאן בנוסף ובמקביל לאחריות היסודית יותר של מילוי תנאי ההזמנה כלשונם (והיינו תשלום השכר המוסכם), במידה שראוי יהיה לעשות כן. הבדל זה מסתבר אמנם מאליו, מתוך ההבדל הענייני במסיבות, אך לדידנו חשוב לציין ש"בההיא הנאה" מוליד אפוא לא רק את חיוב הפיצוי המועמד על בסיס חוזי בהעברה מדיני הנזיקין - אלא, במקרה המתאים, גם מוליד הוא את החיוב העיקרי, החוזי בעצם מהותו, ואשר על הפרתו עשוי להגיע הפיצוי (ולוּ יהא, כפי שאמרנו, שגם חיוב זה לא יהיה מלכתחילה גמור ומוחלט, כי אם רק מותנה;ריא) ועוד נחזור לדבר נקודה זו להלן, בסיכום.
ואילו הנקודה השנייה היא שעל אף מסקנותינו דלעיל, בכל זאת רואים אנו ששכירות הפועלים - על האחריות הכרוכה בה - אינה מתקשרת אלא משהתחילו הפועלים במלאכה, והיינו, שוב רק במעשה החומרי; ואמנם, במקור הדברים בגמרא אף יוצא בפירוש, שעד התחלת המלאכה - גם אם אין הצדדים רשאים לחזור בהם, משום "מחוסרי אמנה", מכל מקום, יכולים הם לחזור, באופן שהאחריות לא תחול. שוב חוזרים אנו אם כן לבעיה שהנחנו ללא פתרון אצל הערב; אך בענין של שכירות פועלים, הרבותא היא שבעיה זו באה לידי יישוב הלכתי מפורש באופן הרבה יותר חתוך מכפי שהדבר הוא אצל הערב (וכפי שעוד נשוב ונראה). כי כך קוראים אנו בעה"ש חו"מ סי' של"ג סע' ב': "זה שנתבאר" - כפי שאמרנו, שעד התחלת מלאכה יכולים הצדדים לחזור בם ולבטל את תחולת האחריות - "במה דברים אמורים? שאין להם הפסד ע"י החזרה, אלא טורח בעלמא, אבל כשיש הפסד, כגון ששכרן ולאחר איזה שעות חזר בו, ובעת ששכרן היה להפועלים מקום אחר להשכיר את עצמן ועתה אין להם המקום, הרי זה כדבר האבוד, וחייב הבעה"ב לשלם להם שכרם מדין גרמי... אלא שאינו משלם להם רק כפועל בטל".
והנה, הלכה זו אמנם מיוחסת במקורה, מבחינה עיונית, לדינא דגרמי (והיינו, לדיני הנזיקין), באופן המוציא אותה לכאורה מן הביסוס החוזי;ריב) אולם תפיסה זו נתקלת בקושי, שמדין נזיקין גרידא לא יתכן שתחול אחריות לביטול כיס (בהבדל מחסרון כיס) - והתירוצים שהוצעו ליישוב הקושי הם דחוקים ביותר.ריג) פוסקים אחדים אף הגיעו אפוא מתוך כך לידי דחיית האחריות המוקדמת הזאת מעיקרא; אך גם את הדחייה הזאת אי אפשר לקבל - לא רק מפני שקשה להשלים עמה מבחינה עניינית, אלא גם מפני שההלכה הנידונה נושאת את הגושפנקה של גדולי הפוסקים, ונראה שאף האחרונים סומכים עליה בדרך כלל את ידם, בלי לחשוש לדוחים. יישוב הדברים באופן הגיוני מתחייב אפוא על כל פנים - ולע"ד תירוץ ההלכה הוא אמנם פשוט בתכלית. התירוץ הוא שבקישור ההלכה לדינא דגרמי לא היתה הכוונה לביסוס משפטי-מוסדי, בדווקא, כי אם רק להסבר ענייני, והיינו שטעם האחריות הוא כעין דינא דגרמי, כמו שהסקנו לעיל במקרה השליח, אבל הביסוס המוסדי של האחריות הריהו אמנם חוזי, "דבההיא הנאה דסמיך עליה גמר ומשעבד נפשיה". תירוץ זה מיישב לחלוטין את בעיית תוכנה של האחריות, והיינו שעל אף טעם הגרמא, מתפשטת האחריות לביטול כיס.ריג*) אך שתי שאלות עשויות עוד להתעורר אגב כך לכאורה: מה אם כן על אפשרות החזרה שראינו עד התחלת מלאכה, ומה על הדין שאמרנו, ששכירות הפועלים נקשרת באופן סופי על ידי אותה התחלת מלאכה? אולם שאלות אלו באמת אינן מעוררות שום קושי שהוא, כי התירוץ הוא שיש לנו כאן שני מיני אפשרויות מקבילות, העשויות לקשור את שכירות הפועלים באופן סופי, בהתאם להזמנה, לחילופין ביניהן: האפשרות האחת היא במעשה החומרי שהפועלים יתחילו במלאכה, ואילו האפשרות השנייה היא במחדל, שבהסתמך על ההזמנה ובגללה, יימנעו הפועלים מלהשכיר את עצמם לעבודה אחרת, אשר יש להם אפשרות לקבלה. כי באמת, כמובן, לא רק התחלת המלאכה עשויה להוכיח ד"ודאי סמכה דעתייהו", אלא גם ההימנעות מן העבודה האחרת עשויה להוכיח אותו הדבר - ולפי זה יש לנו שני מיני תקופות לאפשרות חזרה: במקרה אחד, אם לא היתה לפועלים אפשרות של השתכרות חלופה (או שהיתה והיא עדיין קיימת בעינה), יכולים הצדדים לחזור בהם עד לתחילת העבודה, אבל אם היתה לפועלים אפשרות להשתכרות חלופה, והם הפסידוה בגלל ההזמנה הקודמת, שוב אין בעל הבית יכול לחזור בו מן ההזמנה אף אם עדיין לא התחילו הפועלים במלאכתם.ריד) ומכאן נמשכת עוד אפשרות אחת, שלישית, המתחייבת בהכרח: אם בעל הבית נמנע מלשכור לו פועלים אחרים בהסתמך על הבטחת הפועלים, שוב אין גם הפועלים יכולים לחזור בהם ללא אחריות, אף אם לא התחילו במלאכה.
מחוזקים במסקנות אלה נחזור עתה לבעיית הערב, ונוכל לומר כי הקדמת תחולת הערבות - שהערב לא יוכל לחזור בו אף לפני מתן מעות, ללא ידיעת המלווה הסומך עליו - מתחייבת על פי ההגיון הנזקי, כעין דינא דגרמי, של עצם המוסד "דבההיא הנאה דמהימן ליה"; והתחייבות זו מתאשרת אמנם לדינא, באופן שאינו ניתן לערעור, לא רק על פי דברי הריטב"א על בבא מציעא ע"ג ב', אלא גם לאור הדינים המושרשים של שכירות פועלים. ואכן, תפיסה ברוח זו באה גם לידי ביטוי מפורש לגבי הערב בדברי בעל הנתיבות במשה"א ביאורים על סי' קכ"ב ס"ק ג': "דודאי באומר תן מנה לפלוני ואתחייב לך דחייב, אפילו ביטל שלא בפניו, והוא לא ידע, דחייב... וכיון שהוציא זה הממון על פיו, חייב, וכן אפילו מת, והוא לא ידע, דהוי כנתחייב מעכשיו אם יוציא זה הממון על פיו". דברים אלה אמנם סותרים לכאורה את מה שקוראים אנו אצל המרדכי על בבא בתרא, פרק גט פשוט, סי' תרנ"ב, זה לשונו: "מצאתי כתוב בתשובות, מי שנעשה ערב בקנין או שנעשה ערב בלא קנין... יכול לחזור בו קודם נתינת המעות, דלא שעבד בקנין אלא לאחר נתינת המעות"; ויתר על כן, דבריו של בעל הנתיבות במקום שבו הם מופיעים, לא כוונו במישרין להכרעת דינו של הערב, אלא הם נאמרו רק אגב הדיון בעניין אחר. אולם, עובדה אחרונה זו אולי אף מחזקת את דברים, כי ברור שבעל הנתיבות ראה אותם כפשיטא, שאינו צריך ראייה - ובצירוף לביסוס שהראינו ודאי וודאי כי אין מקום לפקפק שאמנם זהו הדין. נשאר לנו רק להסביר את נקודות השוני הנראות לכאורה בין דברי בעל הנתיבות לבין הביסוס שצירפנו - אך באמת השינויים הם פשוטים, ותוך הסברתם תתורץ ממילא גם הסתירה הקיימת לכאורה בין דברי בעל הנתיבות לבין דברי המרדכי.
נקודת אחת היא שבדברי בעל הנתיבות מיוחסת תחולת האחריות למפרע, עד לעצם שעתם של דברי ההסמכה ("דהוי כנתחייב מעכשיו") - ובדומה למה שהסקנו לעיל במופשט, בניתוח ההגיוני-המושגי; לעומת זאת, בכל המקרים המעשיים שעליהם התבססנו, עדיין מתלכדת תחולת אחריות על כל פנים עם ביצועו של מעשה חומרי (כמו מתן דמי המיקח לשליח או התחלת מלאכתם של הפועלים), ואם לא עם ביצועו של מעשה חומרי חיובי, הרי לפחות עם התגשמותו של מחדל חומרי, כמו ההימנעות מהתקשרות חלופה. אולם, שוני זה בא באמת על תירוצו המפורש בדברי בעל הנתיבות עצמו: "דהוי כנתחייב מעכשיו אם יוציא זה הממון על פיו", והיינו שהאחריות אמנם אינה אמורה לחול למפרע אלא על תנאי - משעה שיבוצע המעשה (או המחדל) על פי הסמכה - וממש כפי שהדין הוא גם בתחולת האחריות בנזיקין, שאמנם חלה היא למפרע, משעת הפשיעה, אך זאת רק על תנאי, משעה שנגרם על ידי הפשיעה נזק בפועל. בהתאם לכך, יש להשלים על פי בעל הנתיבות גם את הדין בשכירות פועלים: שאמנם אין האחריות חלה בסתם אלא משעת המעשה או המחדל החומרי של התחלת מלאכה או הימענות חלופה, אבל אם מתעוררת השאלה האם יכול אדם להיפטר מאחריות זו מלכתחילה, בין שעת ההסמכה לביצוע מעשה ההסתמכות, על ידי מותו העלום או חרטה עלומה, מתברר שאין הוא יכול, ומשמע כי ביצוע מעשה ההסתמכות בתום לב מגבש בעצם את האחריות למפרע, עד לשעת ההסמכה. תוך כדי כך מתברר גם כן על פי דבריו של בעל הנתיבות, כי אפשרות החזרה בתקופה שבינתים נמנעת רק לגבי חזרה עלומה, ש"ביטל שלא בפניו, והוא לא ידע"; אבל אם הצד הקונה קיבל בינתים הודעה מפורשת מן המקנה על רצונו לחזור בו, או שנודע לו באופן אחר כי המקנה התחרט, או שמת - הרי בטל הטעם הנזקי לתחולה למפרע: המקנה יכול לחזור בו, ואחריותו אינה מקבלת תוקף, גם אם יבוצע מעשה ההסתמכות - וכפי שראינו קודם את הדין הסתמי בערב, בסמיכות להערה ר"ה. נקל וסביר אם כן לפרש, שגם את דברי המרדכי ודאי יש להבין כמכוונים רק לדין שבסתם, המספיק לתיאור המצב ברמת המקרים הרגילים, שבהם די לנו לדעת כי האחריות מתגבשת עם ביצוע המעשה, ועד אז יכול הצד שכנגד לחזור בו; אך ודאי אין להבין שיש בדברי המרדכי משהו הסותר את הדין בניסוחו השלם, החשוב ברמה הגבוהה יותר של המקרים היוצאים מן הכלל, שבהם מתברר כי האחריות מתגבשת אמנם עם ביצוע המעשה, אבל לא רק משעת המעשה ואילך, כי אם גם למפרע.
נקודת שוני שנייה, הטעונה פה הסבר, היא שבמקרה השליח ראינו כי האחריות מסתכמת כולה באחריות לנזק; אצל שוכר הפועלים ראינו כי האחריות מורכבת מחובת השכר, שהיא חוזית לגמרי, ומאחריות הפיצוי אשר האופי החוזי ואופי הנזיקין משמשים בה ביחד; ואילו במקרה הערב - גם על פי תפיסתו של בעל הנתיבות - מכל מקום אין אנו רואים, מן הבחינה התוכנית, אלא את החובה היסודית לתשלום הערבות, המקבילה לכאורה להתחייבות השכר אצל הפועלים, ושהריהי אפוא לכאורה רק חוזית. התירוץ הברור הוא שחובת הערבות עם כל דמיונה המשפטי להתחייבות השכר, הריהי דומה מכל מקום - מבחינה עניינית - גם לחובת הפיצוי של השליח (והיינו שאין היא מבשילה אלא לשם פיצוי, במקרה שהחייב הנערב גורם נזק על ידי הפרת חיובו שלו), ומתוך כך אך טבעי הוא שעיקר ההתחייבות החוזית וחובת הלואי לפיצוי על נזק ההסתמכות, במקרה של הפרת ההתחייבות העיקרית, פשוט חוזרים פה ומתלכדים לאחד.
ומנקודה זו כבר יכולים אנו לחזור ולתרץ גם את הסתירות שנשארו לכאורה בין המסקנות שהעלינו בניתוח ההגיוני-המושגי של דין "בההיא הנאה" לבין המקרים המיוחדים הנפתרים על פי דין זה ושניתחנו מקודם.
ריא) ראוי גם להעיר, כי אף על פי שהחיוב העיקרי - חיוב שכר - לא יקום אמנם באופן מוחלט אלא בדיעבד, כנגד ביצוע העבודה, הרי באמת לא יתכן שביצוע העבודה יוליד את חיוב השכר, רק בדיעבד, בלי שהחיוב יחול כבר ביסודו מלכתחילה, מכוח חוזה העבודה, המגדיר את הדברים מראש וקובע את מסגרתם המשפטית.
ריב) וכך מקבל אמנם ורהפטיג באופן חיובי (בכרך ב', עמ' 636): "במקרה זה החובה לשלם כפועל בטל אינה נובעת מדין חוזה ex contractu{החוזה, לטינית} כי הרי חוזה שלא נעשה בו קנין אינו בר תוקף, אלא היא נובעת מדיני נזיקין...".
ריג) ר' ורהפטיג, ב', עמ' 636-641.
ריג*) השווה בספר על "דיני הקנין במוחזק", פרק ד', סע' ה', מס' 2, אות ג', הערה קל"ט.
ריד) השווה אצל ורהפטיג, ב', בעמ' 640.