שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בנושא של חוסר התאמה בין דימוי העסק והדעת טיפלנו כבר בחיבור זה, מתוך התייחסות מיוחדת, בשתי הזדמנויות קודמות: ראשית בכעין מבוא עיוני כללי, בפרק א', נושא שלישי, סע' ו' ("מעשה הקניין, דברי הקניין והכוונה האמיתית"), ושנית, בפרק ג', סע' ג ("אונאה") וסע' ד' ("שלמות הממכר בתאריו"), אשר שם דנו בכמה אפשרויות ספציפיות של טעות בחוזה מכר. עתה, כשחוזרים אנו לדון בנושא, כוונתנו העיקרית היא לברר את הדינים המעשיים החלים במקרים השונים, אשר בהם מתגלה אמנם חוסר התאמה כלשהו בין דימוי העסק והדעת, במסגרת האפשרויות השונות שראינו לכך בפרק א', נושא שלישי, סע' ו'. תוך כדי כך, ממילא תתבררנה לנו, ביתר פרוטרוט, אותן האפשרויות שאמרנו, וכמו כן, יתבררו העקרונות התאורטיים המונחים ביסודם של הדינים המעשיים השונים. לפנים מן המסגרת הזאת, נצטרך גם לחזור ולבדוק את היחס בין דרך המלך של השיטה - או השיטות - בנושא הנידון לבין הדינים הספציפיים שכבר ראינו בתחום זה לעיל, בפרק ג', סעיפים ג' וד'.
כדי להכשיר את המעבר לדיוננו המחודש בנושא, לפי הגדרים הנ"ל, נחזור ונסכם פה בקצרה את תמצית מסקנותינו בפרק א', נושא שלישי, סע' ו' לעיל. שם ראינו, קודם כל, כי חשד של חוסר התאמה בין דימוי העסק והדעת יכול לעלות בשלושה אופנים, אשר הראשון שבהם הוא חשד של העדר גמירת דעת שלמה על פי עצם דמותו החיצונית של העסק (אשר לזה יש לצרף גם את החשד של העדר סמיכת דעת, במובן שהוספנו לפרט שם, בהמשך הדברים, בסע' ז' וח'). כשחשד מסוג זה מתאשר, פירושו של דבר הוא למעשה, כי בטלותו של העסק מתגלה על פניו מתוך עצם העדרם של תנאי השלמות המשפטיים מעיקרא - וממילא, בהמשך הדיון מבחינתנו עתה, שוב אין לנו עניין בכך.
נשארים לנו אפוא שני האופנים האחרים, אשר בהם עשוי להתגלות חוסר התאמה בין דימוי העסק והדעת, אף על פי שהדמות החיצונית של העסק טובה היא - והריהם אלה:
א) עסק שנעשה במגמה של דמיוניות, או האחזת עיניים;
ב) עסק שנעשה על פי אילוץ.
בהמשך הדברים ראינו כי הדמיוניות או האילוץ עשוים להתייחס לעסק בכללו או רק לנקודה מסוימת בתוכנו של העסק בלבד. כמו כן ראוי לציין, כי במקום שמדובר בעסק הדדי, ייתכן כמובן שהדמיוניות או האילוץ יתייחסו רק לצידו האחד של העסק, ולא לצד שכנגד.
מעבר לכך, לענין חוסר התאמה בין דימוי העסק והדעת מבחינתו של התוכן, יתכן שחוסר ההתאמה יתבטא גם בצורה של טעות. הטעות יכולה להיות על ידי כך, שצד אחד בעסק, או שני הצדדים, ייחסו לדברי הקניין משמעות שונה ממשמעותם האובייקטיבית - ויכולה היא להיות על ידי כך שתהיה להם הבנה מסולפת בגופו של התוכן (או בנשוא המכוון של דברי הקניין), בלי שום פער בין המשמעות הסובייקטיבית והאובייקטיבית של הדברים כשלעצמם.
להלן נסקור את ענייננו לפי הסדר הזה; אולם בסמיכות לעניין האילוץ, נסטה גם לבעיית האסמכתא של תנאים מוגזמים המתקבלים בשעת הדחק, ובסמיכות שוב לכך נחזור ונסטה גם לבעיות אחרות של אסמכתא.
עסק עשוי להכיל בו מגמה של דמיוניות או האחזת עיניים בשני אופנים: כאשר כוונת הדמיוניות של דברי הקניין (או של מעשה הקניין) היא לאחז את עיניהם של אנשים צדדיים, או כאשר כוונת הדמיוניות היא לאחז את עיניו של הצד שכנגד בעסק עצמו. בשני האופנים נראה אפוא לומר לכאורה כי מטבע מהותו של העסק מן הסוג הנידון הוא שמכיל הוא את יסוד ההטעיה או הרמייה. אולם, באמת יש להבחין. על גורם ההטעיה או הרמייה מדברות שיטות המשפט, בדרך כלל, מנקודת הראות של השפעת הגורם הזה על אחריות המטעה כלפי הצד שהוטעה; לעומת זאת, כשמדברים אנו על מגמה של דמיוניות בעסק, אין עיקר כוונתנו לבחינת האחריות להטעייה, כי אם לבחינת עצם משמעותו של העסק, בשים לב להפרש הנמצא בו בין הדעת האמיתית של בעליו לבין דעתם כפי שהיא מתגלה - או מכוונת להתגלות - כלפי חוץ לכאורה.
בנקודה זו יש לנו לחזור ולהבחין בין עצם האפשרות שדעת בעליו של העסק תתגלה משום מה כלפי חוץ באופן שונה מן הדעת האמיתית, לבין ההנחה, שהדעת אמנם מכוונת היתה להתגלות מלכתחילה באופן שונה ממה שהיא היתה באמת. בשלב זה של דיוננו אכן באים אנו לעיסוק רק בהנחה מן הסוג השני, ואילו את בעיות האפשרות האמורה בתחילה נבחן במיוחד בהמשכו של הפרק, כשנבוא לעיסוק בנושא הטעות. אולם, יש לשים לב, שגם בבואנו לדון רק בהנחה מן הסוג השני, עשויים אנו להיתקל באפשרויות משני המינים: ראשית, אפשר שכוונת ההטעייה תצליח, ושהצד אשר נגדו היא מכוונת יתפוס אמנם את הגילוי המסולף כאמת - ואפשר שכוונת ההטעייה תיכשל, והצד שכנגד יעמוד מיד על כוונתו האמיתית של בעל העסק; ואנו, אכן אמורים (אנו) לבחון כאן את משמעותו של העסק בשני האופנים האלה גם יחד.
יתר על כן, צריכים אנו בהקשר זה לתת את הדעת גם על אפשרות שלישית, כלהלן. יסודה של אפשרות זו הוא בהנחה, שפלוני יבוא לערוך דימוי של עסק לא רק מתוך מגמה של הפרש בין הדעת האמיתית לבין גילויה החיצון לכאורה, אלא גם מתוך מגמה מכוונת שהצד שכנגד יעמוד אמנם על ההפרש לאלתר ולא יוטעה למעשה כלל וכלל; וכאשר מכלול המגמות הזה מצליח, והצדדים מבינים זה את זה אל נכון, אין צריך לומר שחוזרים אנו פשוט לעסק - או להעדר של עסק (כגון משחק או הצגה) - מן הסוג הרגיל. אולם, בעיה מתעוררת כאשר המגמות הסותרות נכשלות, ואדם הנוגע בדבר טוען לתוצאה שתתאים דווקא לגילוי החיצון. אפשרות זו מחזירה אותנו למעשה אל הבעיה השרשית של הנושא אשר בו אנו עוסקים כאן - היינו עמדת המשפט לגבי המקרה של הימצאות הפרש בין הדעת האמיתית לבין חזרתה של הדעת על פי גילויה החיצון - ולהלן נמשיך לברר את ענייננו החל בנקודת המוצא השרשית הלזאת.
בשיטות המשפט של אירופה הועלו בנקודה זו גישות עקרוניות מתחרות. לפי גישה אחת – Willenstheorie{תאורית הרצון, גרמנית} - עדיף כוחה של הדעת האמיתית, ואין להכיר בקיומו של עסק רק על פי חזקת משמעותו של הגילוי החיצון, אשר לא היתה מאחוריו כוונה אמיתית מתאימה מצד בעל הדבר. לפי הגישה הנגדית – Erklärungstheorie{תאורית ההצהרה, גרמנית} - עדיף כוחה של "ההצהרה", ואין לאפשר לאדם להתכחש למשמעות הסבירה של דבריו או מעשיו רק מפני שהוא מצידו כיוון בהם משום מה לאיזו משמעות משונה שנשארה עלומה מן הצד שכנגד. לפי נוסח אחר, שוב - "עקרון האחריות" - אין אדם יכול להתכחש למשמעות הסבירה של "הצהרתו", גם אם לא התכוון לה, כל אימת שדימוי מוטעה של כוונתו נגרם בפשיעתו; ובמקביל לכך, לפי "עקרון ההסמכה", מעדיפים גם כן את המשמעות הסבירה של "ההצהרה" - אף בניגוד לכוונתה האמיתית - אם היא עוררה אצל הצד שכנגד ציפיות מתאימות, והוא התנהג בתום לב בהתאם להן. אולם, נראה שאף אחת מן הגישות העקרוניות האלו אינה שלטת בשיטות האירופיות למעשה. הגישות "האובייקטיביסטיות" נדחות במיוחד בתחום העסקים ש"מחמת מיתה" וביחס למתנות, ואילו הגישה "הרצונית", הסובייקטיביסטית, מקבלת עדיין תחולה נרחבת למדי אף בתחום העסקים שבתמורה. למעשה מסתבר, שאף אם בתחומים מסוימים אפשר בשיטות האירופיות להכיר בדיעבד בנטיית העדפה לגישה עקרונית אחת או אחרת, הרי מלכתחילה אין להכריע שם את הדין מבחינתנו בשום מקרה מיוחד לפי איזו גישה עקרונית במופשט, אלא תמיד יש לבדוק מהם גדרי הדין המיוחד, המתאים לאותו מקרה ביחוד.קלט)
בדומה לכך, במשפט האנגלי, מוצאים אנו לכאורה נטייה לאמץ גישה אובייקטיביסטית כרקע נתון לשיטת המשפט בענייננו;קמ) אולם, למעשה מסתבר שגם כאן אי אפשר לקבל את הגישה האובייקטיביסטית כשלעצמה כמין פתרון כללי המצוי לפנינו, אלא יש לבחון כל מקרה לפי הדין החל עליו על פי טיבו המיוחד.קמא)
בדיני ישראל מגיעים אנו לכאורה בהכרח לפתרון אובייקטיביסטי בענייננו, לפי מה שראינו לעיל בדרישה לסמיכת דעת - והיינו שהמבחן לקיומה או העדרה של סמיכת דעת איננו בבדיקה פנימית של דעת האיש לאמיתה, כי אם בחזקה המתקבלת לגביה על פי המסיבות.קמב) אולם, באמת גם הדרישה הישראלית המיוחדת לסמיכת דעת אינה משנה את רקע הבעייה העומדת לפנינו; יהא שהמבחן לסמיכת דעת הוא אובייקטיבי, הרי מכל מקום יתכן כי על אף מערכת המסיבות, המעלה לכאורה במקרה פלוני חזקה של סמיכת דעת קיימת, עוד ינסה מישהו לבוא ולהראות, כי מאחורי מערכת המסיבות הזאת קיימת עוד למעשה מערכת מסיבות אחרת, אשר היא, גם כן, בצורה אובייקטייבית, עשויה דוקא לסתור את החזקה הראשונה או לשנותה על יסוד השיקולים הסובייקטיביים המיוחדים של מעשה אחיזת עיניים, מאולצוּת או טעות, והשאלה היא מה יהא היחס המשפט אל מערכת המסיבות החבויה הלזאת? בהקשר מתוקן זה מוצאים אנו לכאורה גם בדיני ישראל, שבמעשים חד צדדיים (כמו גט פיטורין) או במעשי זיכוי (כמו מתנה), העקרון הוא שהדעת האמיתית עדיפה, בעוד שבעסקים הדדיים, העקרון הוא שמעדיפים את הגילוי החיצון;קמג) אולם, באמת גם בדיני ישראל נראה, שעל פי עקרונות מופשטים אלה אין בדרך כלל להוציא את הדין, אלא יש לברר כל עניין על פי גדרי דינו המיוחדים - ולפי זה נשוב עכשיו במיוחד אל בעיות העניין שהעמדנו כאן לפנינו: דיני העסק שיש בו מלכתחילה מגמת דמיוניות או האחזת עיניים.
כבר אמרנו כי עסק מסוג זה יכול להיות בשני אופנים; אולם גם שני האופנים הללו עשויים להתחלק עוד לאופני משנה אחדים, ולהלן נבחן את האופנים ואופני המשנה הללו אחד אחד.
קלט) אנקצרוס, עמ' 509 ואילך; מסיניאו, א', עמ' 484 ואילך; קולין וקפיטן, ג', עמ' 36; צלטנר, א', עמ' 422 ואילך. אצל המחברים ניכרת נטייה לרמוז, שמבחינה תיאורטית נשאר על כל פנים העיקר בגישה "הרצונית", ואילו כל אימת שניתן תוקף לגישה אובייקטיביסטית, הרי זה רק תיקון על גבה של הגישה "הרצונית", היסודית. אולם, באמת נראה שיש כאן להיזהר מטעות: העקרון היסודי הוא לאו דוקא בגישה "הרצונית", אלא בתפיסה שהעסק זקוק לדעת סובייקטיבית: על תפיסה עקרונית זו אין מחלוקת גם בגישות האובייקטיביסטיות. השאלה היא רק כיצד נכיר את הדעת הסובייקטיבית הנחוצה: האם נדרוש דווקא בירור מושלם עד לעצם הווייתה של הדעת, או שמא ראוי לנו להסתפק בבירור חזקתי? ביחס לשאלה זו אפשר לומר כי שני מיני הגישות הם בעלי מעמד תיאורטי שווה.
קמ) אנסון, עמ' 162-166 ועמ'328; ולכאורה אף מופיעים הדברים ביתר הדגשה במהדורה החדשה מ-1969, בעמ' 32 ו-258-259. העורך מספר כאן כי במאה הי"ט היתה המגמה ללכת לפי ה-consensus theory{תאורית ההסכמה, לטינית}, הדורשת דוקא הסכמה אמיתית מלאה וחפשית, אך עתה - כדבריו - נרתעים בתי המשפט עד מאוד מלראות חוזה כבטל לפי המגמה הלזאת.
קמא) צ'שיר-פיפוט, עמ' 201 ואילך; טריטל, עמ' 209 ואילך; ואף אנסון, ובמיוחד במהדורה החדשה, המדגיש גם הוא בעמ' 293 ואילך, את הנטייה - אשר באופן פרדוכסלי אף היא מתגברת והולכת בעת החדשה - לרכך דוקא את המגמות האובייקטיביסטיות של הקומון-לו על ידי פתרונות גמישים של האקויטי. ור' גם צלטנר, א', עמ' 432 ואילך.
קמב) פרק א', נושא שלישי, סע' ז'.
קמג) ר' נודע ביהודה, חו"מ, סי' כ"ח, ור' בבא בתרא מ' ב'.