א.ג.1.

לצרכי סקירתנו בהמשך נתעלם מן ההבדל העיוני בין התפיסה הרשמית בצרפת ובאיטליה, ואת גישתן של שתי השיטות נעמיד על המכנה המשותף הנמצא להן בדברי הפרשנים. המכנה המשותף נשלם על-ידי כך, שגם בצרפת - בדומה לנוסח החוק האיטלקי ובסטייה מנוסח ההגדרה הרשמית בצרפת - מייחסים הפרשנים למעשה את "הדטנציה" לאו דווקא למחזיק-החפץ, בהבדל מ"מחזיק הזכות", כי אם ל"שמש הפוססיה", המקיים את דרישות-הפוססיה בשביל פוססור-עקיף זולתו.^כה)

בהתאם לכך נקבע אפוא המבחן בין הפוססיה והדטנציה בצרפת ובאיטליה בקנה-מידה ברור כלהלן: לפוססור דרושה כוונה - או "אנימוס" - בעלת תוכן מוגדר, אך התוכן הנדרש אינו בדיוק כפי שפירש סאוויני, אלא דרוש "אנימוס" לממש את היתרונות של זכות ריאלית מסוימת; מי שמחזיק את החפץ או מפיק ממנו יתרונות בלי אנימוס כזה, הרי אם כוונתו היא מכל-מקום לשמש את הפוססיה של אחר שיש לו כוונה מתאימה, נידון הוא כדטנטור, אשר מעשיו מועילים אמנם לאחר, אבל אין להם בדרך-כלל משמעות פוססורית לעצמו (ואין נפקא מינה אם יש בין השניים הסכמה מפורשת, ובלבד שיימצא שם מפגש הכוונות)^כו) - ואילו אם פועל האיש אפילו בלי כוונה להועיל לאחר, או שהאדם אשר הוא מתכוון לטובתו אין לו כוונה מתאימה מצידו, אין הוא נקרא אפילו "דטנטור", ואין למעשיו שום משמעות בענייננו בכלל.^כז)

בהמשך מכאן שוב מתברר שלגבי חפץ אחד ייתכנו פוססורים ודטנטורים רבים בעת ובעונה אחת. לגבי אחוזה מסוימת ייתכנו, למשל, זה בצד זה: פוססור לבעלות, פוססור לפירות, פוססור למקום (superficie {משטח, _לטינית}) ופוססור לדרך, ועל-ידם עוד דטנטור לדרך (משרתו של הפוססור המתאים) ודטנטור למקום (אדם השוכר על-פי חוזה "אישי" את הבית שנבנה במקום). יתר-על-כן, אם הפוססור לפירות והפוססור למקום אינם פועלים בטעות לטובתו של אדם שאיננו קיים, ואמנם יש שם אדם המוכר על-ידיהם כבעלים, נמצא שכל אחד מהם הוא בעת ובעונה אחת לא רק פוססור, אלא גם דטנטור לגבי טענת הזכות הריאלית שבדרגת הגבוהה מטענת-זכותו שלו: הפוססור לפירות הוא דטנטור לבעלות, ואילו הפוססור למקום הוא פוססור לפירות ולבעלות גם יחד.^כח) אולם, לגבי הפוססור-לדרך אמנם יש להניח כי אין בו צד של דטנציה לטובת הבעלים - והסברת הדבר תעבירנו לבירור ענייני-הפוססיה הקשורים במושג-העזר של "קורפוס".

מושג זה [ה"קורפוס"] מציין את הזיקה המעשית הצריכה להימצא בין הפוססור לחפץ, כדי שיראו את האיש כמפיק למעשה את יתרונות הזכות שהוא טוען לה. זיקה זו צריכה להתבטא ביחס חומרי או גופני - כגון החזקה במובן הפשוט או שימוש, להבדיל למשל מביצוע של מעשי-הקנאה, שאפשר לערכם גם בלי שום נגיעה בגופו של החפץ; ומי שמקיים אמנם את המגע החומרי או הגופני הדרוש (כפי שעוד נסבירו ביתר פרוטרוט להלן), אומרים כי גופו של החפץ נתון לו, או יש לו הקורפוס. במונחים טכניים באים אפוא "הקורפוס" ו"האנימוס" לשמש כשני מושגים-תאומים, המציינים את שני היסודות המהותיים, אשר בהצטרפם יחד - ורק מתוך צירופם באמת - מקבלים אנו את מצב הפוססיה.^כט) והנה, האנימוס צריך אמנם תמיד להימצא אצל הפוססור עצמו, באופן אישי, או לפחות אצל נציגו, החשוב מבחינה משפטית כמותו; אבל הקורפוס די לו שיהא נתון לפוססור אפילו באמצעותו של דטנטור הנחשב לו כזר.^ל) עם זאת חייבת על-כל-פנים זיקת-הקורפוס להיות כזאת, שממנה כשלעצמה תוכל לעלות הנחה בדבר קיום האנימוס הנטען.^לא) יוצא אפוא שזיקת-הקורפוס המצויה במימוש טענה לקניין-פירות או לקניין-מקום תוכל אמנם לשמש כתמיכה אפילו לטענת-בעלות - שהרי היא כוללת את ההחזקה המלאה של החפץ (במובן הפשוט של החזקה), וגם מן הבעל עצמו ודאי אין לדרוש בהכרח פעילות שתהא דווקא יותר רחבה;^לב) אבל זהו בודאי גם מיזער-הפעילות שלו אפשר [לצפות] מן הבעל - ואם זיקת-הקורפוס אינה מגיעה אפילו כדי החזקה מלאה, במקרה של פוססר-לדרך, מסתבר שהפעילות הגלומה בה אמנם לא תוכל להשלים שום טענת-זכות יותר מקיפה מזכות הדרך עצמה.

כה) אוברי ורו, ב', עמ' 107; פלניול וריפר, ג', עמ' 175; קולין וקפיטן א', עמ' 488.

כו) כאן למעשה עומדים אנו לפני חוסר-דיוק חמור בתפיסה: לעתים קרובות לא יהיה הדטנטור רק מתנדב, שליח או משרת, שכל כוונתו היא באמת לקיים את הפוססיה של אחר, אלא יהא הוא למשל שוכר, שכוונתו היא ליהנות מן החפץ בעצמו, ורק בעקיפין - על-ידי הכרתו במותר זכותו של המשכיר בחפץ - ישתמר למעשה מעמדו הפוססורי של הלה. להבדל זה אין שום ביטוי בנוסחאות המקובלות של תפיסת הפוססיה בשיטות הנידונות.

כז) פלניול וריפר, ג', עמ' 162-163, 178; מסיניאו, ב/א, עמ' 194-196 - ודוק. על המקרה שיש משמעות פוססורית למעשי הדטנטור למען עצמו, ר' להלן, הערה פ"ה.

כח) קולין וקפיטן, א', עמ' 488-489; מסיניאו, ב/א, עמ' 198-199.

כט) פלניול וריפר, ג', עמ' 161, 166; מסיניאו, ב/א, עמ' 193, 194. תוצאה חשובה מדרישת החומריות, או זיקת-הקורפוס, במבנה הפוססיה, היא שמטבע הדברים נמנעת הפוססיה לעניין של אפותיקי: קולין וקפיטן, א', עמ' 487-488; מסיניאו, ב/א, עמ' 190.

ל) פלניול וריפר, ג', עמ' 167, 175; קולין וקפיטן, א', עמ' 488; מסיניאו, ב/א, עמ' 198.

לא) דוק בהגדרת הפוססיה בחוק האיטלקי ובסע' 1141 שם, וכן בדברי פלניול וריפר, ג', עמ' 160 ו-163, שמעשי הפוססור צריכים להתבטא בפעילות המתאימה לזכות שהוא טוען לה ושאת קיום האנימוס מסיקים בסתם מתוך עצם הפעילות.

לב) השווה סע' 2230 של ספר החוקים הצרפתי, שסתם החזקה (במובן הפשוט של החזקה) אמנם נחשבת כהחזקת-בעלים.

הדף הבא