ו.ה.2.

אשר לתוצאה שבאגב, שאם-כן, לפי שיטתנו, נשארת ההרגשה המוסרית בלתי-מורגעת, יש לומר כי דבר זה - מצידו - על-כל-פנים אינו פוסל את השיטה, כל זמן שהיא נראית לנו טובה בדרך-כלל ובלתי-מספקת רק בנקודה המסוימת הזאת. במסיבות מסוג זה, המוצא הנכון הוא בתיקון תקנה מיוחדת להשלמת הדברים; ולעניות דעתי - הרי אף-על-פי שבדרך-כלל נראה כאן דווקא הגיון שיטתם של החולקים על הרמב"ם, ואף-על-פי שנראה לי גם-כן ההגיון שבהוצאת השטרות מתחולת דין השומרים, נראה לי גם - משום עצם הדבר הזה - רצוי, כי דיני ישראל אמנם יושלמו בנקודה זו על-ידי תקנה מיוחדת, שתקבע כי השומר שטר יהא אחראי לנזק המוסב בעקב נזק השטר באותם הגדרים שבהם אחראי הוא על-פי דין השומרים הרגיל לנזק גופו של השטר בעצמו.^סו) באופן כזה תנוח כאן דעתו של המבקר מכל הבחינות.^סז)

ד) "הקדשות - אמר קרא 'רעהו' - רעהו, ולא הקדש": כלומר שאין דין שומרים בהקדש, משום שאין לו בעלים;^סח) אין מי שאפשר לחייבו באחריות לנזק שגרם חפץ של הקדש לאחרים,^סט) ואין גם שום אדם הנפגע כשאחרים הזיקו חפץ של הקדש. אולם, חפצים של הקדש - כמובן יש בהם על-כל-פנים ענין לציבור ויש מערכת ציבורית הממונה על הטיפול בהם. ולכן, אף-על-פי שהדין מדאוריתא הוא על-פי טבע הדברים כאמור, הרי - כפי שכבר הערנו לעיל, בהערה ס"ו - יש לדין מדאוריתא השלמה מדרבנן. במסגרת זו, המחבל בחפץ של הקדש - חייב;^ע) הגונב חפץ של הקדש חייב לשלם את הקרן;^עא) ובענייננו, השומר חפץ של הקדש, תקנו בו שבועה שלא פשע, בדומה לשומר הרגיל^עב) - ומשמע שאם פשע, אף חייב הוא בתשלום.

כל הדברים האלה אמורים בהקדש לגבוה. בהקדש צדקה חלים בדרך-כלל דיני האחריות הרגילים, ורק כשהופקד הממון לרשותו הגמורה של הגבאי, בלי שיהא זכאי מישהו לתבוע אופן-שימוש מסוים, פטור הגבאי - באשר הוא נעשה אז ממש כבעלים.^עג)

בסמיכות למה שנלמד בקשר להקדשות, ש"אמר קרא רעהו ולא הקדש", עומדת ללימוד גם מסקנה מקבילה: "רעהו" - ולא עכו"ם; ואמנם מלשון התורה לומדים אנו כי דין השומרים המיוחד אמור רק ביחסים בין בני-ישראל, ולא ביניהם לנכרים, או בין נכרים לבין עצמם, אף כשהם באים להתדיין בדינינו.^עד) ביחסים מסוג זה יש להתנות את דין השומרים בפירוש, ואם לא כן תיקבע אחריות השומר רק על-פי הדינים הכלליים שמעבר לכך - בדומה למצב המתקיים עדיין למעשה בגויים, לפי חוקיהם שלהם, כפי שראינו לעיל.

סו) השווה התקנה מסוג זה, שאמנם תוקנה גם למעשה, כבר בתקופת התלמוד, בקשר לשמירת הקדשות - כדי שעל אף הוצאת ההקדשות מדין השומרים מדאוריתא "לא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות": ר' בבא מציעא נ"ח א'.

סז) בשיטות האירופיות מוצאים אנו הקבלה לכאן בדברי הפרשנים בצרפת: פלניול, למשל (בכרך ב', עמ' 873) מדגיש כי אף-על-פי שדין הפקדון חל במיטלטלין, אין הוא חל אלא במיטלטלין חמריים - להבדיל מתביעות (כפי שמתחייב אמנם מטבע הדברים); אבל עם זאת מציין הוא, כי שטרות יש להם לעניין זה, על-כל-פנים, דין מיטלטלין חומריים.

סח) אנציקלופדיה תלמודית, ערך הקדש, עמ' תכ"ד.

סט) אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תכ"ג ואילך. ודוק שאם ישולם הנזק מתוך ההקדש - הגזבר מה אכפת לו, ואילו הגזבר הוא ודאי כאפוטרופוס שאין לחייבו לשלם משלו: השווה בבא קמא ל"ט א'-ב', ור' באנציקלופדיה התלמודית, ערך גזבר.

ע) אנציקלופדיה תלמודית, ערך הקדש, עמ' תכ"ה-תכ"ו.

עא) שם, עמ' תכ"ט.

עב) בבא מציעא נ"ח א'.

עג) שו"ע חו"מ סי' ש"א סעי' ו', ור' גם שם סע' י'.

עד) פ"ב מהל' שכירות הל' א', ור' מגיד משנה שם.

הדף הבא