שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בספר על ההחזקה ודיניה כבר ציינו את "הטראסט" כהקבלה האנגלית למוסד השלישות בדינינו.קיב) אולם, לפי המבנה המושגי של "הטראסט" אין זה מבוסס על רעיון השעבוד הקנייני הרגיל, כדרך השלישות שלנו, אלא מבוסס הוא על רעיון הנאמנות של איש-ביניים במקום שהצדדים המעוניינים - למעשה אין להם שום זכויות ישירות זה על זה או ביחס לנכס במוחזק - והמבנה מתקרב אפוא מאוד למבנה השלישות שלנו על-פי המצווה לקיים את דברי המת. על רקע זה משמש "הטראסט" האנגלי כהקבלה אפשרית לשלשת המוסדות העבריים גם יחד: לשלישות הרגילה מחד ולשלישות-המצווה והקדש-הצדקה מאידך.קיג)
בקשר לענייננו חשוב להבחין ב"טראסט" בין "הטראסט הפשוט" (simple trust){אנגלית} ל"טראסט המיוחד" (special trust) {אנגלית}. "הטראסט הפשוט" בא להועיד ממון לזכותו של אדם מסוים, על-ידי בעל הממון, אך לא בדרך הקנאה מוסכמת ביניהם ולא בדרך צוואה; ופועל הוא על-ידי כך שהבעל מעמיד את הזכות בידו של "נאמן", הנחשב כנושא-הזכות "החוקי", "הליגלי", ואילו המזוכה-המיועד הנחשב כנושא-הזכות "האקויטבילי" - מקבל זכות-תביעה כנגד אותו נאמן לקיום הזכות לטובתו. הרכב-יחסים כזה נוצר על פי כוונתו המפורשת או המשוערת של בעל הממון. עצם הכוונה מעלה את הזכות "האקויטבילית", ומלכתחילה נעשה הבעל עצמו נאמן באותה זכות לטובת המזוכה.קיד) אולם, בדרך-כלל אין הדברים מסתיימים ברמה זו. כשהזכות המכוונת מתייחסת למקרקעין, נדרשת לה דווקא הוכחה בכתב, וגם במקרים אחרים הנוהג המעשי הוא שאין מסתפקים אפילו בהוכחה בכתב, אלא הבעל המועיד את הנכסים ממנה לו נאמנים מיוחדים, שיתווכו בינו למזוכה. המינוי טעון כמובן הסכמה. לאחר מכן, משקמה הזכות בידו של נאמן, הריהי נשארת כפופה ל"טראסט" גם ביד כל אדם אחר שאליו היא מגיעה, מלבד לוקח בתמורה ובתום-לב, - ומקבל הזכות נתפס אז במעמד של נאמן, במקום מביא כוחו.
"הטראסט המיוחד" הוא הסדר שבו אין המזוכה מקבל זכות למלוא הממון שהוא נושא "הטראסט" ושהנאמן מקבל בו את הזכות "הליגלית", אלא מקבל המזוכה את הזכות רק לפירות של אותו הממון. דבר זה אין לערבב עם "טראסט פשוט" לאכילת פירות: ב"טראסט הפשוט" לאכילת פירות - זכות-הפירות עצמה היא היא כל הממון המיועד ונשוא "הטראסט", ואילו הקרן נשארת חפשית ביד הבעלים, - בעוד שב"טראסט המיוחד" יש קרן שהיא נשוא "הטראסט", וזכותו "האקויטבילית" של המזוכה היא שהקרן תתנהל באופן שיאפשר לו את אכילת הפירות.
"הטראסט המיוחד" הוא ההסדר המותאם ביחוד לענייננו, כי כאן יתכן שהפירות לא יהיו מיועדים כלל לזכותו של אדם מסוים, כי אם למטרה כלשהי, - ובמקרה שאמנם כך הדבר, נעשה "הטראסט" למין הקנאה לנאמן, על תנאי שאם לא יקיים את המטרה יחזור הממון ליוצר "הטראסט" או ליורשיו. "טראסט" מסוג זה כפוף ל-rule against perpetuities { כלל נגד ניצחיות, אנגלית}, הפוסל כל הקנאה מותנית, שאפשר כי תנאה יתקיים רק כעבור 21 שנה או יותר אחר מותו של אדם מסוים החי בזמן ההקנאה; ומשמע שאם לא נקבע ל"טראסט" סייג במסגרת הזאת, הריהו בטל. עם זאת, במקרה שהמטרה מוכרת כמטרה של צדקה, למעשה פטור "הטראסט" מן הכלל האמור, והתובע הכללי (ה-Attorney General){אנגלית} מוסמך במקרה כזה לתבוע את קיום תנאי "הטראסט" על-ידי הנאמן. כשנגמר זמנו או עניינו של "טראסט" מיוחד, ונשאר מותר מן הקרן בלי שנקבע מלכתחילה מי שיזכה בו, נוצר בממון "טראסט פשוט" לטובתו של יוצר הטראסט או יורשיו, אלא אם נראה שהכוונה היתה כי הנאמן עצמו יזכה מעתה במוחלט.
ב"טראסט המיוחד", נראה שבדרך-כלל רשאי הנאמן להקנות את נכסי הקרן המשוחרר מן "הטראסט", כדי שהתמורה תיכנס לחשבון הקרן תחת הנכסים המוקנים; אולם, ב"טראסט" של צדקה יש בענין זה דינים מיוחדים. החשובים שבהם הם, שבדרך-כלל אין ממירים את הנכסים אלא ברשות בית-המשפט או ועדה מיוחדת, אבל מקרקעין שהועדו לצדקה על-פי צוואה - מוכרים אותם תוך שנה, אלא אם הועדה התירה אחרת.
ביחס למעמד "הנאמן", קשור "הטראסט" במסכת דינים מסובכת. בדרך-כלל נמסרת הזכות "הליגלית" לפחות לשני נאמנים, אבל המספר המירבי שהחוק מאפשר הוא ארבעה. מבחינה עקרונית מוסמכים הנאמנים לפעול רק מתוך הסכמה פה אחד, אבל ב"טראסט" של צדקה מוסמך הרוב. אדם שנתמנה נאמן ולא סרב בהקדם האפשרי, חזקתו שהסכים. נאמן שמת, עובר חלקו בנאמנות לחבריו, ואם היה יחידי - עוברת הנאמנות אל יורשיו. נקבע "הטראסט" בצוואה, כדי שיווצר עם מות המצווה, נעשים היורשים לנאמנים הראשונים. במקרה שיוצר "הטראסט" רוצה במספר נאמנים מסוים, ועדיין לא יצא "הטראסט" מרשותו, יכול הוא למנות את מספר הנאמנים הרצוי ולקבוע מי יהא רשאי למנות נאמנים חדשים במקרה שהמספר יחסר. יצא "הטראסט" מרשות היוצר וחסר מספר הנאמנים שנקבע, ואין אדם שנתמנה למנות את החסרים, מתמנים הנאמנים על-ידי הנאמנים שנשארו. אם נפל "הטראסט" ליורשים שלא בטובתם, ואין מי שימנה את הנאמנים החסרים, רשאים הם עצמם למנות נאמנים במקומם. אם כל המזוכים הם כשרים לדינים, והם זכאים ביחד למלוא ההנאה של "הטראסט", ואין אדם מיוחד הממונה על מינוי נאמנים, יכולים הם בעצמם למנות את הנאמנים החסרים, ואפילו לבטל את "הטראסט" ולהפכו להסדר חדש. מספר הנאמנים נחשב כחסר כשנאמן שנתמנה אינו מקבל את התפקיד, או שקיבל ומת, או נמצא בחוץ לארץ יותר משנה, או אינו מסוגל לפעול, או התפטר באופן שלם או חלקי. אין הנאמן יכול להתפטר אלא כשיש הסדר מכוון לכך ביסוד "הטראסט" או שקיבל רשות מבית-המשפט, או שכל המזוכים הם כשרים לדינים ומסכימים. מינוי נאמן חדש או העברת זכותו של מזוכה נעשים בכתב.
אין הנאמן זכאי לשכר, אלא אם כל המזוכים הם כשרים לדינים והם הסכימו על תשלום שכר לפני שהנאמן קיבל עליו את תפקידו, או שבית-המשפט אישר תשלום שכר במקרה המסוים (אבל אין בית-המשפט נותן אישור כזה אלא במקרים יוצאים מן הכלל). מצד שני, יש לנאמן זכות לגבות את הוצאותיו מתוך נכסי "הטראסט", ואף מעבר לזה - במקרה שהמזוכה הוא כשר לדינים וזכותו היא מוחלטת.קטו)
אשר לשיטות של יבשת אירופה, ההקבלה המצויה בהן לגבי ענייננו מתחלקת לשניים. האופן האחד של הועדת נכסים למטרה הריהו בדרך הקנאתם במתנה (מחיים או לאחר מיתה), תוך צירוף תנאי, שמקבל המתנה יהא חייב לנהוג בהם כרצוי לנותן. דרך זו אינה מיוחדת דווקא לענייננו, כי התנאי המצורף למתנה (modus charge {אופן התשלום, אנגלית},Auflage {הסדר מתנה או צוואה, גרמנית}) יכול שיתבטא גם בחיוב צדדי כלשהו, שאינו קשור כלל לאופן השימוש בנכסי המתנה עצמם; אולם, במסגרת רחבה זו, אפשר שהתנאי יתבטא גם בחיוב לשימוש מסוים בנכסים, ובמקרה כזה נוצרת ההקבלה המעניינת אותנו. טיבו של התנאי הוא, שאין הוא מתלה את עצם תוקפה של המתנה, אלא יוצר הוא חיוב, אשר במושגים עבריים אפשר לומר עליו כי משעבד הוא את נכסי המקבל בגדר ערכם של נכסי המתנה, כנגד הנותן וכל אדם אחר המעוניין בדבר. מלבד זאת, אם התנאי אינו מתמלא, יכולים הנותן או יורשיו, וכל אדם מעוניין, לדרוש, כי המתנה תתבטל - אמנם לא למפרע, כי אם מאותה שעה.קטז)
על העקרון הכללי הגלום בשיטה זו לא נעמוד כאן מבחינה השוואתית, כי הדבר שייך לדיני המתנה. אולם, במה שנוגע במיוחד לענייננו ניתן להעיר כי למעשה דומה היא למוסד העברי של שלישות משום "מצווה לקיים דברי המת", תוך סיבוך הדבר במסכת מושגית המכוונת בעיקר לענינים אחרים.
האופן השני של הועדה, המקביל בייחוד להקדש-הצדקה העברי, הוא על-ידי ייסוד "קרן" (Stiftung {אנגלית} , foundation {אנגלית}). הקרן היא "גוף משפטי", הנושא זכויות וחובות כשלעצמו; אך בהבדל מגוף משפטי רגיל (התאגדות מדינית, חברה מסחרית, וכיו"ב), המורכב מחברים אשר הגוף נועד לשרת את ענייניהם ורצונם, הבאים מבפנים, הרי הקרן היא גוף שאין לו חברים והנועד לשרת את המטרה שקבע לו המייסד מבחוץ. הקרן נוסדת באופן חד-צדדי על-ידי מועיד הנכסים, על-ידי כך שעורך הוא שטר-ייסוד, הכולל את תקנות הפעולה וההתנהלות של הקרן, ובמצורף לכך מקנה הוא לה את הנכסים שהוא מבקש להועיד. ייסוד הקרן טעון הכרה רשמית, ויכול הוא להיות מחיים או בדרך צוואה שלאחר מיתה. הקרן עומדת במידה מרובה תחת פיקוח הרשות הציבורית המתאימה, אשר עניינה של הקרן שייך לתחום ענייניה. בייחוד מוסמכת הרשות לבטל החלטות בלתי-נאותות של מנהלי הקרן, וכן למנות או להחליף מנהלים בשעה שהדבר דרוש ואינו יכול לצאת אל הפועל בדרך הרגילה של התנהלות הקרן לפי שטר-הייסוד. המנהלים הראשונים מתמנים בדרך-כלל על-ידי מייסד הקרן עצמו או על-ידי אנשים אחרים המזומנים לכך על-פי שטר-הייסוד, כשעניינה של הקרן מסתיים או שאין הוא יכול עוד להתנהל כראוי בצורתו המקורית, מוסמכת הרשות לפרק את הקרן או לשנות את עניינה - הכל כפי שיהיה קרוב יותר לרצונו המפורש או המשוער של המייסד. אם הקרן מתפרקת מועברים נכסיה על-פי ההנחיות הנקבעות בשטר-הייסוד.קיז)
מושג "הקרן" שונה לכאורה מן המושג העברי של הקדש-הצדקה על-ידי כך שבמושג "הקרן" אין לכאורה שום שיטה מיוחדת של הועדה, אלא ההועדה מתקיימת כביכול בדרך הרגילה של ההקנאה המוסכמת. אולם, באמת, הבדל זה הוא אשלייתי בלבד - ולא רק משום שעצם המושג של "הגוף המשפטי" הוא אשלייתי. אף יותר חשוב מכך הוא שמושג ההקנאה מחייב את רשות המימוש החפשית של כל הרשויות הגלומות בקניין, למען הקונה בעצמו (ולו גם בכפוף לכל התחייבות שיכול הקונה לקבל על עצמו מדעתו).קיח) כאן, לעומת זאת, אין הקרן-הקונה אמורה להשתמש בנכסים, למען עצמה, ומעצם טיבה אף אין היא רשאית כלל לפעול בנכסים - ואין היא יכולה לממש את הקניין המסור לה - אלא בגדרים שבו חייבת היא לממשו על-פי ההנחיות של רצון חיצוני; ונמצא אפוא שגם אם מבחינה מילולית נחשבת כאן הקרן כנושאת של קניין, הרי למעשה - מבחינה תוכן הדברים באמת - אין היא נושאת בשום זכות, כי אם בחובה: שום זכות אמיתית של קניין אף אינה קיימת כאן כלל, והנכסים נשארים בסך-הכל במעמד מיוחד, הדומה לחלוטין להקדש-הצדקה העברי ואשר כל החסר לו בכיוון זה הוא רק ההכרה הרשמית.
קיב) שם, פרק ו׳, הערה קמ"ח וקמ"ט.
קיג) שלש האפשרויות האלו אינן ממצות אמנם את כל ההקבלות ש"הטראסט" עשוי לשמש בהן כנגד מוסדות משפטיים עבריים. תחומי ההקבלה אחרים הם, למשל, במה שנוגע לזכייה לאדם שלא בפניו או להעמדת יחסי-קניין מותנים.
קיד) לפי זה יוצא, שאם ראובן גומר בדעתו כי שמעון יהא זכאי למאה לירות משלו, ממילא יוכל שמעון לתבוע ממנו את הסכום, על דרך התביעה מ"נאמן" למילוי ההחלטה. הדבר סותר את עקרון דיני החוזים של המשפט האנגלי, שאין אדם נעשה חייב לחברו אלא בהסכם ובתמורה. השאלה, כיצד הסתירה מתישבת, היא ענין לחקר המשפט האנגלי.
קטו) סקירת דיני "הטראסט" היא על-פי ספרו של קיטון.
קטז) מסיניאו, א', עמ' 595-596; קולין וקאפיטן, ג', עמ' 505, 506, 584; בג"ב, סע' 525 ואילך, סע' 2192. בגרמניה, כשיש בתנאי עניין ציבורי, יכול מילוי התנאי להיתבע גם על-ידי רשות ציבורית, אשר התנאי הוא בתחום עניינה.
קיז) מסיניאו, א', עמ' 277, 278, 282 , 283, 293 , 294; קולין וקאפיטן, ג', עמ' 440 ואילך; בג"ב, סע׳ 80 ואילך.
קיח) ר' בספר על "מושג הקניין ומערכת זכויות הממון" חלק א', פרק ב' סע' ד', בסמיכות להערה ס"ב.