שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
משסקרנו את דיני המחיר, עדיין לא השלמנו בכך את כלל דיני המכר - ועוד נצטרך לחזור אל רבים וחשובים מהם, בפרקים השונים להלן; אולם, את מערכת דיני-היסוד של מוסד המכר על-כל-פנים הקפנו, ונצא עתה להשלים את פרקנו במה שנוגע לדיני היסוד של חוזה-ההקנאה האחרים.
הראשון באלה הוא החליפין, וכבר הגדרנו מוסד זה באופן ארעי ובלתי-מדויק בסעיף א' של פרקנו כהקנאת נכס במוחזק כנגד נכס אחר במוחזק - לבד מכסף. אולם, דרך - הגדרה זו מחזירתנו מלכתחילה שוב לבעיית המחיר, מנקודת-ראות נוספת, חדשה: כי יהא שכבר הבנו את ההצדקה ליחודו של הכסף בכך, שאין הוא יכול לשמש כנשוא עצמי לביקוש ולקנייה כנגד תמורה שתשלום בעדו - אלא יכול הוא לשמש רק, מצידו, כתמורה להקנאה של נכס מסוג אחר, המבוקש לשמו - הנה רואים אנו כאן שהכסף מתיחד שוב, עוד רק מצד אי-התאמתו לשמש כסחורה, אלא גם במסגרת הנכסים כשהם באים להיות מוצגים כמוהו, כתמורה לסחורה.
יחוד זה, משמעותו היא שונה בשיטות "החוזים ההדדיים", מחד גיסא, ובשיטות הקנייניות" מאידך. בשיטות "החוזים ההדדיים" כבר ראינו, שבמסגרת מוסד מוסד המכר מיטשטשת למעשה ההצדקה להבחנה בין הסחורה למחיר הכספי, באשר שניהם מופיעים כשווי-מעמד מבחינה משפטית - וטשטוש זה נוטה לכאורה להתחזק עוד מכוח מוסד החליפין של השיטות האלו, כי כאן שוב יש לנו, בהגדרת המוסד הזה, רק שתי חובות מקבילות הדדיות של הספקת סחורה כנגד סחורה מאיש לרעהו, ועיקר הדין של צירופן שווה לחלוטין לדין החובות המקבילות של הספקת סחורה כנגד מחיר.
כך, בסע' 1702 של ספר החוקים האזרחי הצרפתי נקבע, ש"החליפין (échange){צרפתית} הם חוזה אשר על-ידיו נותנים הצדדים זה לזה דבר בעד דבר",רנד) וסע' 1707 מוסיף כי מלבד כמה דינים מיוחדים - אשר נחזור להזכירם להלן - "חלים גם לגבי החליפין הכללים שנקבעו לחוזה המכר". דומה לזה המצב בסעיפים 1552 ואילך של ספר החוקים האזרחי האיטלקי, שכאן כבר נקבעת בפירוש הרחבה מסוימת לעמת ההגדרה הבלתי-מדויקת של החליפין,שהצענו פה אנחנו באופן ארעי כנ"ל. בהגדרה זו דיברנו דווקא על חליפין של נכס במוחזק כנגד נכס במוחזק; אך בסעיף האיטלקי נאמר כי "החליפין (permuta){איטלקית} הם החוזה אשר הנשוא שלו הוא בהעברה ההדדית של הבעלות בדברים או של זכויות אחרות". הבג"ב הגרמני אף מרחיק לכת בטשטוש ההבדל בין ההקנאה בתמורה של מחיר לבין ההקנאה בתמורה אחרת, - כי אף-על-פי שעקרונית עוד מזכיר הוא את מושג החליפין (Tausch){גרמנית} בצד המכר-במחיר,רנה) הרי למעשה, בגוף ההוראות, שוב אין אנו מוצאים כאן שום דבר שיתיחס בפירוש לחליפין כמוסד מיוחד, אלא יש רק הוראה כוללת המתיחסת ל"חוזים דמויי-מכר" והקובעת כי ההוראות החלות על מכר-במחיר חלות גם "באופן מתאים" על חוזים אחרים, המכוונים להעברתו או שעבודו של נשוא כלשהו כנגד תמורה (סע' 445). הוראה זו, מצידה, לא זו בלבד שנוטה היא לסלק לכאורה לגמרי את ההבדל בין מכר לחליפין, אלא באמת גם מצרפת היא לבליל זה, באופן מובהק, את מה שכינינו בסעיף א' של פרקנו כ"אפשרות הרביעית" - נושא שעוד נחזור אליו בסעיף הבא, להלן. אולם, נראה לומר שאף לגבי המשפט הגרמני עצמו באמת מופלגת הכללה זו יותר מדי (אנקצרוס, למשל, מזהיר כאן מפני השתלטות מושג המכר אף על חוזה מובהק ביחודו כחוזה-עבודה), ובעקבות הכותרת שבחוק נמצא שלמעשה מבחינים אמנם גם במוסד מיוחד של חליפין, השווה כאן בהגדרתו למה שציטטנו לעיל מספר החוקים האיטלקי.רנו) גם במשפט האנגלי, אצל הלסבורי-סיימונדס,רנז) נתקלים אנו לכאורה בתפיסה מופלגת, כעין סע' 445 של הבג"ב, והיינו ש"במקום שהתמורה בעד ההעברה היא איזו תמורה בעלת-ערך אחרת, שאינה כסף, נקרא העסק חליפין (exchange or barter){חליפין או עסקת חליפין, אנגלית}" - ובהמשך נאמר כי הדין הנוגע לחוזים מסוג זה אמנם אינו מפותח באנגליה, אך בתי-המשפט נוטים למלא את החסר על-פי הכלל "Permutatio vicina est emptioni{חליפין דומה לקנייה, לטינית}" ולפעול בגזרה שווה מדיני המכר במחיר. אולם, אם ההוראה החוקית המפורשת של סע' 445 הגרמני יוצאת מסויגת על-ידי הפרשנים, על אחת כמה וכמה שאין ליחס ערך מוחלט לניסוח של הלסבורי-סיימונדס, שהוא רק פרשני מלכתחילה. ברור כי על אף הניסוח הזה, לא יראו גם באנגליה את המקרה של הסכם עבודה-תמורת חפץ כעסק של barter{עסקת חליפין, אנגלית} - ואמנם, מוצאים אנו, למשל, אצל גודיב, שהוא, מצידו, מגדיר את החליפין רק כהחלפת חפצים בחפצים,רנח) - אם כי הגדרה זו, שוב, ודאי כבר יש לראותה כמצומצמת יותר מדי, משום שאין היא מכלילה גם "זכויות", - על תפיסת החליפין בחוק המכר, תשכ"ח, במדינת-ישראל, השייכת גם היא למערכת זו, עמדנו כבר בסע' ב' של פרקנו לעיל.
יש אם-כן לשאול, למאי נפקא מינה ולמה בכל-זאת מבחינות אפוא השיטות האלו בין מכר-במחיר לחליפין - ונראה שאת התשובה המכוונת ביותר מקבלים אנו בסע' 237 של חוק החיובים השוייצרי, הקובע ש"הוראות חוזה המיקח חלות על חוזה החליפין, במובן זה שכל אחד מן הצדדים נידון ביחס לדבר המובטח על-ידיו כמוכר, ואילו ביחס לדבר המובטח לו - כלוקח". המשמעות המעשית החשובה ביותר של הכללה זו, בהבדל מדיני המכר הרגיל, הריהי ודאי לעניין "אחריותו של המוכר" - עניין שאינו שייך בהכרח למבנה המשפטי הפנימי של העסק, אלא נספח אליו כגורם חיצוני. כפי שהזכרנו כבר דרך אגב בסע' ג', מס' 4, לעיל (בסמיכות להערה כ"ח), וכפי שנראה עוד ביתר פרוטרוט בפרק הבא, מתחייב בדרך-כלל עם חוזה המכר, שהמוכר יישאר אחראי כלפי הלוקח לזכות שהוא מתיימר להעביר לו בסחורה ולהתאמה של הסחורה לגדרי התכונות שעל-פיהם היא נמכרה; בעיית האחריות הזאת מתעוררת רק לגבי הסחורה, ואינה שייכת בכסף ששולם לפרעונו של המחיר - וכוונת ההוראה השוייצרית היא לומר כי בחליפין אחראי כל אחד מן הצדדים כמוכר, לגבי הדבר המובטח על-ידיו, בעוד שהצד שכנגד זכאי באחריות לגבי אותו הדבר, כלוקח.
אולם, אין זו המשמעות המעשית-המבדילה היחידה כאשר מתיחסים החליפין, משני הצדדים, להעברת הבעלות בחפץ חומרי, משתמע מכאן שעל כל אחד מן הצדדים חלה חובת המסירה לגבי החפץ המובטח על-ידיו, כאילו הוא היה המוכר של החפץ - ובמקביל לכך, חלה על כל אחד מן הצדדים החובה לנטול ולקבל את החפץ המגיע לו, כאילו הוא היה הלוקח.רנח-1) גם הקבלה כזאת אינה שייכת במכר הרגיל - ואף לא במכר הרגיל של חפץ חומרי, הנמכר בתמורת החפץ החומרי של כסף - כי לגבי הכסף אין חלה חובת מסירה ונטילה, כי אם רק חובה של תשלום, כפי שנוסיף ונברר עוד לחוד להלן. ושלישית, בשיטות המאפשרות שבמכר המתיחס להעברת הבעלות בחפץ תעבור הבעלות כבר עם עצם העמדתו של המכר בד בבד עם לידתה של החובה להעברת הבעלות (והיינו במשפט הצרפתי, האיטלקי והאנגלי) מסתבר שיש כאן עוד השתמעות מבדילה נוספת. נראה כי במקום שאפשרות כזאת ניתנת במכר, הריהי גם ניתנת בחליפיןרנט) - ונמצא אפוא כי במקרה שהמדובר הוא בחליפין של חפץ בחפץ, עשויים החליפין להתקיים כאן לא רק במובן החובי, אלא גם במובן של ביצוע במוחזק, משני הצדדים כאחד, כבר עם עצם העמדת החוזה (ולו יהא כי הדבר יישאר עוד כפול על-כל-פנים גם לביצוע ההדדי הנוסף של חובות המסירה). תוצאה כזאת לא תיתכן במכר-במחיר, כי אף-על-פי שגם הכסף הוא חפץ, מכל-מקום אין תשלומו מתאפשר באופן אוטומטי גם בשיטות המיוחדות האלו, אשר את התשלום, על-כל-פנים, משאירות הן אף מלכתחילה רק בגדר חובה, הזקוקה למילוי מיוחד, מחוץ למסגרת עצם היוויו של העסק. ומשהגענו לנקודה זו של דיני מילוי חובת התשלום, מוצאים אנו שלמעשה יש עוד בשיטות הנידונות גם הבדל מעשי רביעי בין מכר לחליפין - הבדל המתגלע אמנם לחלוטין מחוץ למסגרת עיקרו של העסק והחורג מגדרי ההכללה שציטטנו מן החוק השוייצרי. כוונתנו היא לכך, שבמכר, גם החובה של הספקת הסחורה וגם החובה של תשלום המחיר הן מוחלטות בזהותן, - והיינו שאם אחת מהן מופרת, והעסק אינו מתבטל על-פי אחת האפשריות שראינו, הרי הצד המפר נשאר על-כל-פנים חייב למלא את חובתו בעינה: אם זה המוכר, הריהו נשאר חייב לספק את הסחורה, ואם זה הלוקח הריהו נשאר חייב לשלם את המחיר - בין אם בתוספת תשלום פיצויים ובין אם בלעדיה. לעומת זאת, בחליפין, יתכן בשיטות הנידונות, שהעסק יתקיים כלשונו רק לגבי אחת מחובות-ההספקה, ואילו חובת-ההספקה שכנגד -אשר לא קוימה כראוי - תיהפך לפי בחירת הצד הנפגע לחובה של פיצויים כספיים, בבחינת תמורה מוחלפת לדבר שסופק (בתוספת פיצויי-נזק בגיו עצם ההפרה או בלעדיהם), וכאילו היה העסק מלכתחילה לאו דווקא חליפין, אלא מכר כספי רגיל, במחיר.רס)
הדינים המיוחדים האחרים של החליפין, אשר הזכרנו בחוק הצרפתי והאיטלקי, מתיחסים רק לבעיות המשניות של אונאה ותחולת הוצאות-העסק, שנדון בהן לחוד, ואין הם שייכים לדיוננו העקרוני בסעיף זה. מן הבחינה העקרונית נראה אפוא לסכם, כי על אף הטשטוש בין מעמד הסחורה למעמד הכסף בשיטות "החוזה ההדדי", מכל-מקום נאלצות גם השיטות האלו לתת תוקף להבחנה בין השניים, לפחות בנקודות הקפיות חשובות - אם גם לא מהותיות - פנימיות - וננסה עתה לברר את טעמן של הנקודות האלו.
הדבר הוא פשוט לחלוטין במה שנוגע ל"אחריות המוכר". כשהמדובר הוא בסחורה הנקנית לשם צריכה בזהותה המסוימת, יש כמובן חשיבות לגדרי התכונות אשר על-פיהם היא נקנית, ויש טעם שהמוכר יישאר אחראי לקיום התכונות. לעומת זאת, בכסף הבא לסלק את המחיר, אין עניין של שום תכונות מיוחדות: יש כאן חשיבות רק לעצם המהות והכמות - ואילו הכמות, גם כשחסרה היא, הריהי ניתנת תמיד להשלמה בעין, מאותה דרך הגבייה החלה גם על תשלום המחיר מעיקרא ומכוח עצם אותה חובת התשלום, ללא שום צורך באחריות מיוחדת. כמו-כן, כשהמדובר הוא בסחורה, יש מקום לחשש שמא אין למוכר יכולת להקנותה, והמוכר צריך אפוא להישאר אחראי לסחורה גם מבחינה זו. אולם, במקרה של כסף - הרי גם אם גזול הוא ביד המשלם, מכל-מקום אין בדרך-כלל חשש ליכולת המשלם להקנותו, הן בגלל דיני תקנת השוק הן מפני שחוץ ממקרים יוצאים מן הכלל לא תוכר בכסף שום זהות מסוימת המאפשרת עיקוב לנגזל - ושוב, גם כאן, אין צורך אפוא באחריות מיוחדת.
לעומת זאת, מסובך יותר הוא טעם ההבחנה בנקודות האחרות, אשר הציר המרכזי שלהן הוא במושג "התשלום". "תשלום", על-פי ניתוח פיסי ומשפטי של תוכן המושג, הריהו לכאורה, לגבי הכסף - בדיוק - מה שההקנאה והמסירה הם לגבי הסחורה. יש אמנם פנים לומר שיש הבדל בנקודת-הראות אשר ממנה המושגים מתפתחים: לגבי הסחורה, החשובה בזהותה המסוימת, חשוב ללוקח שהקניין יועבר בה באופן מיוחד ומפורש - באשר זהו כאן באמת כל עיקרו של העסק - ולכן נתפסת כאן הפעולה ונקראת על שם עניינה הלזה, הקנאה; לעומת זאת, לגבי כסף-המחיר, שאין בו דרישת זהות מסוימת, אין המוכר דואג לעצם ההעברה הקניינית באופן מיוחד ומפורש: הוא דואג כביכול רק לכך, שיקבל את התמורה הראויה בעד ביצוע ההקנאה מצידו - והעמדת נכסים כזאת לרשות המוכר, אשר עיקר-עניינה הוא לאו דווקא בעצם העברת הקניין, כי אם בתיפקוד העסקי, נתפסת ונקראת מצד תיפקוד זה "תשלום". אולם, סוף-סוף, זהו רק הבדל מילולי, או גישתי, ולא תוכני - וודאי אין בו, כשלעצמו, כדי לבסס הבדל משפטי-מוסדי בין מכר לחליפין. אך, לא זו בלבד שאין בו כדי לבסס את העדר החובות המפורשות להקנאה ומסירה, לגבי כסף-המחיר, בעוד שחובות כאלה נקבעות לגבי הסחורה, אלא אין בו גם כדי לבסס מיניה וביה את חוסר-האפשרות למילוי אוטומטי של חובת התשלום כדרך שעשויה להתמלא החובה להקנאת הסחורה,רסא) ואין בו כדי להצדיק את אפשרות התשלום הכספי החלוף כאשר מלכתחילה הותנו חליפין של סחורה בסחורה - ומסתבר שבנקודות האלו קשה אמנם למצוא תירוץ לדברים בשיטות "החוזים ההדדיים" פנימה. נראה שאת התירוץ נוכל לגלות רק באמצעות "השיטות הקנייניות" - ונעבור אפוא לבדוק תחילה את הדברים בתוכן.
רנד) "דבר בעד דבר" - אך להוציא כמובן כסף, אם כי לא נאמר הדבר בפירוש - ור', למשל, סע' 1046 של ספר החוקים האזרחי האוסטרי מ-1811, שם נאמר הדבר בפירוש.
רנה) בכותרת לפרק א' בחלק ז' ספר ב', הדן לפי זה יחד ב"מיקח חליפין"("Kauf Tausch"){גרמנית}.
רנו) אנקצרוס - חיובים, עמ' 346-347, 401-402.
רנז) כרך ל"ד, עמ' 5-6.
רנח) עמ' 110.
רנח-1) ר' אנקצרוס - חיובים, עמ' 402,שבחליפין "כל צד אחראי לכנגדו והוא מתחייב לנטילה כלוקח".
רנט) סע' 1703 של ספר החוקים האזרחי הצרפתי; ור' גם מסיניאו, ג/א/א, עמ' 161.
רס) ר' הלסבורי-סיימונדס, ל"ד, עמ' 5, בהערה: "אם הצד החייב למסור חפצים בחליפין מסרב לעשות כן, או מונע מעצמו את היכולת לעשות כן, יכול הצד השני לגבות את ערך החפצים שהוא נתן בחליפין, לפי מה שהיו שווים לו הוערכו בכסף". ר' גם ספר החוקים האזרחי הצרפתי ע' 1705; ספר החוקים האזרחי האיטלקי, סע' 1553; חוק החיובים השוייצרי, סע' 238.
רסא) הגם שלגבי סחורה עשויה אמנם החובה להתמלא באופן אוטומטי גם באשר הסחורה היא מסוג "הפירות" וזקוקה עוד לפעולה מיוחדת לבירור זהותה: ר' קולין וקפיטן, א' עמ' 938-939 - ור' הערה רע"ד להלן.