שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
לאחר שראינו את דיני ההפקר ואת דיני הנכסים שאמנם כבר נקנו מן ההפקר, אלא שהבעלות בהם הוגבלה באופן חמור לטובת הרבים, יכולים אנו לעבור לנכסים שנקנו מן ההפקר והנשארים קנויים לאדם בבעלות רגילה, זו המונחת בעצם גם ביסוד אותה הבעלות המוגבלת שעליה דיברנו לעיל.
על טיבה, מהותה ועניינה של בעלות זו שוב אין אנו צריכים להתעכב, כי עמדנו עליהם בספר הראשון של סדרתנו, "מושג הקניין ומערכת זכויות הממון". שם ראינו מהו באופן עקרוני נשוא התחולה של הבעלות, ואף חזרנו לדון בכמה מפרטי הענין בספר השני, על "ההחזקה ודיניה".א) אולם, כל פרטי הדברים עדיין לא יצאו מושלמים בכל אלה, באשר לא הם היו שם עיקר נושא דיוננו. כאן, לעומת זאת, נרכז את הדיון בפרטי הדברים, ומתוך צירוף הפרטים לעקרון נגיע לתמונה השלמה.
א. המגבלות ההלכתיות של הבעלות
בספר על "מושג הקניין ומערכת זכויות הממון"ב) הגדרנו את הבעלות, או קניין הגוף, שזוהי "זיקת-רשות ביחס לחפץ, הנבנית על יסודה של רשות במובן של התר או חרות פעולה, הנתונה בהקף-עניינים כללי, בלתי-מוגבל בגדריו מבחינה עקרונית, באופן יחודי לאדם מסוים (או לאנשים מסוימים במאוחד), ביחס לחפץ נשוא-הקניין". כאן נרכז את תשומת-לבנו ביחוד למלים, שיסוד הבעלות הוא בחרות-פעולה הנתונה לאדם ביחס לחפץ בהקף-עניינים כללי, בלתי-מוגבל בגדריו מבחינה עקרונית: מדברים אלה משתמע כי חרות-הפעולה של הבעל, עם כל היותה כוללת, איננה על-כל-פנים מוחלטת, אלא עשויה היא להיתקל בהגבלות - ועתה נעסוק בהגבלות שבהן אמנם היא נתקלת. הגבלות אלו יכולות להיות משני מינים: הגבלות שהבעל מקבל עליו מדעתו, בדרך שעבוד, והגבלות שההלכה מטילה עליו מעצמה מלכתחילה, ופה נעסוק רק בהגבלות ממין שני זה.
אולם, גם לא בכל ההגבלות מן המין השני נעסוק כאן. לא נעסוק כאן בהגבלות החלות בתחום יחסי השכנים, כי עליהן נעמוד בפרק מיוחד להלן, וכן לא נעסוק כאן בפרטי החוקים השונים שנתחדשו בעיקר בתקופה האחרונה והכופפים את הבעלות, בעניינים שונים, להסדרים מינהליים או מפקיעים חלקים מן הנכסים לטובת המדינה - כגון, במדינת-ישראל דהאידנא, חוק התכנון והבנייה תשכ"ה, פקודת העתיקות מ-1929 או פקודת המכרות מ-1925, וכמוהם אחרים עוד, רבים עד מאד.ג)
אנחנו נעסוק רק בהגבלות שאפשר לראותן כ"יסודיות" - היינו אותן המתחייבות מתוך עצם האידיאולוגיה הכללית של המשפט, ולא רק מתוך שיקולים המתיחסים לפרטי ענין מסוים, - ובאלו נדון עכשיו אחת-אחת.
א) בפרק ג׳ סע׳ י"ח ופרק ח׳ סע׳ ב' ו-ג'.
ב) בחלק א', פרק ב', סע׳ ד', בסמיכות להערה מ"ב.
ג) השווה מסיניאו, ב/א, עמ' 231 ואילך. את שפע החוקים מסוג זה, שירד על העולם בתקופה האחרונה יש שרואים כמהפכה בעצם מושג הבעלות,לעומת מה שהיה במסורת המשפטית המקובלת. אולם, באמת נראה שאין לתפיסה כזאת הצדקה. אמנם, בתפיסה המסורתית של אירופה שלט למעשה, במשך כל השנים, העקרון של "מידת סדום", לפיו הוכרה לבעלים זכות של חירות-פעולה מירבית, תוך חובת התחשבות מזערית בענייני הכלל או הריע; לעומת זאת, כיום, הוחזרה בציבור תנופה עצומה לעקרון ההתחשבות ההדדית, ומכאן שפע החוקים מן הסוג הנידון. אפשר גם לומר שקודם לכן ראו באירופה את הבעלות כמוסד הנתון לאדם רק לטובתו האישית, בעוד שעכשיו רואים אותה כנתונה לו כבן-הציבור, אשר טובתו האישית וטובת הציבור מתלכדות ומשתלבות זו בזו. אולם, כל זה הוא רק שינוי אידיאולוגי ומוסרי, ואף שינוי מעשי גדול במאזן החירויות והסייגים הכרוכים בבעלות, אך על-כל-פנים לא שום שינוי מבחינה מושגית וטכנית גרידא. מבחינה מושגית היתה הבעלות תמיד פתוחה לסייגים, אף באירופה של המסורת הקלאסית (ר׳ למשל סע' 544 של ספר החוקים הצרפתי מימי נפוליון - זו תקופת-המופת של האינדיבידואליזם האירופי: "הבעלות היא הזכות להפיק הנאה מן הדברים ולשלוט בהם באופן המוחלט ביותר, בתנאי שלא ייעשה בהם שימוש האסור על-ידי החוקים או התקנות"), ואילו הנוהג המחודש של כפיפת הבעלות לתקנת-הציבור אינו אלא עשיית שימוש נרחב בפתח הזה, הקבוע ועומד מלכתחילה.