ב.ג.2
אולם מסקנה זו כשלעצמה היא עניין צדדי לחלוטין מבחינתנו, וחשובה היא לנו רק מתוך כך שבהמשך ממנה יכולים אנו לעמוד על מושג "הרשות" במובנה המורחב-המיוחד, החורג הרבה מעבר לקשר עם בעיות ההחזקה.
את ביאור הדברים מבחינה זו אפשר להתחיל מן ההנחה, שמתוך ציון ההסמכה או ההתר, במובן שראינו לעיל, בא מושג הרשות לציין גם את הזיקה הנוצרת על ידי ההסמכה או ההתר בין האדם הנושא בהם והנשוא שאליו הם מתיחסים; וכך - מתוך האמירה כי "יש לאדם רשות לעשות בנשוא פלוני" - באו לומר גם כי "נשוא פלוני נתון ברשות האדם".כו) אולם, במקום שיש לאדם רשות (היינו הסמכה או התר) לגבי נשוא מסוים - כגון חפץ - יש לו בדרך כלל גם זכויות וחובות אחרות בקשר לכך: כגון תביעה נגד המפריעים להגשמתה של הרשות, אחריות לנזקיו של החפץ כלפי הנפגעים על ידיו, זכייה בפירותיו של החפץ ויכולת להעביר את הרשות, על הזכויות והאחריות הכרוכות בה, לאנשים אחרים. מתוך כך בא מושג הרשות לציין גם את הזיקה הנוצרת בין האדם והנשוא על ידי כל המכלול הלזה; ומאחר שהמכלול עשוי לעתים קרובות להתפצל, באופן שזכויות או חובות-אחריות שונות לגבי הנשוא המסוים תגענה לאנשים שונים, בא מושג הרשות לציין גם את הזיקה הנוצרת בין האדם והנשוא על ידי זכות או חובת-אחריות כלשהי מתוך המכלול שנפלה בחלקו. בהתאם לכך מוצאים אנו כי חפץ עשוי להיות נתון ברשותו של אדם לא רק כדי לעשות בו, אלא גם כדי להתחייב באונסים בגינו,כז) לזכות בפירותיוכח) או להקנותו לאחרים (היינו להעביר את הזכויות והאחריות לגביו)כט)- ואפשר אפילו שהחפץ יימצא ברשות ההקנאה (היינו ביכולת ההקנאה) של אחד אשר אינו רשאי להקנות.ל) בדוגמה אחרונה זו מתגלה ההיפרדות הגמורה בין "רשות" במובן של הסמכה או התר לבין "רשות" במובן המורחב של זיקה, ואת הרשות במובן המורחב הלזה יכולים אנו עתה לחזור ולהגדיר - בבחינת מושג עצמאי - כזיקה הנקשרת בין אדם ונשוא מסוים על ידי זכות או אחריות כלשהי, או על ידי מכלול של זכויות וחובות-אחריות, שהאדם נושא בהם לגבי אותו הנשוא. כנשוא של "רשות" במובן המורחב מוצאים אנו בעיקר חפצים, אבל יש שהנשוא הוא אפילו אדם, ואפילו אדם בן-חורין, כגון הנערה שהיא "ברשות אביה" (על ידי סמכויות החינוך והאפוטרופסות של האב) או האשה שהיא "ברשות בעלה" (על ידי התר האישות שביניהם, היכולת של הפרת נדרים, הזכייה במעשה-ידיה, וכו').לא) לב)
כו) ההנחה האמורה מסתברת מתוך השימושים הלשוניים כפי שהם מצויים למעשה לפנינו, וכן מתחייבת היא מן השיקול שמבחינה משפטית-אנליטית יש משמעות ליחס בין אדם ונשוא כלשהו, כשאותו יחס הוא רק רפלקס של יחס בין אדם ואנשים אחרים - בעוד שאין להעלות על הדעה יחס משפטי שהוא מלכתחילה רק יחס בין האדם והנשוא. אף-על-פי-כן, מן הבחינה העובדתית-ההיסטורית, ייתכן שאמנם היתה ההתפתחות הפוכה, כפי שרומז בן-יהודה, היינו שמובן זיקת הסמכות שב"רשות" קדם למובן הסמכות כשלעצמה - ור' בסע' ד' של פרקנו, להלן.
כח) שם, סי' שס"ב סע' ח'.
כט) בבא מציעא ז' א'.
לא) משנה כתובות פ"ד מ"ה. ור' גם, למשל, נזיר ל' א', לענין קיומה של רשות האב גם בבן זכר.
לב) המושג המתואר בזה עשוי אולי להזכיר לקורא את התיאוריה של פונטשארט, שראה את כל תורת-המשפט האירופית מסולפת, באשר היא מעמידה את היחסים המשפטיים על זכויות בין אנשים בלבד, ומתעלמת היא מן "הקשר המשפטי" לנשוא, אשר מתוכו הזכויות נמשכות ואשר היה כביכול הרעיון המרכזי בשיטת המשפט הרומית המקורית (קוצורק, עמ' 41 ואילך). קוצורק, מצידו - עם שמוכן הוא להכיר במגרעות הנובעות מן הגישה המקובלת כמות שהיא (השווה הערה ט"ו לפרק ח' בחלק ב') - מבקר את פונטשארט, בטענה שכבר נתקלנו בה, שאין משמעות ליחס בין אדם ונשוא; אולם, להלן (בעמ' 308, 327) מעדיף הוא עצמו לראות במושג "הבעלות" לא רק את היחס בין הבעלים ואנשים אחרים, אלא את היחס "התת-משפטי" בין הבעלים והחפץ, הנוצר על ידי "היחס המשפטי" בין הבעלים ואנשים אחרים והמוגן על ידי אותו "יחס משפטי". תוך כדי כך יש לציין שגישה זו מצטמצמת אצל קוצורק למושג הבעלות בלבד, כי מחוסר מושג מקביל לכל הקפו של מושג "הרשות" נעלמה ממנו המשמעות העקרונית הרחבה המתגלמת בגישה העברית גם מעבר למושג הבעלות ואשר על פרטיה נשתדל להתחקות להלן.