ג.ג.5.

5. תשלומי שבח

דיני ההתחברות הפיסית בין נכסי בעלים שונים, העשויים לתת מקום לזכיית אחד הבעלים בנכסי חברו שלא על-פי הסכם, אינם יכולים להיות שלמים בלי בירור ההסדר לאיזון הזכייה החד-צדדית - ועתה נעבור איפוא להשלמת התמונהמבחינה זו.

בדיני ישראל, ההסדר בתחום זה אינו אלא אחד הסעיפים של הכלל כי במקום שזה נהנה וזה חסר - חייב.^קצב) אך השאלה היא כמה חייב, ולענין זה יש להבחין בין אפשרויות אחדות.

האפשרות האחת היא שבעל הנכס הנזכה הוא עצמו גרם לחיבור, והוא פעל בדבר זה ברשות. נקרא לו להלן "המשביח ברשות", ונכליל במושג "המשביח" לא רק את המחבר נכס משלו לנכס של חברו, כי אם גם את מי שמפיק פירותמנכס של חברו בשביל בעליו, וכן גם את מי שמשביח את נכס חברו רק על-ידי עצם עבודתו - שכל אלה דינם הוא אחד. המשביח ברשות - בדרך-כלל הוא יפעל אמנם על-פי חוזה, וגם זכותו לתשלום תתברר ממילא על-פי החוזה. אולם, יתכן שהמשביח יפעל ברשות ושבכל-זאת לא יהא שם הסכם בבעיית התשלום - והיינו שהחוזה על רשות ההשבחה נשאר בלתי-מושלם או שהאיש היה זכאי להשביח את נכס חברו בתוקף זכותו להשתמש בו למען עצמו. במקרים כאלה, הכלל הוא כי המשביח זכאי להחזרת הוצאותיו, ואם היה ערך השבח גדול מסכום ההוצאות, זכאי הוא גם להחזרת חלקו הנאות בתוספת-הערך, כאילו הורד כקבלן.^קצג)

כלל זה מתיחס להנחה שהמשביח מזכה את חברו לאלתר, עם גרימת השבח, והיינו שהרשות נתונה היתה למשביח על דעת התוצאה הזאת. החלוקה של תוספת-הערך, היתרה על ההוצאות, בין המשביח לבעל הנכס המושבח, מסתברתמתוך כך שתוספת זו היא בהכרח פרי ההשפעה ההדדית של תכונות הנכס המושבח, מצד אחד, והשקעת הוצאות המשביח מצד שני.^קצד) לעומת זאת, אם ערך השבח יהיה פחות מערך ההוצאות, חל ההפסד רק על בעל הנכס המושבח, ואינומתחלק כהתחלקות הריווח, כי ההנחה היא שהמשביח היה בבחינת מוזמן ליזום את השבח ולהשקיע בו את ההוצאות הדרושות. אולם, דבר זה מביא אותנו למסקנה, שאם על-פי מסיבות המקרה יש לראות את הוצאות המשביח כמוגזמות, ודאי אין הוא ראוי להיחשב לגביהן כמשביח ברשות, כי אם רק כמשביח שלא ברשות, אשר נראה את דינו להלן.

אשר למושג "ההוצאות", ודאי נכלל בו לא רק ערך הנכסים של המשביח, שהמשביח חיבר בפועל לנכס המושבח, ולא רק שכר העבודה שהוא שילם לפועלים, אלא גם השכר הראוי בשל עבודת המשביח עצמו - שהרי בעל הנכס המושבחמה איכפת לו אם המשביח שכר פועלים או עבד בעצמו. מסקנה זו, מצידה, מביאה שוב למסקנה, שהמשביח זכאי לא רק לתשלום שכרו הראוי בעד כל עבודה שהשקיע בטיפול בנכס המושבח במו ידיו, אלא גם בעד כל עבודה עקיפהשהשקיע - בארגון הנחוץ של פועלים שיגשימו את השבח בפועל. אולם, מן העובדה שהמשביח זכאי גם לחלק בריווח יוצא כי בגדר זכותו להוצאות זכאי הוא לכל היותר רק כמנהל עבודה או כפקיד-מארגן, אבל אין הוא זכאי לשכרו שלקבלן, שזה אינו נמדד לפי ערך העבודה כשלעצמה, כי אם לפי הערך המסחרי של פעולתו והשקעתו בכללן.

אם המשביח פועל ברשות, אבל שלא כדי לזכות את בעל הנכס המושבח לאלתר - כגון שיש לו קניין-מקום להחזקת השבח בבעלות נפרדת, ובעל הנכס המושבח זוכה רק במותר השבח, עם סיומו של קניין-המקום, או שבינתיים שייךהנכס המושבח למשביח עצמו, אלא שבעלות זו היא על תנאי, ולבסוף זוכה אדם אחד בנכס המושבח למפרע - התעוררה כנגד הכלל הנ"ל בעית הפחת שבינתיים, וביחוד הפחת שנגרם באונס. מסתבר לע"ד שבמקרה מן הסוג הראשון, כשהזכייה היא רק משעתה ולהבא, משלם בעל הנכס המושבח למשביח או לבאי-כוחו את הערך של מותר השבח, כפי שהוא בשעת הזכייה; אך מסקנה זו כפופה לסייג, על-פי דין מפורש, במקרה שהמדובר הוא בשבח של חוכר, שהואשותף בפירות עם בעל-הבית: במקרה כזה, אם נסתיימה החכירה לפני שהבשילו הפירות, ונותר שם שבח, חוזר למקומו הדין הכללי, לפיו יהא החוכר זכאי להוצאותיו בתוספת חלקו בתוספת הערך לפי חלקו הראוי בפירות.^קצה) במקרה מןהסוג השני, כשהזכייה היא משעתה ולמפרע, נראה לי שיש להבחין בדבר לפי מה שעל-פי דין או לפי בחירת הזוכה נשארים הפירות של זמן-הביניים לבעלים הראשונים או שמגיעים הם לזוכה: אם הפירות נשארים לבעלים הראשונים, אין הבעלים זוכים בשבח אלא משעת הזכייה ולהבא, וחובת הפיצוי היא לפי ערך השבח בזמן הזכייה; אם, לעומת זאת, הבעלים החדשים זוכים גם בפירות למפרע, הריהם זוכים גם בשבח למפרע, משעת ההשבחה, וחובת הפיצוי היא לפיהכלל שניסחנו לעיל.

דין מיוחד יש לבעל המשביח את נכסי אשתו ומגרש אותה לאחר מכן. מבחינה קניינית מקבל השבח הזה מלכתחילה את מעמד הנכסים המושבחים, - והדין המיוחד הוא שכאשר זוכה האשה בשבח לחלוטין, עם הגירושין, הריהי מפצה אתהבעל כדין המשביח שלא ברשות, ואם הספיק כבר הבעל לאכול פירות מנכסיה מפסיד הוא את השבח בלי שום פיצוי כלל.^קצו)

אם ההשבחה היתה שלא ברשות, יוצא ממה שהסקנו לעיל כי הזכייה היא תמיד רק משעתה ולהבא - משעה שבעל הנכס המושבח בחר לזכות בשבח - ודין הפיצוי הוא שהזוכה מחזיר למשביח את הוצאותיו, אבל זה לכל היותר רק עדכדי ערך השבח (בשעת הזכייה). אולם, הדברים חלים במוחלט רק במקרה שההשבחה היתה שלא בהתאם לאופן השימוש הראוי בנכס המושבח. אם ההשבחה היא בהתאם לשימוש הראוי, החזקה היא כי נעשית היא ברשות, ואין חזקהזו נסתרת אלא אם בעל הנכס המושבח מוכיח כי מלכתחילה לא יכול היה למחות, ובדיעבד נותן הוא למשביח את הברירה לעקור את השבח.^קצז)

אם ההשבחה היא שלא ברשות, יכול גם בעל הנכס המושבח לכפות את המשביח שיקנה ממנו את הנכס, כפי שראינו לעיל, - ואז המשביח הוא המשלם, בעד הנכס שהוא זוכה בו, את ערכו של זה כפי שהיה מלכתחילה.^קצח)

האפשרות האחרונה היא, שהשבח הוסב בחומרי הזולת בלי אמצעותו של אדם. במקרה כזה משלם בעל הנכס המושבח את ערך החומרים כפי שהיה בשעה שיצאו החומרים מתחת יד בעליהם - אך גם זה, כנראה, רק בגדרי ערכו שלהשבח.^קצט) אם השבח הוסב באמצעותו של אדם, בחומרים גזולים, נראה שאין דין בעל הנכס המושבח אלא עם המשביח, והמשביח הוא הנשאר אחראי לנגזל.^ר)

קצב) בבא קמא,דף כ עמ' א' ואילך.

קצג) דוק בבבא מציעא ק"א א' ובבא בתרא מ"ב ב'.

קצד) דוק בבבא קמא צ"ו ב': "תורי אשבח, ארעא לא אשבח?", וכן בבבא מציעא ק"ט ב': "איהו אשבח, ארעא לא אשבח?".

קצה) בבא מציעא ק"ט ב'.

קצו) כתובות פ' א'.

קצז) בבא מציעא ק"א א-ב', ור' הערה קנ"ו לעיל.

קצח) ר' לעיל, בסמיכות להערות ק"צ וקצ"א.

קצט) שו"ע חו"מ סי' קס"ח סע' א'.

ר) עה"ש חו"מ סי' שצ"ט [צ"ל שצ"א] סע' ח'.

הדף הבא