ו.ז.2.

2. דינו של שומר-יורש

שנית, בעיית אחריותו של השומר-היורש. הדברים אמורים ביורש היודע את מעמד המוריש כשומר; כשהיורש טועה - נכנס העניין לתחום שבו נעסוק לחוד להלן. והנה, גם כאן, אם המוריש לא נפטר עדיין מאחריות בכלל, לפי מה שראינו לעיל, משמע שהיורש יהא אחראי לפחות כשומר-חינם, - וכך אמנם יהא הדין בדרך-כלל כשהמוריש עצמו לא היה אלא שומר-חינם. יתר-על-כן, כך יהא הדין בהכרח אף כשהמוריש היה שומר-שכר או שואל, אלא שעילת שמירתו פגה עם מותו - כגון שהחפץ נשאר על-פי שעבוד שלא היה אמור לעבור בירושה או על-פי הסכם של שמירה בשכר או עשיית מלאכה אחרת בחפץ. אולם, כשהמוריש היה שומר-שכר או שואל בגינו של שעבוד המתקיים גם ליורשים - וכן במידה שהיה שומר-חינם במשכון להלוואה של טובה שעדיין לא נפרעה,^פח) או שנעשה שומר-חינם על-פי הסכם מיוחד, לפנים משורת דינו - מתעוררת שאלה, אשר על פי העקרונות הכלליים שראינו עד כאן, אי אפשר להשיב עליה בפשטות.

התשובה הנקבעת בהלכה ביחס ליורשו של שואל היא, כי אין הוא אחראי אלא כשומר-שכר^פט) - והדבר מסתבר מתוך כך שלא הוא עצמו שאל את החפץ, ואילו זכות-השימוש שנותרה לו באה לו שלא בטובתו, אולי אפילו בלי שיהא זקוק לה, ואולי בלי שיוציאנה גם בכלל אל הפועל. מצד שני, אין הוא יורד לדרגת שומר-חינם, שהרי מכל-מקום יש לו זכות-הנאה (וכפי שנסביר להלן, יש להדגיש: זכות-הנאה בחינם). עם זאת יש לציין כי היורש שלא יהא זקוק לחפץ, אמנם יוכל בדרך-כלל להחזירו למשאיל אף בתוך זמן השאלה - ובאופן כזה הוא ייהפך אף ביחס לזמן-הביניים, למפרע, לשומר-חינם בלבד; אך האחריות המוגבהת נשארת בחשיבותה על-כל-פנים אף לגבי יורש שאינו זקוק לחפץ - למקרה שזכות ההחזרה לא תהא נתונה.^צ) במקביל לכך, יש אומרים כי גם בעל-הבית, מצידו - אם לא יהא לו נוח להשאיר את השאלה בעינה, בדרגת אחריות מופחתת, - הריהו יוכל לדרוש שהחפץ יוחזר לאלתר או שהיורשים יקבלו עליהם חיוב אונסים כבראשונה.^צא) אך אף-על-פי שלכאורה "דברים של טעם הם",^צב) נראה שבאמת צריכים הם עיון גדול. ראשית, מפני שלפי שיטת ההלכה המקובלת, גדרי-האחריות של השומר אינם מגופו של הסכם-השמירה, ואין אפוא מקום לבעל-הבית לטעון, שעל דעת גדרים אלה השאיל ועל דעת גדרים אחרים לא השאיל: הוא השאיל על דעת גדרים כלשהם שקובע הדין - והא ראייה שלא התנה על הדין בפירוש, כדי שנכסי השואל ישתעבדו אף לאונס שיארע אחר מותו. ושנית, מפני שלקבל את הדעה הנידונה, משמע לבטל למעשה את גדרי האחריות העקרוניים של היורש, הנקבעים בהלכה בלי מחלוקת כלשהי. כך הוא, מפני שודאי חזקה על המשאיל כי בהיות לו האפשרות לעמוד על גדרי-אחריות מוגבהים, אמנם הוא יעמוד עליהם - כל אימת שנפשו לא תהא יותר מדי עדינה; ואילו הגדרים העקרוניים - ודאי אין להניח כי נקבעו רק כדי לקנוס את המשאיל העדין.^צג)

אשר ליורשו של שומר-שכר, הזכאי להוסיף וליהנות מן השעבוד, נראה שיש להבחין בין המקרה שההנאה היא כתמורה - כגון שהשעבוד הוא בשכירות - לבין המקרה שההנאה היא בלי תמורה, כגון במקרה של ירושת משכון, ירושת קניין-פירות,^צד) או ירושה מיורשו של שואל. במקרה הראשון, מלכתחילה אין לשומר הנאה כנגד עצם השמירה או ההחזקה, שבעדה הוא חייב בתמורה, ודינו כשומר-שכר מוצדק רק על-ידי העניין שיש לו במכלול ההתקשרות, אשר במסגרתה נעשה הוא שומר. היורש, מצידו, שוב אין לו עניין גם במכלול ההתקשרות: הוא יורש שלא בטובתו זכויות-הנאה שתמורתן שולמה ואוזנה כבר על-ידי המוריש או צריכה להשתלם ולהתאזן מעזבונו; וכשבאים ומטילים עליו בקשר לכך אחריות עצמית וחדשה משלו, מנכסיו הוא - הרי זו אחריות שאין כנגדה שום תוספת-הנאה מצידו, שתצדיק את היעשותו-הוא לשומר-שכר. הוא נעשה אפוא שומר-חינם בלבד. לעומת זאת, במקרה השני - בין אם היה לשומר המקורי עניין בהתקשרות, מעבר לעצם הנאת השעבוד בחינם (כמו במקרה של משכון להלוואה עסקית) ובין אם כל עניינו היה רק בעצם הנאת השעבוד בחינם (כמו בדוגמאות האחרות) - הרי היורש, מצידו, מקבל על-כל-פנים הנאה שלא שולמה ולא אוזנה, ממש כמוריש עצמו, שהיה חייב בגין כך כשומר-שכר - ובכן, רק טבעי הוא שגם האחריות המחודשת של היורש תישאר אמנם בדרגה של שומר-שכר.^צה)

ואילו במה שנוגע ליורש של שומר-חינם, הנשאר זכאי בשעבוד שהיה למוריש, הרי כשהשעבוד היה בתמורה, אמנם נעשה גם היורש שומר-חינם, לפי השיקול שראינו בשעבוד כזה לעיל; אבל כשהיה השעבוד שלא בתמורה, מגיעים אנו לכך שאחריות היורש מתגבהת, ונעשה הוא שומר-שכר. הגיונו של דבר מקביל למה שראינו אצל היורש של שומר-שכר, במקרה של שעבוד בתמורה: האחריות החדשה של היורש, אין לה ולא כלום עם ההסכם שבין המוריש לבעל-הבית. יהא אפילו שהמוריש היה שומר-חינם משום שהשעבוד רק היה לו לטורח - כמו במשכון להלוואה של טובה, - הרי ליורש שוב אין נפקא מינה משום מה הלווה המוריש, ואם היתה זו הלוואה של טובה או של עסק. לדידו חשוב שזכותו בעזבון נשארת בצריך גבייה, ושאף-על-פי שזכות זו יכלה להיות גם בלתי-מובטחת, יש בידו משכון להבטחת הגבייה. זוהי לדידו הנאה בלתי-מפוקפקת, ומאחר שאין לה איזון בשום תמורה שהגיעה או המגיעה כנגדה - ראוי לו להתחייב כשומר-שכר, כאמור.^צו)

את כל הדברים האלה אפשר לסכם בקיצור כלהלן: הכלל הוא כי השומר-היורש אחראי כשומר-חינם, אך במקום שאגב שמירתו גם יורש הוא שעבוד שנתקבל בלי תמורה אחראי הוא כשומר-שכר. זכות-השעבוד של היורש ניתנת לסיום בתנאים שהסברנו בהערות צ' וצ"ג. השומר-היורש שלא היה לו שעבוד או ששעבודו נסתיים יוכל להסתלק מן האחריות לגמרי, כדינו של כל שומר-חינם, כמוסבר בסי' 1.

פח) בדיני המשכון יש סיבוך מיוחד ביחס לאחריות השומר. כשהמשכון הוא ערובה להלוואה עסקית, המסקנה היא פשוטה, שהמלווה הוא שומר-שכר - אם בגין ההנאה שהוא מפיק מעסק-ההלוואה ואם בגין ההנאה שהוא מפיק מעצם החזקת המשכון, המשמש ערובה לתביעתו. אולם, כשההלוואה היא הלוואה של טובה, אין משמעות להנאת הערובה כשלעצמה, כי המלווה יכול לטעון שבהימנעו ממתן ההלוואה, הוא היה נפטר גם מן הצורך לשמור משכון כערובה. לכן יש המיחסים לו דין שומר-שכר, על-פי הנאה עסקית שמוצאים אף במתן הלוואה של טובה - היינו שמתן הלוואה כזאת הוא מצווה, ובשעת-מעשה פטור הנותן ממצוות אחרות, כגון מתן נדבה לעני. אולם, תפיסה זו אינה מקובלת על דעת הכל, והמתנגדים לה רואים את נותן ההלוואה של טובה - מבחינה עקרונית - כשומר-חינם. עם זאת, אף הללו מעלים אותו למעשה לדרגת שומר-שכר, על-פי הסכמה שמיחסים לו, שמקבל הוא את המשכון כפרעון, במידה שיקרה לו נזק שניתן היה להימנע. אך באופן כזה נעשה המלווה שומר-שכר רק עד כדי ערך ההלוואה: במידה שערך המשכון גדול יותר - נשאר הוא שומר-חינם בלבד. ר' שו"ע חו"מ סי' ע"ב סע' ב' - ודוק.

פט) שו"ע חו"מ סי' שמ"א סע' ג'.

צ) כך מתחייב לאור ההלכה, שבעיקרו של דבר אין יורש יכול להסתלק מזכויות-הירושה (טור חו"מ סי' רע"ח סע' י"א, ועה"ש שם סע' י"ז), אלא שעל-כל-פנים - כשהזכות היא שעבוד נגד הזולת - ניתן לראות את מות המוריש כאונס המבטל את טעם השעבוד ושאפשרותו צפויה היתה מראש לצד שכנגד (תשובת מהר"ם מרוטנבורג, המובאת בהמרדכי על בבא מציעא, פרק השוכר את האומנין, סי' שמ"ה). אונס כזה מאפשר לסיים את השעבוד תוך זמנו, אם הדבר לא יעמיד את הצד שכנגד במצב גרוע יותר מכפי שהיה אלמלא השתעבד - ובמקרה של שעבוד-שאלה אמנם יהא זה המצב בדרך-כלל. אולם, גם בשאלה ייתכן שבעל-הבית השאיל את החפץ בהיותו מתכוון, למשל, לצאת לדרך, ובמקום שיפקיד את החפץ אצל שומר-שכר. במקרה בזה, כשבעל-הבית נמצא אמנם בשעת-מעשה בדרך, יהיו היורשים מחויבים להמשיך ולהחזיק בחפץ.

צא) שו"ע חו"מ סי' שמ"א סע' ג'.

צב) מהרש"ל בים של שלמה על בבא קמא פרק י' סי' ג'.

צג) אין מקום לומר שהגדרים העקרוניים נשארים לפי דעה זו בעלי-משמעות על-כל-פנים - אף למקרה שהמשאיל אמנם יעמוד על זכותו להצעת-הברירה - לפחות בזמן-הביניים. כך, מפני שלפי עקרונות המשפט הכלליים יש להסיק כי במקרה של סיום השעבוד בגלל מות השואל או השתנות גדרי האחריות, יחול הסיום למפרע, משעת מותו של השואל, והיורש ייהפך אפוא בזמן-הביניים לשומר-חינם בלבד, כפי שיתברר עוד מדברינו בהמשך.

צד) עיין אצל הרב הרצוג, כרך א', עמ' 324 ואילך, 327 ואילך.

צה) השווה הגהה על פסקי הרא"ש בבבא מציעא פ"ח סי' ד' ושו"ע חו"מ סי' ע"ב סע' ו' - ודוק.

צו) דוק בש"ך על חו"מ סי' ע"ב ס"ק ל"ו: "משא"כ בנו, שלא הלוה עליו כלום, ועוד המשכון בידו - הוי כמשתכר".

הדף הבא