ז.א.1.ב.

סע' 1073 (ור' גם סע' 35 של חוק המקרקעין,תשכ"ט) קובע קודם-כל כי בהתאם לגודל החלק הבלתי-מסוים נקבעת זכותו של השותף בפירות. על דין זה - נאמר בסעיף המג'לה - אין להתנות; ונראה שסייג זה לא היה צריך להידחות אפילו מפני החידוש שבסע' 64 לחוק הפרוצדורה העותמני: נראה כי סע' 64 לא הכניס אלא את חופש החוזים האישיים^ו) - אך הזכות לפירות היא זכות קניינית במוחזק, ולהתנות עליה משמע להתנות לא רק לחובת הצד המתחייב בעצמו, אלא גם לחובתם של הבאים מכוחו בקניין הנכס המשותף. אולם, לפי חוק המקרקעין, תשכ"ט, בטל הסייג כי סע' 29 של החוק קובע ש"הסכם בין השותפים בדבר ניהול המקרקעין המשותפים והשימוש בהם ובדבר זכויותיהם וחובותיהם בכל הנוגע למקרקעין ניתן לרישום, ומשנרשם, כוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה שותף לאחר מכן וכל אדם אחר".^ז)

שנית, נקבע בסעיף 1308 כי "נכסי השותפים הצריכים תיקון, משתתפים בעליהם בתיקונם לפי חלקם בנכסים". אולם, בהמשך הסעיפים (1309-1313) מתברר כי משמעותו של עקרון זה היא מצומצמת ביותר. קנה-המידה לנחיצות התיקון הוא הסכמת כלל השותפים או החלטת השופט, והשופט אינו מוסמך לחייב על-פי סע' 1308 את השותפים שלא נתנו את הסכמתם לתיקון אלא בשני המקרים הבאים: כאשר אי-אפשר להשיג את הסכמתם מחמת העדרם, או כשאין בנכס דין חלוקה. תיקן השותף את הנכס על דעת עצמו, בלא הרשאה מכלל חבריו וגם בלא הרשאת השופט, הרי כנגד השותפים שלא נתנו את הסכמתם - דינו כמתנדב; אבל אם אין בנכס דין חלוקה, הרי גם אם נעשה התיקון שלא בהסכמה, זכאי המתקן שהמסרבים יפצוהו לפי חלקם בשבח שהוסב.^ח) סרב השותף לשלם את המגיע ממנו לפי דינים אלה, רשאי המתקן להשכיר את חלקו של הלה, ולגבות את חובו מתוך דמי השכירות.^ט) משמעותו של סע' 1309 חוזרת ומתרחבת במקצת על-ידי סע' 1319: "נחלה משותפת לשני קטנים או לשני הקדשות,^י) שצריכה תיקון ויש בה משום סכנה (לבעליה) להשאירה במצבה של עכשיו, וביקש אחד הממונים או אחד האפוטרופסים לתקן, ולא רצה חברו - כופים אותו". אותו דין התיקונים חל גם במקרה שבניין השייך לשותפים נהרס כליל:^יא) אם הבניין היה ניתן לחלוקה, לא יחייבו את השותפים לבנותו מחדש, וכמו-כן - אף אם לא היה ניתן לחלוקה, אלא שהמגרש שבו הוא עמד ניתן לחלוקה; אבל אם הבניין לא היה ניתן לחלוקה, וגם במגרש אין דין חלוקה, מוסמך השופט לחייב את השותפים כי ישתתפו בהקמת הבניין מחדש, ובמקרה שאחד מהם בנה שלא מדעת חבריו, הרי זה זכאי מכל-מקום לדמי חלקם בשבח.^יב)

אם המדובר אינו בתיקונים, כי אם בהוצאות ההחזקה ההכרחיות, כגון מזונות הבהמה המשותפת, ואחד השותפים מסרב להשתתף בהוצאות, "מצווה השופט על המסרב ואומר לו: מכור חלקך או השתתף במזונות הבהמה" (סע' 1320).

כנגד כל אלה נקבע בחוק המקרקעין, תשכ"ט, בסע' 32, שכל שותף חייב לשאת לפי חלקו במקרקעין בהוצאות הדרושות להחזקתם התקינה ולניהולם. סע' 31 מצמצם לענין זה את הצורך בהסכמה של כלל השותפים ומאפשר לכל אחד מהם לעשות על דעת עצמו כל פעולת החזקה או ניהול הנדרשת באופן דחוף ובלתי צפוי מראש. פעולה הנדרשת באופן סביר למניעת נזק או להגנת הקניין המשותף או ההחזקה, נראה שבסתם (באין הסכם נוגד מלכתחילה) רשאי השותף לעשותה אף אם חבריו מתנגדים.

בדומה לנ"ל, נקבעת במג'לה בהתאם לגודל החלק הבלתי-מסוים זכותו של השותף בדמי הנזק שנגרם לנכס (סע' 1075, 1093), זכותו לחלק מן המחיר במקרה שהנכס המשותף נמכר בממכר אחד (סע' 1095, 1100) וחובתו לתשלום המחיר של הנכס שנקנה במשותף (סע' 1113). אך המשמעות המובהקת ביותר של גודל החלק הבלתי-מסוים היא כמובן לעניין חלוקה - והיינו גיבוש החלקים הבלתי-מסויימים והפרדתם לעמידה עצמאית במסוים (סע' 1114, 1116).

סע' 1072 קובע לאמור: "אחד השותפים שאמר לחברו: מכור לי חלקך או קח את חלקי, אינו יכול לכופו לכך. אבל אם יש ברכוש המשותף דין חלוקה, ולא נפקד מקום איש מהשותפים, רשאי הדורש לכוף חלוקה... מסע' 1173 יוצא כי החלוקה - משבוצעה - מתיחסת למפרע (וחיבורים הנמצאים לבסוף בחלקו של השותף שהקימם, דינו כאילו הוקמו מלכתחילה בחלקו - וחילוף הדברים אם נמצאו בחלק חברו). על דיני החלוקה מסוג זה, המביאה לידי פירוק השיתוף, נחזור ונעמוד עוד בפרוטרוט, בסעיף אחר, להלן; אך המג'לה מכירה גם סוג אחר של חלוקה, שאינה מביאה לידי פירוק השיתוף, והיינו "חלוקת ההנאה" - בהבדל מחלוקת הנכס עצמו. אף לגבי חלוקת-ההנאה חשוב גדלו של החלק הבלתי-מסוים הנתון לכל שותף ושותף, ועל עיקריה של חלוקת-ההנאה נעמוד עתה.

"חלוקת ההנאה" היא בבחינת קיצוב הזכות לשימוש בנכס המשותף, אם על-ידי סיום של חלקים נפרדים בנכס לשימושו הייחודי של כל שותף ושותף ואם על-ידי קביעת תור - לפי תקופות זמן מתאימות - לשימושו הייחודי של כל שותף ושותף בנכס כלו. חלוקת ההנאה ניתנת לכפייה על-פי דרישתו של שותף כלשהו, כשאין בנכס דין חלוקה לגופו או כשאמנם יש בו דין חלוקה, אלא שאף אחד מן השותפים אינו רוצה לחלוק בגוף ולפרק את השיתוף. חלוקת-ההנאה בחלל, בדרך-כפייה, תיתכן רק במקום שאפשר להפריד את הנכס לחלקים שהנאתם תהא שווה מבחינה איכותית לחלוטין. קביעת החלקים בחלל או קביעת התור נעשות על-פי גורל. בגדר חלוקת-ההנאה רשאי כל שותף להשכיר את חלקו אפילו בלא הסכמת חבריו; מלבד זה לא נאמר בפירוש עד היכן מגעת זכות השימוש של כל שותף ושותף בגדר חלקו, אך נראה שמעמדו לגבי גופו של הנכס, כלפי חבריו, הוא כמעמדו של שוכר, אשר שכר את הנכס כדי להשתמש בו כדרכו. חלוקת-ההנאה שנכפתה על השותפים אינה ניתנת לסיום אלא בהסכמת כולם או על-ידי החלטת השופט, וזו לא תינתן לחיוב אלא אם בקשת-הסיום היתה מיוסדת בסיבה. הוכנסה חלוקת-ההנאה בהסכמת השותפים עצמם, רשאי כל אחד מהם לסיימה בכל עת, אלא אם בינתים הושכר חלקו של שותף אחר, שאז צריך המעוניין לחכות עד לסיום השכירות (סע' 1174-1191).

מלבד הדרך של חלוקת הגוף אין המג'לה יודעת דרך לסיום השיתוף בדרך כפייה. אולם, עוד אנו צריכים להזכיר כמה סעיפים של המג'לה השייכים למשך קיום השיתוף והמתייחסים למקרה שאחד השותפים נעדר, ואין אפוא אפשרות להגיע להסכמה הכללית הנחוצה לשם התרתו של שימוש חורג כלשהו, כפי שהוגדר הדבר לעיל. למקרה כזה נקבע בסע' 1078-1086 כי חזקה על השותף הנעדר שמרשה הוא לחבריו כל שימוש שלא יגרום לו נזק, אלא אם מסתבר במקרה המסוים שמכל-מקום לא היה השותף מתיר את השימוש הנדון. עם זאת, אפילו כשחזקה היא כי השימוש מותר, אין מניחים על-כל-פנים שהנעדר התיר לחבריו כי ישתמשו בנכס יותר מכפי חלקם; ולכן, אם השתמשו בנכס לבדם, הרי כשיחזור הנעדר, הם חייבים יהיו לאפשר לו שישתמש גם הוא בנכס לבדו, במקביל לשימוש שלהם. חוץ מזה רשאים השותפים הנמצאים במקום להנהיג על דעת עצמם חלוקת-הנאה בחלל, והיינו לתפוס להם חלקים מסוימים לשימוש ייחודי, בהשאירם חלק מתאים ללא שימוש כלל. במקרה שנוהגים הם כך, אין הם מוגבלים בשאלה אם הנעדר היה מתיר את השימוש שהם נוקטים בחלקיהם; אולם, במקרה שההימנעות משימוש מסוים עשויה להביא לקלקולו של הנכס, ואין חזקה כי השותף הנעדר היה מתיר שימוש כזה, יכול מכל-מקום השופט להתיר לשותפים הנותרים שיעשו את השימוש הדרוש. כמו כן רשאים השותפים הנותרים לטול את הפירות, אפילו במידה שהם מגיעים לנעדר, כדי לשמור את חלקו בשבילו. היו הפירות טעונים מכירה - רשאים הם למכור אף את חלקו, וכשחוזר השותף הריהו גובה את המחיר שנתקבל בעד חלקו או את הערך הנכון של חלקו בפירות - לפי בחירתו.

כל הדינים הללו אינם חלים עוד במקרקעין. על פי סע' 30 של החוק מתשכ"ט חל כאן כנגדם הדין שבכל הנוגע לשימוש ולניהול הרגילים מכריעה דעתם של השותפים שהם בעלי רוב החלקים, ושותף הרואה עצמו נפגע על ידי הכרעה זו יכול לפנות לבית המשפט. בית המשפט יכריע לפי מה שימצא כצודק ויעיל. "חלוקת הנאה" נמנעה במקרקעין (ולפחות ב"מירי") אף מלפני החוק מתשכ"ט - על פי סע' 15 של חוק הקרקעות העותמני מ-1274 להג"מ. - לענין פירוק השיתוף בכפייה נקבעה במקרקעין גם האפשרות של הוצאתם למכירה (תחילה בחוק חלוקת קרקעות משותפות מ-1332 להג"מ, ועתה בסע' 40 של חוק המקרקעין, תשכ"ט). על דין פירוקו של השיתוף בכפייה במקרקעין יכולים השותפים להתנות, בכפוף לאפשרות ביטולה של ההתנאה על ידי בית המשפט, משעברו עליה שלש שנים (סע' 37 של החוק).

ו) "כל מיני חוזים והתחייבויות... נחשבים לנאותים ובני ערך ביחס לצדדים", נאמר בסע' 64.

ז) על פי סע' 34(ב), הסכם כזה המגביל את זכות השותף להקנאת חלקו, אין כוחו יפה לתקופה העולה על חמש שנים.

ח) לעתים קרובות יתקבל אפוא שהמתקן שלא ברשות יימצא נשכר.

ט) מסתבר שדין זה עשוי להתממש בדרך חלקה רק כאשר השותפים הם שניים: אם הם שלשה, נראה שלא יוכל הנושה להשכיר את חלקו של החייב בלא הסכמתו של השותף השלישי.

י) דיני ההקדשות - אף במקרקעין - נשארים עדיין ללא שינוי, גם אחרי הכנסתו של חוק המקרקעין, תשכ"ט (ר' סע' 162(1) של החוק).

יא) אחרי הכנסתו של חוק המקרקעין, תשכ"ט, יש עוד לדברים משמעות רק במידה שניתן ללמוד מהם למקרה של מיטלטלין.

יב) על-פי סע' 1314, ור׳ הערות לסעיף זה אצל סלים באז.

הדף הבא