שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
משביסס המחזיק את חזקת-הזכות לעצמו או לאחר, כאמור, שוב אין התובע יכול להיות נאמן בטענה כי החפץ מוחזק בגזלה מאתו, אלא אם יוכיח בראייה אובייקטיבית שהוא או מביאי-כוחו היו בעלי החפץ מלפני שהוחזק כנגדם - ומטבע הדברים אין ראייה כזאת יכולה להימצא אלא בעובדה, שהתובע או מביאי-כוחו כבר החזיקו בחפץ מקודם כבעלים. מאחר שההחזקה בצרוף טענה מתאימה נהפכת לחזקת-זכות, כפי שראינו, ממילא משמע שאם התובע יוכיח החזקה קודמת לעצמו או למביאי-כוחו ויצרף אליה טענת בעלות - הרי שתיווצר שם חזקה כי התובע או מביאי-כוחו החזיקו אמנם בחפץ כבעלים והיו באמת בעליו בשעת אותה החזקה; ואם הנתבע לא יחזור ויוכיח על-ידי חזקת-בעלות אף קודמת יותר ועל-ידי מעשה של תפיסה מאותם בעלים קדומים בלי רשות, שהתובע או מביאי-כוחו היו גזלנים בעצמם, הרי עליו מטיל הדין העברי את החובה ליישב את טענת הזכות מצידו עם חזקת הבעלות הקודמת שנוצרה לתובע. אם החפץ הנידון הוא מיטלטל, ייצא הנתבע ידי חובתו זו אם יטען (ויהא מוכן להישבע על כך) כי החפץ נקנה מהתובע או מביאי-כוחו, בקניין כלשהו המזכהו בהחזקה נגד התובע - ואם ירצה התובע לסתור חזקת-נאמנות זו, הנמשכת מחזקת-הזכות של המחזיק, שוב תהא הראייה עליו.לו) לז)
כדי לסתור את חזקת-הנאמנות של המחזיק, מספק הדין עצמו חזקה נוגדת, כשמוכח נגד המחזיק כי תחילת החזקתו (או החזקת מביאי-כוחו) היתה על-פי זכות פחותה יותר מזו שהוא טוען לה - שאז צריך המחזיק לחזור ולהוכיח כי באמת הורחבה הזכות לטובתו (אלא אם התובע אינו מוכן להשבע על ההפך). אולם, כשתחילת ההחזקה על-פי זכות פחותה לא היתה יכולה להתברר אלא על-ידי הודאת המחזיק, והמחזיק הקדים והודה מעצמו כי תחילת ההחזקה היתה אמנם על-פי זכות פחותה, אלא שטוען הוא כי הזכות הורחבה בינתיים - יש לו "מיגו"; אין נאמנותו נפגמת אפוא, ונטל סתירת ההרחבה נשאר על התובע.לח) מצד שני, אם הקניין שהמחזיק טוען לו אינו אלא שעבוד (שאינו מוציא את החפץ מהחזקתו העקיפה של התובע, כפי שנסביר להלן), ולמחזיק אין "מיגו", שיכול היה להצליח בטענת בעלות או בכפירה גמורה אחרת בזכות התובע, - נאמן התובע לטעון (בתמיכת שבועה) כי השעבוד כבר הסתיים.לט)
תוך כדי כך ייתכן לפעמים שהתובע לא יצטרך אפילו להוכיח נגד המחזיק כי תחילת החזקתו היתה על-פי זכות פחותה יותר מזו שהוא טוען לה, אלא יוכל לפגום את נאמנות המחזיק לאלתר, על-ידי עצם הטענה כי תחילת החזקתו היתה על-פי זכות פחותה - והיינו כשמסיבות המקרה, בהצטרפו לטענת התובע, יוצרות חזקה בכיוון זה לטובתו. חזקה כזאת נזכרת בשלשה מקרים. ראשית, ב"דברים העשויים להשאיל ולהשכיר" - נאמן התובע לטעון עליהם (בשבועה), נגד טענת הבעלות או המשכון של המחזיק, שהחפצים רק הושאלו או הושכרו.מ) שנית, חפצים שעשוי אומן לקבלם למלאכתו והנמצאים תחת ידו, נאמן מי שמוחזק בבעלות קודמת לטעון עליהם כי רק מסרם למלאכה; ירד האומן מאומנותו, ונשתהה זמן מספיק להחזרת החפצים שקיבל - הריהו כשאר כל אדם, ונאמן אפילו על חפץ שבא לידו בעודו אומן.מא) ושלישית, בהמה או בעל-חי אחר הרגילים להתהלך בלי השגחה ושיתכן כי נכנסו אל המחזיק, או שהמחזיק אספם מן הדרך, - הרי משהוכיח התובע את בעלותו הקודמת בהם, נאמן הוא לטעון גם שאמנם כך היתה תחילת החזקתם על-ידי הנתבע.מב)
דינים אלה מצטרפים למעשה לכלל, שנאמנות המחזיק עשויה להיסתר לא רק על-ידי חזקה נגדית הנמשכת מן העובדה שתחילת ההחזקה הנתקפת היתה על-פי זכות פחותה מטענת המחזיק, אלא עשויה היא להיסתר גם על- ידי חזקה מסיבתית אחרת כלשהי. במסגרת זו מוזכרת ביחוד האפשרות שנאמנות המחזיק תיסתר על-ידי טענה מתאימה (ושבועה), כשהמחזיק ידוע מלכתחילה כגזלן או גנב, או כשמלכתחילה יצאה שמועת גנבה על החפץ הנידון.מג)
מצד שני, גם אם המחזיק אינו בא במישרין מכוח התובע או מביאי- כוחו, אלא מכוח אנשים אחרים, ואין הוא יודע להסתמך על מעשה מסוים של קניין שהיה בו כדי לגשר בין טענת-זכותו לחזקת הבעלות הקודמת של התובע - אין הוא דווקא מפסיד: די לו שיוכיח את החזקת קודמו, וכיצד הוא בא מכוחו, ואז, על-פי דין "מיגו", תתקשר מאליה החזקה שקודמו זכה אמנם בהחזקתו כדין, מהתובע או ממביאי-כוחו, בגדרי הזכות הנטענת.מד)
לו) שו"ע חו"מ סי' קל"ג סע' א'.
לז) בעקבות המקורות הזכרנו רק את הטענה של קניין הנמשך מהתובע או מביאי-כוחו, אך מסתבר שאפשר להוסיף גם טענת מציאה במסיבות המאפשרות זכייה למוצא.
לט) שו"ע חו"מ סי' שי"ז סע' ב', והגהת הרמ"א, וש"ך שם ס"ק ה'. טעם דין זה הוא, שבכל עניין השנוי במחלוקת בין הבעלים לבעל-דברם בקשר למעמדם ההדדי בנכס - הבעלים הם מלכתחילה המוחזקים בדין, ושכנגדם המוציא מחברו. מצד שני יש לציין ביחוד, שאם המחזיק אמנם יכול היה להצליח בכפירה גמורה, והוא מודה כי החפץ אינו אלא משכון בידו - נאמן הוא על התמדת שעבוד-המשכון עד כדי ערך החפץ: שו"ע חו"מ סי' קל"ג סע' א' וע"ב סע' י"ז ואילך.
מ) שו"ע חו"מ סי' קל"ג סע' ב' ואילך. וכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' טוען ונטען הל' ט': "אל תטעה בין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר לדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר, כמו שטעו רבים וגדולים, שכל הדברים ראויים להשאיל ודרכן להשאיל... אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הם הכלים שבני אותה מדינה עושין אותן מתחילת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירן וליטול שכרן... כגון היורות הגדולות של נחושת שמבשלין בהן בבית המשתאות, וכגון כלי נחושת הטוח בזהב, ששוכרין אותו לכלה להתקשט בו... וכן אם היה לאדם משאר הכלים, ויש לו עדים שהוא משכירן תמיד ומשאילן". אבל נראה שהוכרעה ההלכה נגד דעת הרמב"ם, שדבר העשוי להשאיל ולהשכיר הוא גם כל דבר אשר לאור היחסים בין הצדדים ולפי טיבו של הדבר ומסיבות המקרה יש פנים לומר כי מן הסתם הוא רק הושאל או הושכר: ר' שו"ע חו"מ סי' ע"ב סע' י"ט והגה שם, ועה"ש שם סע' מ"א. ור' ש"ך שם, ס"ק צ"א, שמפרש את הסייג בענין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר באופן כל-כך מצמצם, שבא הוא כמעט לידי ביטולו הגמור.
מב) שו"ע חו"מ סי' קל"ה.
מג) שו"ע חו"מ סי' צ', סי' קמ"ט, סי' שנ"ז וסי' שס"ד.