שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
דיני הקבוצה השנייה של תנאי-הלואי, בעניין חישוב השכר, מסתכמים כלהלן.
לפי מה שראינו בסמיכות להערה ע"ד לעיל, ייחודו של השכר הוא שאין הוא נעשה חוב גמור אלא בד בבד עם מהלך התגשמותו של קשר-השכירות; וכפי שכתבנו שם בגוף ההערה, הרי גם משנעשה השכר חוב גמור, עדיין אין זמן פרעונו מגיע אלא כשכל קשר-השכירות כבר נתמצה והוגשם. על דין אחרון זה אפשר כמובן להתנות - אם על-ידי חלוקת השכירות לשיעורין, באופן ששיעור מתאים של השכר יעמוד לתשלום בתום כל תקופה, ואם על-ידי הקדמת זמן-הפרעון, באופן שהשכר יעמוד כלו לתשלום מראש או יחולק לשיעורים המשתלמים בתחילת כל תקופה, ולא בסופה; אולם, גם כל מיני סידורים מסוג זה אין בהם כדי לשנות את העקרון העולה מן הדין שבסתם, "ישנה לשכירות מתחילה ועד הסוף ואין השכירות משתלמת אלא בסוף". דין זה שבסתם - משמעותו היא שהשכר מצטבר והולך מרגע לרגע, תוך יחס מתאים בין מה שהוגשם לבין השכר השלם שנקבע בעד ההנאה במלואה; ועקרון זה אינו משתנה על-ידי שום התנאה מן הסוג האמור - כי במקרה שההתנאה היא לתשלום לשיעורין, בסוף כל תקופה, הרי שיש לנו רק פיצול של השכירות למספר הנאות מלאות, כמספר התקופות, אשר כל אחת מהן כשלעצמה צריכה סוף סוף להידון על-פי הדין שבסתם, - ואילו במקרה שההתנאה היא להקדמת התשלום, קובעים דיני ישראל שעל-כל-פנים לא יוחלט התשלום למשכיר אלא בתום השכירות (או בתום שיעור-השכירות שלגביו הוקדם התשלום), ואם תיפסק השכירות באמצע יעמוד העודף המתאים להחזרה לשוכר.קז) יוצא אם-כן כי תשלום שהוקדם אינו אלא מלווה, העומד לפרעון על-ידי ניכוי מן השכר שיגיע בעתיד, ואילו תנאי בשכירות הדורש את תשלום השכר מראש אינו אלא התחייבות מצד השוכר לתת למשכיר מלווה שכזה.
מכאן עוברים אנו לעצם דיני חישוב השכר, במקרה שהשכירות אמנם נפסקת בתוך הזמן שנקבע. נשוא החישוב הוא, כמובן, מידת הצטברותו של השכר מתחילת התקופה עד הרגע שבו השכירות נפסקה, ונראה לומר שקנה-המידה לחישוב ההצטברות הוא סובייקטיבי, לפי עניינו של הצד אשר השכירות הופסקה שלא באשמתו. אם האשמה היא מצד המשכיר, מחשבים את ההצטברות לפי התועלת היחסית שהספיקה להגיע לשוכר, - ואם לא הגיעה לשוכר שום תועלת, אף-על-פי שהמשכיר הספיק כבר להשקיע בעסק את מרבית הנדרש מצידו, אומרים אנו בכל-זאת כי אף הפרוטה הראשונה של השכר עוד טרם תספיק להצטבר; ואם לעומת זאת, אשמת ההפסקה היא מצד השוכר אומדים את ההצטברות לפי המידה היחסית של נטל השכירות אשר המשכיר הספיק כבר לשאת. לעניין זה אין נפקא מינה אם האשמה היא בפשיעה, באונס, או אפילו על-פי זכות (והיינו ברירת-הפסקה למשכיר או לשוכר), כי סוגי האשמה השונים עשויים רק להשפיע על קיומה או העדרה של חובת פיצויים.קח)
מלבד זה יש לציין כי תורת-המשפט העברית אינה מכירה באפשרות של חישוב משפטי של ההצטברות הפרופורציונלית למקרה של הפסקת השכירות על-פי הסכם הדדי - להבדיל מהפסקה על-פי ברירה הנתונה מלכתחילה. כי נניח ששני הצדדים אמנם חושבים כל אחד בלבו שנוח לו להפסיק את השכירות, ועתה בא אחד מהם אל חברו ומציע הסכם בנידון. במקרה כזה, בודאי, אם מופנה-ההצעה יודע כי המציע מוכרח להפסיק את השכירות, ואינו יכול עוד להמשיך בה, הרי הוא מצידו יגנוז את נכונותו בליבו ויסרב כדי שיגיעו הדברים לידי הפסקת השכירות באשמת הצד שכנגד. אלא מתי עשוי המופנה להסכים? הוה אומר, כשהוא חושש כי במקרה שלא יסכים אמנם יתמיד המציע בשכירות, ואילו הוא עצמו ייגרר אז להמשכת השכירות שלא בטובתו או להפסקתה באשמתו; ואכן, גם המציע הראשון לא היה פונה אל חברו אלמלא היו לו חששות מאופי דומה. במלים אחרות, פירושו של דבר הוא כי אין הסכם מן הסוג הנידון עשוי להתקבל אלא בדרך של התעצמות ועמידה על המיקח בין שני הצדדים, והבעייה איננה להכריע מהן הזכויות של צד כלשהו, אלא רק באיזה מחיר כדאי לכל צד להתפשר עם חברו, בשים לב לתכניותיו האישיות. במצב כזה, אם באים הצדדים לעמק השווה בעצמם - מה טוב; אבל אם לא, ושניהם גם יחד מפסיקים בכל-זאת למלא את חיוביהם על-פי השכירות, ועתה באים הם לבית-הדין - לא בתביעה זה על זה למילוי החיובים, אלא רק להסדר כספי ביניהם, כאילו הסכימו על הממכר ונחלקו על קביעתו של המחיר, הרי בית-הדין אינו יכול להתערב ביניהם במסגרת זו. אולם, בכל-זאת נשארת כאן לפני בית-הדין בעייה משפטית ממש, על ידי כך שעד כה נמצאו הצדדים ביחסים של הסכם הדדי נמשך, ומכל-מקום צריכים יחסים אלה יישוב. מנקודת-מבט זו רואה לפניו בית-הדין שניים הטוענים לפניו כל אחד לאמור: אף-על-פי שהסכם ההפסקה ביני לחברי לא נגמר, הפסקתי למלא את חיובי ומבקש אני הסדר. והנה, הדין הוא שאם צד אחד בשכירות מבקש להפסיק את הקשר שלא כדין, אין שומעים לו, אלא - בסתם, ומלבד כל זכות אפשרית לפיצויי-נזיקין - נשאר הוא אחראי עד כדי הסכום המלא של השכר המוסכם, למילוי חיוביו; דבר זה נכון הן לגבי השוכר הן לגבי המשכיר,קט) ונמצא אפוא שכל צד תובע כאן למעשה מחברו ערך כמלוא השכר, תוך ששני הצדדים מוחזקים בשווה. במצב כזה, הדין הוא יחלוקו, ומחייבים את השוכר במחצית השכר באופן אוטומטי, בלי שום חישוב פרופורציונלי.קי) קיא)
בעייה שנייה בדיני חישוב השכר היא למקרה שתוך תקופת השכירות מתחלף בעל-הבית. לעניין זה יש לנו רמז בהמשך התוספתא שכבר הזכרנו, בבא מציעא פ"ט הל' י"ב: "עמד בעל-הבית ומכרה - מחשבין עם בעל-הבית, וכדרך שהעריס השני נהנה כך משלם לראשון", ופירש מגן-אברהם, "דכשמוכר השדה לשני בשעה שהתבואה גדלה שליש או רביע, שמין כמה תהנה השני, וכפי זה מנכה לראשון". אכן, גם לפי פירוש זה עדיין נשארת ההוראה סתומה בפרטיה, אך העקרון הוא ברור - והיינו, שאם מעביר בעל-הבית את קניינו בנכס מושכר, בתוך התקופה אשר זמן פרעון השכר לגביה עדיין לא הגיע, הרי משיגיע זמן הפרעון יעמוד השכר כלו לתשלום ללוקח (בכפוף לכל טענה של השוכר נגד בעל-הבית הראשון, כפי שראינו לעיל)קיב), אך כבר עתה זכאי בעל-הבית לגמור את חשבונו עם הלוקח ולקבל את חלקו בשכר לפי אומדן פרופורציונלי - ובהכרח נאמר, לפי מה שכבר ראינו, כי יהא זה אומדן לפי הנטל אשר בעל-הבית הראשון הספיק כבר לשאת בו, לעומת הנטל שעוד נותר ללוקח.
בעייה דומה לזה, בכיוון הפוך, נידונה בשו"ע חו"מ סי' שי"א סע' ו', והיינו חלוקת השכר במקרה של התחלפות השוכרים. כאן נקבע (שוב, בודאי, בכפוף למה שראינו לעיל בדבר מעמדו של השוכר כערב קבלן, במקרה של העברת השכירות על-ידיו), שבעל-הבית נוטל את השכר באופן פרופורציונלי: חלק מן השוכר בראשון (וכנראה, מיד עם ההעברה, ואף-על-פי שעדיין לא הגיע זמן-הפרעון הקבוע), ואת החלק הנותר מלוקח-השכירות, בסוף הזמן - ובהכרח נאמר שכאן תהיה החלוקה לפי אומדן ההנאה של זה ושל זה. אם בעל-הבית יבכר לתבוע את כל השכר מן השוכר הראשון, הרי זה יוכל כמובן לחזור ולתבוע מן השני את חלקו של הלה.קיג)
עוד דין שלישי בעניין חישוב השכר מוצאים אנו במקרה שהשוכר מבקש להפסיק את השכירות תוך זמנה בלי עילה שבדין. העקרון הוא אמנם שאין שומעים לו, ונשאר הוא חייב את מלוא השכר, גם אם מצידו מסיר הוא כל נטל מהמשכיר; אולם, מכל-מקום רשאי הוא לנכות מן השכר את ערך ההנאה שהגיעה למשכיר על-ידי הסרת הנטל, אם אמנם הגיעה לו הנאה על-ידי כך. ההנאה האמורה כאן אינה דווקא ריווח כספי שהתאפשר למשכיר על-ידי שחרורו, אלא הכוונה היא גם להנאה המוסרית שבשחרור - וזו נמדדת לפי מה שהמשכיר היה מוכן להזיל את השכר לוּ אפשר היה לו להפיק את תכליתו בשכירות בלי להיות משועבד לה.קיד) זכות להנחה דומה, ועל-פי עקרונות חישוב דומים, יש לשוכר גם במקרה שבדיעבד נמצאה הקלה בנטל אשר המשכיר היה מחויב לשאת בו לפי המותנה מלכתחילה.קטו) נראה שאם שולם השכר מראש, אין ההנחה ניתנת לניכוי.קטז) קיז)
במקביל להלכות אלו חייב השוכר בתוספת פרופורציונלית על השכר - לפי סכום השכר המוסכם - אם באשמתו של השוכר הוכבד נטל השכירות לעומת המותנה מראש.קיח)
קז) שו"ע חו"מ סי' שי"א סע' ב'; סי' שי"ב סע' י"ז הגה; סי' של"ג סע' ג.
קח) על פי שו"ע חו"מ סי' ש"י-של"ד, ודוק.
קט) לגבי המשכיר מתקשר דין זה לכלל היסודי של דיני ישראל, כי לכל חיוב בדיני ממונות יש אלטרנטיבה כספית כערכו (ר' הגהת הרמ"א על שו"ע חו"מ סי' רמ"א סע' ז'); והערך הכספי של חיובי המשכיר נמצא כמובן בתחום השכר המגיע כנגדם. יש גם להדגיש כי במקרה שהקשר אינו מופסק באמצע, הרי עד מילוי החיוב האחרון אין מקום לחישוב פרופורציונלי, והאחריות נשארת בגדר הסכום השלם עד הסוף.
קי) שו"ע חו"מ סי' שי"א סע' ה', וש"ך שם, ס"ק ג', ורש"י על בבא מציעא ע"ט ב', ד"ה חולקין, ושו"ע חו"מ סי' שי"א סע' ו', וסי' של"ג סע' ה' וו', והגה שם, והגהה על הרא"ש בבבא מציעא פ"ו סי' ב', בשם מהרי"ח - ודוק.
קיא) בשיטות של יבשת אירופה נראה כי תפיסת השכר כמוסד משפטי מיוחד נוטה להיטשטש. בצרפת אין החוק מכיר כלל שום מונח מיוחד לשכר, וגם לתמורה שבשכירות קורא הוא "מחיר" (prix {צרפתית}; השווה סע' 1583 ו-1709 של ספר החוקים האזרחי). עם זאת אמנם מכיר החוק במקרים רבים כי "המחיר" שבשכירות אינו עניין חתוך באופן חד פעמי, כבמכר, אלא עשוי הוא להיות נתון להערכה פרופורציונלית במקרה שהשכירות מופסקת תוך זמנה, אך שום קנה-מידה מוגדר להערכה כזאת איננו מצוי. קולין וקפיטן (בכרך ב', עמ' 75) מציינים כי במקרה ש"חוזה נמשך", כגון השכירות, מתבטל, פועל השופט לגבי התוצאות שאינן ניתנות כבר לביטול "לפי הצדק". ההערכה הפרופורציונילית חלה גם במקרה שהשכירות מופסקת מתוך הסכמה הדדית (קולין וקפיטן, שם, עמ' 63). באיטליה המצב, בעיקרו, הוא דומה (ר' סע' 1571 ואילך של ספר החוקים האזרחי). השכר אמנם אינו נכלל כאן במושג המחיר, אך בכל סוג של שכירות נקרא השכר בכינוי מנהגי מיוחד (canone periodico{תשלום תקופתי, איטלקית} בשכירות "הריאלית", fitto{דמי שכירות, איטלקית} בשכירות לפירות, pigione{דמי שכירות לנכס, איטלקית} בשכירות העירונית - סע' 960, 1639, 1608), ואילו שם מאוחד, בעל משמעות משפטית מיוחדת, איננו קיים (בשכירות-סתם אמנם נקרא השכר במונח הכללי corrispettivo{תמורה, איטלקית} - סע' [[175]] 1571 - אך משמעותו של זה היא פשוט "תמורה"). בגרמניה גם כן אין בענייננו חידושים עקרוניים לעומת צרפת ואיטליה, אם כי מובלטת יותר הזיקה בין השכר לבין הזמן שבגינו הוא משתלם (ר' סע' 543 ו-555 של הבג"ב). השכר נקרא כאן בשם מיוחד: Mietzins {שכר דירה, גרמנית}. דין מיוחד בשיטות של יבשת אירופה קובע כי במקרה של שכירות במקרקעין נעשים מיטלטלי השוכר אפותיקי לתשלום השכר. בצרפת, על-פי הסע' 572 ו-1768, אם השוכר אינו מרהט או אינו מצייד במידה מספקת את הבית או המשק ששכר - נתון הוא לסילוק, אלא אם הוא נותן ערובות אחרות. דומה לזה באיטליה סע' 1608, בנוגע לריהוט בשכירות העירונית. בגרמניה מוסדר הדבר באופן מפורט בסע' 559-562. בשוייצריה: סע' 272-274.
באנגליה יש להבחין בין תמורת-שכירות הנידונה על-פי הדינים הכלליים של חוזה לבין תמורה הנידונה על-פי הדינים המיוחדים של rent{השכרה, אנגלית}. ההבחנה היא לפי מה שיש או אין למשכיר זכות לרדת למיטלטלי השוכר לשם גביית חובו (זכות distress{לחץ, אנגלית}) - ובמידה שנתונה למשכיר זכות כזאת נידונה התמורה כ-rent. בהתאם לכך אין דין rent בשכירות מסוג licence{רישיון, אנגלית}, בשכר שעבוד שאין עמו החזקה, בשכירות מיטלטלין וב"דמי מפתח". כן אין דין rent בתמורה שהוסכם עליה לאחר הקנאת הנכס לשוכר.
הדין העקרי שב-rent{השכרה, אנגלית} הוא, שבכפוף לכל הסכם אחר נחשבת חובת ה-rent כמצטברת והולכת מיום ליום, ובמקרה הצורך מתחלק הסכום באופן פרופורציונלי בהתאם לכך. אולם, דין זה אינו מיוסד בקומון-לו, כי אם בחוק (1870, Apportionment Act{חוק החלוקה אוקטובר 1870, אנגלית}) , והחוק מחיל את העקרון האמור לא רק על rent, אלא גם על כל מיני הכנסה אחרת המשתלמת לשיעורים. על-פי העקרון של הקומון-לו לא היתה חובת ה-rent אלא בסוף הזמן.
העקרון החוקי אינו משנה את הזמן של חובת-הפרעון, ואף במקרה שצמיחת החיוב נפסקת באמצע אין חובה לפרוע את החוב שהספיק להיוולד אלא בתאריך שנקבע לכתחילה לפרעון החיוב המלא. אולם, אם נקבעה חובה של פרעון מראש, נולד למעשה החיוב עם קיום השכירות בתחילת התקופה שלגביה נקבעה חובת הפרעון; כמו כן, אם נקבעה חובה של פרעון תוך תקופת השכירות בעד כל התקופה כלה - מתגבש החיוב המלא כבר ביום שנקבע לפרעון; ובמקרים אלה - אם נפסקת השכירות באמצע, אחרי שהחיוב התגבש - שוב אין מחלקים אותו באופן פרופורציונלי. מצד שני, תשלום לפני היום שנקבע לפרעון נחשב כנראה כמלווה אפילו במידה שהחוב כבר הספיק להצטבר.
החלוקה הפרופורציונלית של ה-rent{השכרה, אנגלית} נעשית לא רק לפי הזמן, אלא - במקרה מתאים - גם לפי השטח (כגון שבאמצע תקופת השכירות הוצא חלק של השטח מהחזקת השוכר).
שוכר שההחזקה נמנעה ממנו שלא כדין, על-ידי המשכיר או מכוחו, אם בכל השטח ואם בחלקו, פטור מן השכר אפילו לפי הערך הפרופורציונלי של ההנאה שקיבל.
(ר' הלסבורי-סיימונדס, כרך כ"ג, עמ' 536 ואילך, ולגבי distress ר' ערך זה בכרך י"ב).
קיב) בסמיכות להערה צ"ב.
קיג) בשיטותקיג-1) של יבשת אירופה אין אנו מוצאים הסדרים עקרוניים מקבילים, אך יש הוראות למקרה שבעל-הבית מוחל על זכותו לשכר או מעביר אותה ולאחר מכן הוא מעביר את מעמדו כבעל-הבית בשכירות. לפי סע' 1605 של ספר החוקים האזרחי האיטלקי, אין השוכר נפטר במקרה כזה כלפי בעל הבית החדש אלא אם המחילה או העברת-הזכות נעשו במסמך הנושא תאריך מסוים מלפני העברת הבעלות, - ואם המחילה או העברת הזכות הן ליותר משלש שנים טעונות הן רישום בספרי האחוזה (המדובר הוא בשכירות מקרקעין). דין דומה בעניין הרישום מצוי בחוק הרישום הצרפתי (decret{צו, צרפתית}) מ-4 בינואר 1955. הסדר מפורט ומסובך מצוי גם בחוק הגרמני, בסעיפים 573-575.
במשפט האנגלי, הדין הוא שהזכות ל-rent{השכרה, אנגלית} בהבדל מתמורת שכירות אחרת, שהיא אישית בלבד - צמודה למעמדו של בעל-הבית (reversionary interest{זכות החזרה, אנגלית}), ועוברת עמה; אולם, החלוקה בין בעל-הבית המעביר לבין הלוקח אינה פרופורציונלית, ועל השוכר לשלם למי שהוא בעל-הבית ביום הפרעון הקבוע. עם זאת, במקרה שהשוכר לא ידע על ההעברה, יוצא הוא ידי חובתו על-ידי תשלום לבעל-הבית הקודם. הזכות ל-rent ניתנת גם להעברה אישית, במנותק ממעמד בעל-הבית, אך העברה כזאת היא "אקויטבילית" בלבד, ובמקרה של העברת הבעלות ללוקח בתום-לב ובתמורה אין זה נפגע על-ידיה.
בנוגע ל-rent{השכרה, אנגלית} ראוי לציין גם כמה דינים מיוחדים כלהלן: אם חובת ה-rent נקבעת בתנאי-לואי בשכירות, צריך השוכר להיות מוכן לשלם ביום הקבוע, בתוך החצר המושכרת, - אבל אם היא נקבעת בהתחייבות מיוחדת חייב השוכר למצוא את המשכיר ביום הקבוע בכל מקום שהוא ולשלם לו שם. חובת ה-rent היא במעמד של specialty debt{חובות מיוחדים, אנגלית}, כלומר חוב המבוסס ב-deed{שטר, אנגלית}, ואין לה סילוק על-ידי כתב-התחייבות או הרשאה (promissory note{שטר חוב, אנגלית} או bill of exchange{שטר חילופין, אנגלית}) שניתנו כנגדה, אך יש לה סילוק על-ידי תשלומים שהשוכר משלם בעד המשכיר, לפי רשות מפורשת או משוערת. יש לשוכר רשות משוערת לשלם בעד המשכיר חובות המוטלים עליו בבחינת בעל-הבית ואשר אי-סילוקם עשוי לפגוע בהחזקתו השלווה של השוכר.קיד)
ר' הלסבורי-סיימונדס, כ"ג, עמ' 536 ואילך.
קיד) שו"ע חו"מ סי' של"ג סע' א', ובאר-היטב שם, ס"ק ה' וסי' שי"א ס"ק ו', ושו"ע חו"מ סי' של"ד סע' ד', והגה שם, וסי' של"ה סע' א' הגה.
קטו) שם, סי' של"ה סע' ב'.
קטז) תוספות על בבא מציעא ע"ט ב', ד"ה אי אתה מוצא.
קיז) השווה סע' 552 של הבג"ב הגרמני, שכבר הזכרנו בהערה ק"ה לעיל המאפשר לנכות מן השכר מה שהמשכיר חוסך או מרוויח כתוצאה מן העובדה שהשוכר אינו יכול להשתמש בנכס מסיבותיו שלו.
קיח) שו"ע חו"מ סי' ש"ח סע' ה', סי' ש"י סע' ג' וסי' של"ה סע' א' הגה.
קיג-1) בדיני ישראל, השווה עה"ש חו"מ סי' קכ"ח סע' א', שהפורע חוב של חברו זכאי להחזרת הוצאותיו רק אם הפרעון הציל את החייב מהפסד ודאי. אולם, ר' גם מה שאמרנו לעיל, בסמיכות להערה צ"ט, בדבר זכותו של השוכר למלא בעצמו, על חשבון המשכיר, מה שהמשכיר חייב לקיים בשבילו ולא קיים.