שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
ואילו האפשרות השנייה שבה נראה הדין כמכיר בקניין על פי הסכם דברים גרידא, כביכול, הריהי האפשרות שכבר היתה לנו הזדמנות לציינה כמה פעמים, והמופיעה במקורות בהקדמת המלים "בההיא הנאה": "בההיא הנאה דמהימן ליה";קצ) "בההיא הנאה דקא צייתי להדדי";קצא) "בההיא הנאה דקא סמיך עליה";קצב) "בההיא הנאה דקא נפיק ליה קלא דאיניש מהימנא הוא",קצג) "בההיא הנאה דקא מיחתני אהדדי",קצד) "בההיא הנאה דמיכסיף מיניה"קצה) ו"בההיא הנאה דקא מישתניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה".קצו) את עיקרי הדינים של דרך הקניין הזאת הכרנו כבר למעשה, במפוזר, במהלך דברינו עד כאן, ופה ננסה עתה לרכז את המסקנות ולהעמידן באופן שיטתי.
ראשית יש לציין, אם כן, שהמקרים המופיעים בהקדמת המלים כנ"ל אינם לחלוטים מעור אחד. כך, התוצאה המיוחסת ל"ההיא הנאה דמיכסיף מיניה" אינה מתקשרת כלל לשום הסכם דברים, ואינה תוצאה חוזית כלל, אלא הריהי רק חיוב שנוצר במישרין מכוח הדין, משום "זה נהנה וזה לא חסר" - והיינו שעל פי דעה מסוימת, גם אדם הפורע את חובו של רעהו שלא מדעתו, בעוד שמועד הפרעון הראוי הוא דחוי לתקופה בלתי מוגבלת, זכאי מכל מקום לחזור ולהיפרע מן החייב, בגין אותה הנאה שגרם לו תוך חסרון הממון מצידו, בזה שסילק ממנו את חרפת החיוב. דעה זו נדחית, משום שהכלל הוא כי הנאה מוסרית גרידית, שאין בה ערך ממון לנהנה, אינה כשלעצמה מחייבת את הנהנה באיזון ממוניקצז) - והמקרה הנידון נשמט אפוא כמעט לגמרי מתחום ענייננו (לבד מן המשמעות העקיפה, שאפשר אולי לחזור ולמצוא בו, כפי שנראה בהמשך), באשר מכל הבחינות שונה הוא מן המקרים האחרים שהזכרנו ושבהם יהיה לנו ענין כלהלן.
אחד המקרים הללו, אשר גם משמעותו שלו היא עוד מצומצמת מאוד מבחינתנו, הוא זה המופיע בגיטין, "בההיא הנאה דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה". כאן היה נסיון לתרץ את פעולתו של "מעמד שלשתן" בכך, שהחייב מקבל עליו כביכול חיוב חדש לטובת הנמחה, בגין ההנאה שיש לו בדחיית מועד הפרעון שהיה חל עליו מכוח החיוב הישן לטובת הממחה. תירוץ זה נדחה, מפני ש"מעמד שלשתן" אמור להועיל גם כשאין עמו דחייה של מועד הפרעון - אך מכל מקום מתעוררת השאלה מה אפשר ללמוד מן התירוץ לגבי ענייננו, אם נקבל את הנחתו במה שנוגע ל"מעמד שלשתן". נראה לומר שכמעט אין אנו יכולים ללמוד מכאן כלום, כי למעשה מתמסמס התירוץ בענין של חליפין רגילים: יש כאן מצד אחד מחילה של החוב הישן, על מועד פרעונו הקרוב - ואין שום רבותא בכך שמחילה כזאת מתקיימת על ידי דיבור בעלמא; ומצד שני, בתמורה לאותה מחילה ממונית נקנה החיוב הממוני החדש לטובת הנמחה - אך אין שום רבותא בכך שהמוחל עשוי גם לקנות זכות לעצמו כנגד מחילתו, תוך כדי דיבור המחילה, או שבמקום לקנות את הזכות לעצמו יקנה הוא אותה לטובת חבירו.קצח) מה שנשאר לדידנו הריהו רק זה, שהמוסד של "בההיא הנאה" אמנם מתגלם כאן בעסק של חליפין, באופן העשוי להעלות על הדעת שגם המקרים הנותרים שמנינו ראויים להיתפס בבחינת עסק כזה - ואת האפשרות הזאת נחזור ונבדוק עוד.
לאחר מכן, דבר המאחד והמיחד את כל המקרים הנותרים הוא, שאמנם מופיעים הם במסגרת חוזית, ונוצרת בהם הקנאה עקב הנאה שהגיעה למקנה, אך אותה הנאה, בעיקר מהותה, היא דוקא מוסרית - ולא ממונית - ואין בה משום החלפה של ממון כנגד ממון, מעין מה שנראה בחליפין הרגילים.
אלא שגם המקרים הללו, עוד יש בהם שינויים בינם לבין עצמם, ונפתח בזה המופיע בבבא בתרא ק"ו ב', בחסות המלים "בההיא הנאה דקא ציתי להדדי". לפי הפירוש המקובל (ובודאי גם הנכון), נקבע כאן הדין כי השותפים הבאים לחלק את נכסיהם המשותפים על פי גורל קונים זה מזה את חלקיהם הנפרדים, בהתאם לתוצאות הגורל, מיד לכשעולה הגורל, בלי שייזקקו לאחד ממעשי הקניין הרגילים שסקרנו לעיל - והדבר מוסבר "בההיא הנאה", כאמור. יתכן אפוא שמישהו ינסה להבין שמעשה הקניין כאן הוא בעצם קבלת ההנאה של ההסכמה ההדדית, המגיעה לכל אחד מן השותפים תוך כדי דיבור ההסכמה; אך מסקנה כזאת נוטה להיסתר קודם כל על ידי כך, שרגע הקניין נקבע במקרה זה בגמרא בפירוש, לא לשעת הדיבור וההסכמה, כי אם לשעת עליית הגורל - ואמנם, הר"ן בחידושיו מסביר, זה לשונו: "ומיהו דוקא בגורל, דההיא הנאה מהניא... אבל בלא גורל כלל דודאי בדיבורא בעלמא לא קנו משום ההיא הנאה, אלא הכא אגורל קא סמיך". מצד שני יש לנו הסבר הרשב"ם, הקובע לאמור: "דבההיא הנאה דצייתי להדדי ונשמעין זה לזה לחלוק בגורל כדי שיטול כל אחד חלקו בפני עצמו דאינן חפצים עוד בשותפות, הלכך אין רוצין שיהיה עוד עכוב בדבר, וגמרו ומקנו אהדדי"; ויכולה אולי לעלות אם כן מסקנה הפוכה, שאין מדובר כאן אלא באפשרות להכשיר מעשה כלשהו כמעשה קנין, שלא על פי הדין כי אם בגלל הסכמת הצדדים שהמעשה ישמש כמעשה קניין ביניהם ומפני שמשום מה נוח להם הדבר; אך גם מסקנה שכזאת ודאי לא תוכל להתקבל - לא רק מפני שתהא מנוגדת לעקרון שהעלינו בפרק הקודם, שמעשה הקנין הוא הסתמלות אובייקטיבית של סמיכת הדעת, ואין אנו מכירים בסמיכת דעת רק על פי בקשת ההכרה הסובייקטיבית של הצדדים גרידיתקצט) - אלא בגלל הראייה המובהקת, שעל אף ההלכה שבה אנו דנים כאן, ברור הדבר לחלוטין ומובן מאליו, בכל מרחב מקורותינו כולם, שאין הצדדים יכולים לברוא להם מעשי קניין כרצונם יש מאין ("פשיטא שאינו יכול לעשות קנין מדבר שאינו קניין", כמאמר הש"ך בסי' קצ"ח ס"ק ג'). לא הגורל הוא כאן, אם כן, מעשה הקניין, כי אם באמת קבלת ההנאה דצייתי להדדי להטיל את הגורל; אך כשעת קבלתה של הנאה זו וקיום מעשה הקנין על ידה, משמע שיש להבין כאן לא את השעה בה הסכימו להטיל את הגורל, כי אם את השעה בה הטילו את הגורל ופעלו למעשה על פי מה שהסכימו - והווה אומר, במלים אחרות, שאמנם אין הצדדים יכולים לברוא להם מעשה קניין כרצונם, אך עם זאת, כל מעשי הקניין הממוסדים שסקרנו עד כאן אינם תנאי בל יעבור להגשמתו של מיקח, ובמקרה שהגשמת המיקח המכוון מצריכה עוד מטבעה איזה מעשה טרומי מסוג אחר בדרך הביצוע,ר) הרי ביצוע אותו מעשה בהתאם למכוון יכול לשמש כמעשה קנין טוב על פי דין, אף על פי שאין זה מעשה ממוסד, ובלי שום צורך שהצדדים יסכימו מבחינה טכנית שהמעשה אמנם ישמש להם כמעשה של קניין. על פי זה, שוב, עשויה אמנם שאלה להישאל, מה עניינו אם כן של בההיא הנאה", ומדוע לא נאמר פשוט ובמישרין שהתחלת הביצוע עשויה לשמש כמעשה של קניין - אך את הדיון בשאלה זו נדחה לסיכום.
דומה לזה במידה רבה המקרה של בבא מציעא ט"ז א'. כאן נקבע שאם מתימר אדם להקנות לחברו, בשטר, נכס שאינו שלו (וההקנאה נמצאת אפוא בטלה), ולימים חוזר הוא וקונה את הנכס, הרי במקרה המתאים ייקנה הנכס מאותה שעה ממנו ללוקח, על פי דברי הקניין הראשונים, אבל לא על סמך השטר - שהרי זה נמצא בטל - כי אם על סמך מעשה הקנין ש"בההיא הנאה דקא סמיך עליה". שוב אפשר אפוא להניח לכאורה שהמעשה מתגלם כאן בהנאת הסמיכה המגיעה למקנה תוך החלפתם של דברי הקניין, אבל באמת נראה שלא כן הוא: גם כאן היה מעשה חומרי של התיימרות ההקנאה בשטר; הנאת הסמיכה ודאי לא הגיעה למקנה אלא משקיבל הלוקח את השטר ודימה לקנות באמצעותו - ומאותה שעה, אם לא על ידי גוף השטר, הרי לפחות על ידי היענות לקבלו, זכה הלוקח בנכס על תנאי דוחה (כפי שנקרא להלן לסוג זה של תנאים), משעה שהמקנה ישיג לו את זכות הקנין החסרה.רא) מבחינתנו, ההבדל המשמעותי מן המקרה הקודם הריהו כאן רק בזה, שהמעשה הטרומי המגלם פה את יסוד ההנאה המקנה איננו כל כך מחויב מטבע העניין האובייקטיבי, אלא דרישתו משתרבבת רק באופן מלאכותי, על פי סיבוך המסיבות.
ונראה, שלאותו סוג של מקרים אפשר לצרף גם את המובא מן הריטב"א, בשיטה מקובצת על בבא מציעא ע"ג ב', ד"ה האי מאן דיהיב זוזי לחבריה - שאדם המקבל עליו כלפי חברו לקנות לו סחורה מסוימת, ומקבל ממנו לשם כך את דמי המיקח, במסיבות סבירות, אחראי למילוי השליחות "בההיא הנאה דסמיך עליה". כאן יש אמנם שתי רבותות חשובות לעומת המקרים הקודמים: ראשית, המדובר הוא בהתחייבות, ולא בהקנאה במוחזק, ושנית - גדרי ההתחייבות אינם מתמצים פשוט במה שהשליח מקבל עליו לקנות את הסחורה, אלא חורגים הם מעבר לכך, באחריות המצטרפת לזה מסתמא, אף ללא התנאה מפורשת ובגלל עצם אותו סוג מיוחד של מעשה קנין, שבו אנו דנים פה: "דהכא אף על פי שלא קבל עליו תשלומין כלל, כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו, ואלמלא הוא - [היה] לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים, אלא שזה הבטיחו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן, הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו, דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה מדין ערב"; ואמנם, עוד נחזור לצד זה של הדברים להלן. אולם, בינתיים, החשוב כאן לדידנו הוא שבדומה למקרים הקודמים, התחייבות זו - שמסתמא אינה נולדת אלא מתוך מעגל המעשה החומרי (אשר כאן מתבטא הוא בעניין של מתן המעות וקבלתן), שבזה - בעת ובעונה אחת - מעניק המשלח את הנאת הסתמכותו לשליח, והשליח חוזר ומזמין את הסתמכות הזאת, ומתוך שנענה הוא על הזמנתו הריהו מקבל עליו את החיוב.
בקשר לנקודה זו יש שוני מסוים במקרה הבא שניקח, והיינו מה שנקבע בבבא מציעא צ"ד א', שיכול שומר לקבל עליו גדרי אחריות גבוהים מאלה החלים עליו על פי דין, בלי צורך בעריכת התחייבות מיוחדת על כך, באחת מדרכי הקניין שסקרנו לעיל, אלא "בההיא הנאה דקא נפיק ליה קלא דאיניש מהימנא הוא גמיר ומשעבד נפשיה". והנה, בעיקרו של עניין אמנם אין לנו כאן שום שינוי משמעותי מן המקרים הקודמים, באשר גם כאן יש מעשה חומרי - מעשה קבלת ההחזקה בנכס לשם שמירתו - אשר עמו נוצרת הנאת גילוי מהימנותו של האיש ועמו משתעבדים נכסיו של האיש לאחריות המוגברת. אולם ייחודו של המקרה הוא שהדברים אמורים בהנאה שהיא טפלה לעסק יסודי, הנערך בין הצדדים לאו דווקא "בההיא הנאה", כי אם באחת מדרכי הקניין הרגילות; ואף אם נאמר שקבלת נכס לשמירה אינה כשלעצמה מעשה קניין (ואחריות השומרים הרגילה, העשויה להיות כרוכה בה, אינה נולדת מקבלת הנכס, כמעשה קניין, אלא בדיעבד, מכוח הדין), הלא אפשר מכל מקום שיהיו הדברים אמורים בקשר לשומר שכר או שוכר, אשר קבלת הנכס על ידיהם היא בודאי גם מעשה קנין להעמדת השכירות או חוזה השמירה. במקרה כזה אפשר, ואף מתקבל על הדעת, יתר על כן, שההתחייבות המוגברת לא תחול רק "בההיא הנאה דקא נפיק ליה קלא דאיניש מהימנא הוא", אלא מפני הסיבה הממשית הרבה יותר ד"בההיא הנאה דמשכיר ליה" או "בההיא הנאה דשקיל אגרא"רב) - ואמנם משמשת הסוגייה שלפנינו מקור להלכה הכללית שתנאי לואי בעסק אינם צריכים מעשה קנין מיוחד, אלא מקבלים הם תוקף עם המעשה המעמיד את העסק ביסודו.רג) רד) תוצאה זו משאירה את המשמעות העיונית של סוגייה זו בענייננו בעינה, אך את תוכן הסוגיה - לגופו - מוציאה היא מתחום ענייננו.
קצ) בבא בתרא קע"ו ב'. נוסח אחר: "בההיא הנאה דקא מהימנין ליה".
קצא) בבא בתרא ק"ו ב'.
קצב) בבא מציעא ט"ז א'.
קצג) בבא מציעא צ"ד א'.
קצד) כתובות ק"ב ב'.
קצה) היינו שסילק ממנו את בושת החוב: כתובות ק"ח ב'.
קצו) גיטין י"ד א'.
קצז) השווה בבא קמא כ' א' - כ"א א'.
קצח) כך, כפי שעוד נחזור ונברר לגופם של העניינים להלן (בדיון על החליפין ועל זיכויו של צד שלישי); ור' תוספות על בבא מציעא מ"ו ב', ד"ה יש דמים, ומשנה עירובין פ"ז מי"א.
קצט) ר' ביחוד בנושא השלישי, סע' ז', הערה רל"ז-1.
ר) דוקא מעשה טרומי, כי מעשי הקניין הממוסדים שסקרנו הריהם כלם מעשים שעל ידי עצם תוכנם יש בהם משום העברת נכס העומד להקנאה מרשות המקנה לרשות הלוקח, אם באופן ממשי או לפחות באופן סמלי, ובסופו של דבר נדרש אפוא מעשה כזה, מטבע הדברים, בכל עסק ממוני שהוא. בעיה מתעוררת רק כשהגשמת העסק מחייבת קודם כל פעולה, אשר כשלעצמה עדיין לא יוכל להיות בה משום העברה ישירה של נכס מרשות לרשות, ומטבע הענין הרי זה אפוא בעיה של פעולה טרומית, אשר משמעותה הקניינית חשובה - כדברי הרשב"ם - כדי שלא יהא עוד עיכוב בדבר.
רא) ר' שם בתוספות, ד"ה בההיא הנאה: "והויא כאילו אמר ליה שדה זו תהא קנויה לך לכשאקחנה". - על יסוד זה, שהקניין הוא רק על "תנאי דוחה", מסתברת גם התוצאה, שאף כאשר משיג בסוף הגזלן את הנכס, אין זה מגיע בהכרח ללוקח, אלא אפשר גם שהגזלן עוד יחזור בו ויכשיל את הדבר: ר' עה"ש חו"מ סי' שע"ד.
רב) ר' הגהות על הרא"ש בבא מציעא צ"ד א' ותפארת שמואל שם, ס"ק ג. ור' להלן, בסע' ז', מס' 3, אות ו', הערה שנ"ז.
רג) פסק ר' מאיר המובא בהמרדכי על בבא מציעא, פרק ז; פ"ב מהל' שכירות הל' ט'.
רד) בקשר לכך מתעוררת בעיה על פי בבא מציעא נ"ח א', ששם נקבע לגבי שומר של הקדש (אשר בסתם פטור הוא מאחריות השומרים), שאם רוצים להתנות עמו אחריות רגילה, יש להעמיד את התנאי במעשה קניין פורמלי. לקביעה זו מוצעים תירוצים שונים (ר' נימוקי יוסף ושיטה מקובצת על בבא מציעא צ"ד א' ותוספות על בבא מציעא נ"ח א', ד"ה אמר ר' יוחנן), וכולם נראים לי דחוקים. לע"ד הנראה ביותר הוא מה שמובא בשם הריטב"א בשיטה מקובצת על בבא מציעא נ"ח א', ש"יש מתרצין דהכא לרווחא דמילתא משנינן בשקנו מידו, ולאו דוקא, דהא בדברים בעלמא סגי" - ויתכן שזוהי הסיבה לכך שבעל הטורים אינו מזכיר בעניין זה את דרישת הקניין הפורמלי, דבר שמתפלא עליו בית יוסף בחו"מ סי' ש"א. אולם, כפי שהריטב"א עצמו מציין, "הגאונים כולם פסקו דהכא בשקנו מידו דוקא", ואולי אפשר לתרץ שאם נאמרו הדברים בדווקא הרי זה באמת רק בצמוד ללשון התלמוד, כשהשומר יבוא להבטיח שהוא יהא אחראי "כשומר שכר" או "כשואל" - הבטחה שתהיה בסתם חסרת משמעות, שהרי גם שומר השכר וגם השואל, בהקדש, פטורים מאחריות, ממש כשומר חינם. לכן, כדי להבהיר שאין האיש מתכוון בדבריו לעילוי שמירה גרידא, כי אם לאחריות תשלום, דרשו כאן מעשה קניין פורמלי, אשר מעצם טבעו לא יוכל להתפרש אלא לעניין של אחריות תשלום - אבל במקום שהדברים הם ברורים, יספיקו הדברים ללא הקניין הפורמלי, אף בשומר של הקדש. יש פנים לומר שאולי זוהי בעצם גם המשמעות הנכונה של חלק מתירוצי נימוקי יוסף ושיטה מקובצת (לפי הרשב"א והר"ן), המתכוונים אולי לאותו דבר, רק בלשון עקיפה.