ב.ח.

ח. מתנה

הסוג האחרון של חוזה-הקנאה, אשר נשאר לנו לדון בו בפרק זה על "חוזה ההקנאה", הריהו חוזה-המתנה; וכבר ראינו במה נבדל סוג זה של חוזה מן הסוגים האחרים שהספקנו לבחון - והיינו שכאן מוגדרת ההקנאה על דעת תחולתה בחינם, או שלא על דעת התמורה.

הבעיה הראשונה המתעוררת לעניין זה נסבה על היקפו של מושג המתנה - והיינו, האם כולל הוא, או ראוי לו לכלול, באמת רק הקנאה בחינם (ואולי אפילו רק הקנאת-הגוף בחינם) או שמא עיקרו של המושג איננו בצד ההקנאה, כי אם בצד עצם הגידור של חינם, והריהו כולל אפוא, או ראוי לו לכלול גם הינויים אחרים העשויים להתבצע על דעת גידור שכזה.

המגמה המצמצמת עשויה למצוא לה תמיכה בעובדה, שלמעשה, בלשון המדוברת, אמנם מבינים אנו בדרך-כלל במושג המתנה רק את ההינוי של הקנאת גופו של נכס בחינם, ואילו העמדת שעבוד בחינם אינה קרויה מתנה, כי אם השאלה; כמו כן, ויתור על תביעה בחינם אינו קרוי מתנה, כי אם מחילה; מתן הלואה בחינם אינו קרוי מתנה, כי אם מתן הלואה בלא ריבית; גם העברת תביעה לא תתקרא בדרך-כלל מתנה, כי אם, סתם, העברת תביעה, או למירבה הדיוק, העברת תביעה בחינם - ודומה לזה המצב גם בהעמדת זכיון או העברתו. אשר להתחייבויות למשהו מן הדברים הנ"ל, נראה גם-כן שהן לא תיקראנה במישרין "מתנות", כי אם רק התחיבות למתנה, התחיבות להשאלה, וכל כיוצא בזה. דוגמאות אלו מבליטות את מגמת-הצמצום אף כאשר נשוא הגידור הוא עדיין על-כל-פנים בבחינת הקנאה. על אחת כמה וכמה אפוא כאשר ההינוי נשוא הגידור אף אינו בגדר הקנאה - וכגון שנכס ניתן לאדם על דעת הרשאת-עראי: שהרי ודאי וודאי מבחינים אנו, למשל, בין עוגה הניתנת לשכנה במתנה, במשלוח-מנות, לבין עוגה המוגשת לאורח רק בדרך תקרובת-כיבוד^שסה) פחות מובהק הוא אולי הניגוד המושגי כאשר ההינוי נשוא הגידור הוא דבר-עבודה, וכגון שחברי מתקן את החשמל בדירתי שלא על דעת תשלום - אך גם מעשה מסוג זה, אין אנו רגילים בדרך כלל לקרא "מתנה".

והמצב העובדתי הזה אינו מיוחד רק לשיגרת-השימוש של הלשון העברית בלבד, אלא חל הוא גם בלשונות הנוכריות. דוק, למשל במושגים gift{מתנה, _אנגלית} באנגלית, cadeau{מתנה, _צרפתית}, don {מענק, _צרפתית}, présent או אף donation{תרומה} בצרפתית, regalo{מתנה} באיטלקית, Schenkung{מתנה} בגרמנית, подарок{תשורה} ברוסית, וכו'.

אולם, העובדה היא גם-כן, שבלשון המשפטית-המקצועית - בהבדל מן הלשון המדוברת - מכריעה דווקא מגמת ההרחבה בהגדרת המושג, והבעיה נהפכת להיות אפוא בעיית בירור ההצדקה והגדרים הראויים להרחבה הלזאת. את הבירור הזה נערוך עתה בדרך סקירתן של השיטות השונות.

בספר המג'לה, שהיה מקובל במדינת-ישראל בתחילת עריכתו של המחקר שלפנינו,^שסה-1) הוגדרה המתנה בסע' 833 כ"הקניית נכסים לאחר שלא בתמורה"; אך כבר לפי המג'לה עצמה והפירוש הרגיל של מונחיה לא היתה הגדרה זו מדויקת, כי סע' 847 הכיר מתנה גם במחילת חוב, וסע' 848 - אף בהעברת חוב. עניינה של המערכת המושגית הזאת היה לרכז את דיני חוזה ההקנאה (בחוק המורחב) שלא בתמורה, בהבדל מדיני חוזה ההקנאה בתמורה - והיינו, ביחוד, שבחוזה ההקנאה שלא בתמורה לא יחולו דיני אחריות המוכר, דיני המחיר, דיני זכויות העיכוב וכו'. אולם, ההבדלים שנקבעו במג'לה בין שני מיני החוזים לא היו רק בנקודות האלו בלבד, שעשויות היו להסתבר במישרין מהעדר התמורה, אלא הם התפשטו גם מעבר לזה. כך, לפי סע' 837 ואילך, וסע' 861-863, דינו של חוזה המתנה היה שאין הוא נגמר על ידי הצעה וקבלה גרידא, כדרך המכר, אלא זקוק הוא גם להשלמה על-ידי מסירה ונטילה ממשית, כגורם פנימי בעצם העמדתו.^שסו) ושנית, אף לאחר הנטילה, ואף לאחר שהמתנה כביכול כבר הושלמה, עוד יכול היה הנותן לחזור בו (לפי סע' 864 ואילך), בהסכמת המקבל או באישור השופט, - אלא אם התקיים אחד התנאים הבאים:

א) שמקבל המתנה היה שאר-בשרו הקרוב של הנותן, לפי רשימה הקבועה בחוק;

ב) שהמתנה ניתנה על תנאי של תמורה, והתנאי נתמלא;^שסז)

ג) שדבר-המתנה השביח בינתים על-ידי חיבור קיים או שנשתנה עד כדי שינוי-השם;

ד) שדבר-המתנה יצא כבר מרשות הנותן או נאנס בידו;

ה) שהמקבל מת בינתים;

ו) שהמתנה ניתנה לשם צדקה. - זכות-החזרה, כשלא נתקיימה אחת המניעות האלו, היתה מועילה על-כל-פנים, רק לנותן באופן אישי, ולא היתה עוברת ליורשיו.

במשפט האנגלי אפשר לעמוד קודם-כל על מספר גורמים מיוחדים לצמצום מושג המתנה (gift), ואף לדחיקת משמעותו. ראשית, נגרם כאן צמצום מתןך כך, שהכלל, כי הנהנה על חשבון חברו חייב בסתם לפצות את חברו, הריהו מסויג במשפט האנגלי הרבה יותר מאשר בשיטות האחרות: במשפט האנגלי אין אחריות במקביל לדינים העבריים של היורד לשדה חברו או במקביל ל-negotiorum gestio{ניהול או התערבות בעסק או בעניינים של אחר ללא סמכות, _לטינית} של השיטות האירופיות-היבשתיות - ונמצא אפוא שלפחות בתחום הרחב הזה אין שום משמעות לגידור ההינוי מבחינה קניינית שלא על דעת תמורה. ביתר בירור: משנגרם לאדם הינוי מסוג זה שלא במסגרת חוזה עבודה בתמורה, ממילא יוצא הנהנה פטור, לפי המשפט האנגלי, בין אם מלכתחילה הוסכם שיהא פטור ובין אם לא הוסכם מאומה - וממילא משמע אפוא כי לפחות ביחס להינוי-עבודה, אם אין בו מלכתחילה גידור של תמורה, שוב אין שייך בו שום מושג של חוזה או סיוג גידורי מעיקרא, ואין מקום לסווגו לא כמתנה ולא כשום דבר אחר שיהא בעל משמעות מושגית מקבילה.

שנית, גם העובדה, שהמשפט האנגלי מדמה לראות את התמורה כגורם מהותי לעצם התאפשרותו של חוזה, פועלת באותו הכיוון. מתוך גישה זו יוצא לכאורה כי לפחות התחייבויות - שהן הן הנחשבות כנשוא מהותי-הכרחי במושג החוזה - לא יתכן כלל שתתקשרנה על דעת חינם; וממילא משמע כי מטבע התפיסה האנגלית, לא יתכן כלל שמושג המתנה יחול בהתחיבויות. אמנם, אין להתעלם גם מכך, שכל התפיסה הזאת היא בעצם מדומה - ולמעשה תיתכן התחייבות-חינם גם במשפט האנגלי, ובלבד שתתקיים בה הצורה הנדרשת של deed{שטר, _אנגלית}. אולם, מכל-מקום העובדה נשארת, שאת ההתחייבות מסוג זה נמנע המשפט האנגלי מלדון כחוזה: להלכה אין הוא רואה אותה כמבוססת בהסכמה (אשר בהכרח תהא כרוכה בגידור קנייני כלשהו), אלא הוא רואה אותה רק כפרי עצם ביצוע הצורה של עריכת ה-deed ומסירתו - ומסתבר שבעקבות זאת אמנם לא יעלה על הדעת במשפט האנגלי לציין גם התחייבות-חינם שב-deed במושג כלשהו שיימצא מבחינה פונקציונלית במישור אחד עם מושג המתנה.^שסח)

שלישית, ממילא מתחמקת כנראה מתחום המתנה האנגלית גם מחילת-התביעה בחינם, משום שהכלל הוא, שגם מחילה אין לה תוקף בסתם בלי תמורה. כדי להתקיים בחינם, מסתבר שאף המחילה זקוקה כאן בהכרח ל-deed - וכך חוזרים אנו שוב למסקנתנו דלעיל.

באופן כזה נשארים אפוא לבסוף לרשותנו רק כל מיני ההקנאות במוחזק וההעברות בראוי; אך בנקודה זו מקבלת חשיבות העובדה, שגם אלה - כאשר מבוצעים הם שלא על דעת תמורה - הריהם חורגים על-כל-פנים ממושג החוזה, ואף לגביהם שוב אין אפוא רקע לעיצובו של מושג המתנה, כמוסד המשתלב בבעיות העקרוניות של דיני החוזים.^שסט)

מושג המתנה נשאר אם-כן במשפט האנגלי, למעשה, רק כמושג שולי. מתקבל אף על הדעת לומר, שבעצם יכול היה המשפט האנגלי - לפי מבנהו - לוותר על המושג הזה מעיקרא; ואם הוא בכל-זאת משתמש בו, הרי זה, מן הסתם, רק בדרך אימוץ מן השפה המדוברת וביחוד באופן עקרוני לשימושה שלה. אולם, מסתבר כי בעקבות האימוץ הזה נצטרפה אל המושג מכל-מקום גם הילה מסוימת של משמעות משפטית-מעשית מיוחדת, לגבי עניינים צדדיים אחדים, כמו מיסוי, כושר הנתינה והקבלה וכיו"ב - ומתוך ההתפתחות הזאת מוצאים אנו את המתנה כנושא לערך ולדיון מיוחד (ואף במובן מורחב כלשהו, כנגד פשט השפה המדוברת) בקובץ הדינים של הלסבורי-סיימונדס, כרך י"ח.

שסה) דוגמה מיוחדת זו אכן תומכת במגמה המושגית הנידונה לא רק באופן מקרי-חיצוני, כי אם גם מבחינה מהותית-פנימית, מפני שייחודה של תקרובת-כיבוד אמנם הוא מלכתחילה לאן דווקא מצד טיב ההינוי או גדריו הענייניים, כי אם מצד עצם גידור -כקניין, על דעת חינם בלתי-קנייני, בהבדל מן המתנה, האמורה אפוא לציין רק חינם קנייני כר' לעיל, סוף פרק א', הערה רס"ו.

שסה-1) כיום בא במקום המג'לה חוק המתנה משנת תשכ"ח. לא נסקור כאן חוק זה בפרוטרוט, כי הדבר מצריך היה מחקר מקורי לשמו - ומסתבר כי ללא שום תועלת עיונית אובייקטיבית בקווים כלליים מספיק לציין כי החוק מורכב מקטע-רעיונות המלוקטים בעיקר מן המשפט הגרמני והשוייצרי על רקע של אימוץ הגדרת המתנה באופן מבולבל מן המג'לה, אולי תוך כוונה למס-שפתיים מסוים למסורת הלשון המשפטית העברית.

שסו) מתוך כך, היה מקום לשאול, מהו דין מתנת המקרקעין, לאור העובדה שהעברת ההחזקה לשם בעל-בית במקרקעין, ללא רישום, היתה אסורה על-פי סע' 12 של פקודת העברת קרקעות, ואילו רישום המתנה כשלעצמו לא היה נחשב כמסירה ונטילה (ע"א 127/56, האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' חנא נציף מוויס, פסקי-דין י"א, עמ' 64) - ומשמע שהקדמת הרישום במתנת מקרקעין היתה יוצאת בשקר. עם זאת, ר' ע"א 570/70 (חי נ' כהן, פסקי-דין כ"ה-ב', עמ' 353 ו-356, שם נקבע כי רישום ראוי היה להיחשב כנטילה לעניין מתנה.)

שסז) במושג "התמורה" נראה שאין כאן להבין תמורה "מגדרת" או "קאוזלית", כי אם תמורה "מודלית" - במובן שנבהיר להלן בשיטות האירופיות (ר' ביחוד הערה ת"ג) - וכגון התנאה שהמתנה תהיה בטלה לפי ברירת הנותן, אם המקבל לא יכלכל את הנותן עד יום מותו, או לא יפרע איזה חוב המוטל עליו או לא יתן לו או לא יעשה לו משהו אחר. ר' סע' 855 של המג'לה.

שסח) אנסון, עמ' 68-69, והמונח gift במילון סטראוד; אך ר' גם להלן, בסמיכות להערה שע"ב.

שסט) התוצאה המעשית של מציאות עיונית זו מתגלמת בכך, שכאשר מבקשים אנו לדעת את דינה של איזו הקנאה או העברה בחינם, מנקודת-הראות העקרונית של השתבצות הדין במערכת הכללית של תורת המשפט, הרי שבמשפט האנגלי אין לחפש את הדין במסגרת המאחדת של מושג המתנה, בתוך דיני החוזים, אלא יש לחפשו לפי המסגרת המיוחדת המתאימה למקרה - ואת המסגרת המיוחדת הזאת יש לקבוע על-פי קני-מידה אשר לא תמיד אפשר לצרפם באיזה מכנה משותף כך, מצד אחד, את דיני העברת התביעה בחינם, את דיני הקנאת גופם של מיטלטלין בחינם ואת דיני ההקנאה של מקרקעין ב-estate{נכס-אחוזה, _אנגלית} כלשהו בחינם צריכים אנו לחפש למעשה לפי קנה-המידה של דיני צורת ההקנאה - כי במקום שנידון מכלול הבעיות הקשורות בנושא המיוחד של העברת תביעה, נמצא ממילא את דיני ההעברה הזאת, הן למקרה שהיא נעשית בחינם (ר', למשל, במדור של choses in action{זכות ראויה, _אנגלית} בספרו של גודיב); כמו-כן, במקום שנידון מכלול הבעיות הקשורות בנושא המיוחד של הקנאת מיטלטלין, נמצא ממילא את דיני הקנאת גופם, הן למקרה שהיא נעשית בתמורה הן למקרה שהיא נעשית בחינם (ר' במדור המיטלטלין אצל גודיב); ואילו את דיני הקנאת estate של מקרקעין בחינם נמצא במעורב עם דיני הקנאה שכזאת בתמורה, במקום שנידון הנושא של conveyance{העברה, _אנגלית} במקרקעין (ר', למשל, צ'שיר). לעומת זאת את דיני העברת המיטלטלין בהשאלה אין אנו מוצאים אלא במובלע בתוך דיני השמירה (bailment in commodatum{פיקדון בהשאלה, _אנגלית} - ור',למשל, גודיב, עמ' 44; הלסורי-סיימונדס, ב', עמ' 96), ואילו את דיני השאלת המקרקעין צריכים אנו לחפש בדיני ה-estates הרופפים או "ההרשאות" במקרקעין (tenancy at will{חכירה מרצון, _אנגלית} או licence{רישיון, _אנגלית}), אשר הציר לדיון בהם הוא בתוכן הזכות, ושוב בלי נפקא מינה אם זו קמה בתמורה או בלעדיה (ר' צ'שיר).

הדף הקודם הדף הבא