ז.א.1.ג-ד.

ג. "חוב השותפים"

בסמיכות לדיני השיתוף במוחזק יש לנו לעמוד גם על דין המג'לה לגבי "חוב השותפים" - או "חובות השותפות" - המופיע כענף מיוחד של דיני "השותפות ברכוש". סע' 1091 מגדיר את חוב-השותפים כחוב המגיע לאנשים אחדים ואשר מקורו לגבי כל אחד מהם הוא בסיבה אחת. דוגמאות לחוב כזה הן דמי הנזק המגיעים לשותפים ברכוש בגין השחתת רכושם או החוב שבתמורת הנכס המשותף, שנמכר על ידי כל השותפים בממכר אחד, בלא שזכויות המוכרים הופרדו זו מזו (סע' 1093, 1095).

ניתן לומר שגם בחוב-השותפים יש כביכול לכל אחד מן השותפים חלק בלתי-מסוים - הנמדד בשבר מספרי - בכל "פרודה ופרודה" של החוב, ותביעתו של כל שותף לגבי חלקו היא תביעה עצמאית, הנפרדת מתביעות חבריו. מסקנה זו מתקבלת מתוך הדינים המעשיים הבאים, כנגד הצד החייב זכאי כל אחד מן השותפים לגבות סכום המגיע כדי חלקו, אף שלא מדעת חבריו, ואין הוא זכאי לגבות לבדו יותר מכדי חלקו. לעומת זאת, כנגד חבריו, אין אף אחד מן השותפים זכאי לגבייה נפרדת, וכל שגבה השותף בנפרד נעשה משותף לו ולחבריו, לפי חלקיהם בחוב השלם. גבה האיש דבר של תחליף - זכאים חבריו שיפצם בכסף בעד חלקם הפרופורציונלי, אבל אם נעשה פרעון-התחליף בדרך פשרה, נמצאת יד הגובה על העליונה: רצה, נותן הוא לשותפיו את חלקם בעין, רצה - נותן הוא להם פיצוי כספי. גבה אחד השותפים את חלקו בנפרד, ומה שגבה נאנס בידו - הריהו פטור כלפי חבריו, אבל מאבד הוא כל זכות במה שיגבו הם בנפרד בחלקם. קיבל האיש משכון לחלקו, ונאנס המשכון - דינו כלפי חבריו כאילו נפרע ולא נאנס. ניתנה ערבות מיוחדת לחלקו - אין לחבריו תביעה כלפי הערב, אבל מה שנפרע השותף מן הערב - דינו כאילו גבה מן החייב העיקרי. מחל השותף את חלקו, הריהו פטור כלפי חבריו, ודינו כאילו נאנסה הגבייה בידו. הוא הדין אם זקף החייב את חלקו של השותף כנגד מה שהגיע לו מאותו השותף מחמת עילה שקדמה לעילה של חוב-השותפים; אבל אם היה חובו של השותף כלפי החייב חוב של דמי נזיקין, הרי אף-על-פי שזקף החייב את החוב כנגד חלקו, אחראי האיש כלפי חבריו כאילו גבה. כנגד כל הדינים האלה אין במג'לה הוראה כי שותף שגבה את חלקו ושנאלץ לשלם חלק מתאים לחבריו יכול לחזור אל החייב לגבי יתרת החוב במקרה שחבריו אינם גובים את חלקם. מצד שני, נראה כי שותף שגבה חלק חלקו מאת חברו אינו יכול לחזור לגבי אותו הסכום אל החייב; והוא הדין במידה שהכיר בפשרה שנעשתה על-ידי חברו או בשינוי תנאי-הפרעון שהוסכם עליו בין חברו לחייב. גבה אחד השותפים יותר מכדי חלקו, הברירה ביד חבריו: אם אישרו את הגבייה, נפטר החייב כלפיהם במידה מתאימה; לא אישרו - אין להם חלק בעודף שחברם גבה על חלקו, אלא אם משום-מה נמנע מהם לגבות את חלקם מאת החייב. עד כאן על-פי הסעיפים 1100-1112.

מסתבר שמן השיתוף בתביעת-החוב אין השותפים יכולים להשתחרר על-ידי הפרדת הזכויות בדרך-כפייה, כי אין שום טכניקה משפטית ידועה לשחרורו של השותף הגובה את חלקו מן האחריות המוטלת עליו על-פי דין כלפי חבריו. הדבר אף נמנע בפירוש בסע' 1123 של המג'לה.

סע' 1113 קובע: "מי שמכר נכסים לשניים, הרי הוא תובע את חלקו מכל אחד מהם לחוד, ואין הוא יכול לתבוע את חובו של האחד מהשני, אלא אם כן היו ערבים זה לזה".

ד. "מושאע כפרי"

דיני השיתוף שבמג'לה היו נשלמים, לגבי מקרקעין, על-ידי הדינים שמחוצה לה; ומתחום הדינים הללו עוד כדאי לעמוד כאן על מושג ה"מושאע". מושג זה פירושו הוא, פשוט, נכס המשותף לאנשים שונים בחלקים בלתי-מסויימים, ובמובן זה מופיע היא במג'לה; אולם, המנהג בכפרים הערביים הוליד סוג מיוחד של שיתוף-קרקעות, אשר סטה ממשמעות "המושאע" במג'לה, ובאופן כזה התקבל המושג לעתים קרובות כציון לשיתוף הכפרי המיוחד דווקא, באין לזה שם לעצמו. בפקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין), בסע' 2, מבחינים סוג זה של שיתוף על ידי הציון "מושאע כפרי", והמושג מוגדר בזו הלשון: "מושאע כפרי, פירושו אדמות של כפר או של חלק מכפר המוחזקות בבעלות בלתי-מחולקת והמתחלקות בתקופות מסוימות בין תושבי הכפר או בין חלק מתושבי הכפר לצרכי עיבוד". כדי להבהיר את משמעות ההגדרה, יש להדגיש את ההבדלים המהותיים הבאים, שהשתרשו ב"מושאע הכפרי" לעומת השיתוף הרגיל: א) הנכון הוא אמנם, שקרקעות המוחזקות ב"מושאע כפרי" אינן שייכות לכפר או לחלק מן הכפר, בתור שכזה, כפי שנאמר בהגדרה, אלא שייכות הן ביסודו של דבר לאנשים מסוימים, כבכל שיתוף רגיל - אולם, למעשה נמצאת כאן זהותם האישית של הבעלים מטושטשת לחלוטין, וכל אימת שאין הם נכללים בכללותו של הכפר או חלק-הכפר הריהם כאילו לא היו, בעוד שאנשים הנכללים בכללותו של הכפר או חלק-הכפר יתכן שיהיו להם מעמד מעשי בבעלות הקרקע, אף-על-פי שאין להם שום מעמד להלכה; ב) חלוקת הקרקע לעיבוד מתקופה לתקופה איננה בבחינת "חלוקת-הנאה" רגילה, כי אין היא תלויה בהסכמה הכללית של הבעלים, ואף לא בהחלטת השופט על-פי דרישתו של מישהו מהם, אלא נכפית היא על פי המנהג - ומה שחשוב ביותר, אין היא נכפית בגדר הדינים הקבועים במג'לה, אלא בגדר המנהג של הכפר, באופן שלאו דווקא כל אחד מן הבעלים מקבל חלק המתאים לחלקו הבלתי-מסוים, אלא אפשר שהאדמה תתחלק לפי קנה-מידה כלשהו, בין כל הזכרים של הכפר, או בין כל בעלי בהמות-העבודה שבכפר, או בין בתי-אב, או בין כלל הנפשות שבכפר - וכיו"ב.^יג)

תוצאת המנהג של "המושאע הכפרי" היא שהקרקע הכפופה למנהג זה אינה יכולה להימכר: זכותו של הבעל הרשמי שלה נדחית מפני המנהג, ואילו תושבי הכפר, הזכאים כאן להנאה למעשה, הריהם חסרי כל מעמד בקניין הרשמי ואינם יכולים להעבירו.^יד) בן-שמש, בעמ' 40 של ספרו, מציין גם כי צורת העיבוד ב"מושאע כפרי" "אינה אלא אסון למחזיקי הקרקע ולמדינה כלה"; ואמנם, סע' 8 של חוק הקרקעות מ-1274 להג"מ בא למנוע מנהג זה מעיקרא. אולם, כבר בימי התורכים לא הקפידו על סעיף זה, ובימי המנדט הוכר המנהג בדין.^יד-1) לפי סע' 58 של פקודת הקרקעות (סידור זכות קניין) ניתן לחלק קרקעות "מושאע כפרי" בדרך-כפייה, תוך כדי "סידור זכות הקניין".^יד-2)

נראה שחוק המקרקעין מתשכ"ט אינו משנה דבר מענייני ה"מושאע" כפי שנמצאו לפניו.

יג) על-פי בן-שמש, עמ' 39-41, ודוכן, עמ' 109-111.

יד) ר' ע"א 416/44, אל"ר 1946, עמ' 313; ע"א 93/43, אל"ר 1943, עמ' 239.

יד-1) ע"ק 57/25, המובא בקובץ פסקי הדין של רוטנברג, כרך ד', עמ' 1270.

יד-2) בן-שמש, עמ'42.

הדף הבא