שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
אפשרות הבעלים להיפרע מן הגזלן המקורי אינה פוגעת ביכולתם לבוא לידי הסדר עם כל אדם אחר שיש להם זכות נגדו ביחס לחפץ הנגזל - כגון שהוזק החפץ בידו של שלישי בטרם יאוש, או שהושבח החפץ על-ידי אדם שלישי שהחפץ לא נקנה לו (שאז, לפי שיטת הראב"ד, אם לא ירצו הבעלים לפצותו, הריהם יוכלו לחייב אותו במישרין לשלם להם את ערך החפץ, כפי שהיה לעת ההשבחה). ההסדר עם האדם השלישי יפחית כמובן, במידה מתאימה, כל אחריות לנזק שהגזלן המקורי היה נושא בה באופן אחר.יא)
מעמד מיוחד בהקשר זה יש לכל אדם שנעשה גזלן בחפץ בהיותו כבר גזול. כך, הגוזל מן הגזלן בטרם יאוש - היינו מי שתופס מן הגזלן בטרם יאוש, שלא ברצונו ולא ברשותיב) - אחראי הוא עצמו כגזלן המקורי, ונעשה הוא ערב-קבלן לגזלן המקורי, - אם כי בודאי בכפוף להבדל, שאין הוא מתחייב דווקא לפי ערך החפץ בשעת הגזלה המקורית, אלא לפי הערך בשעת גזלתו.יג)
כמו-כן, הדין שראינו בפרק קודם, בשומר לגזלן שלא בתום-לב,יד) למעשה אף הוא שווה לדין הגוזל מן הגזלן; ועל-פי מקור הדברים בבבא קמא קי"א ב' נראה שהוא הדין גם בלוקח מן הגזלן לפני יאוש שלא בתום לב, ושמיקחו אינו מועיל - שאין הבדל באחריות בינו לבין התופס מן הגזלן שלא בטובתו.יד-1)
לעומת זאת, יורשו של גזלן - בין אם מקורי ובין אם אחר, ואף בטרם יאוש - אין עליו אחריות עצמית משלו, ואפילו לא כשומר, אלא אחראי הוא רק בנכסי העזבון, לחובות הגזלן-המוריש, כפי שנתגבשו עם מעשה-הגזלה. אם הוא הזיק "בידים", לפני יאוש, שלא מתוך אמונה בתום-לב בזכותו, דינו ככל אדם.טו)
הגוזל מן הגזלן לאחר ייאוש, המקבל בשמירה לגזלן לאחר יאוש, וכן יורש הגזלן שהזיק לאחר יאוש, פטורים מאחריות כלשהי - לבד מחובתם להחזיר מה שנשאר להם מן החפץ בעין או מה שנשתרש להם במקומו.טז)
בנוסף על האחריות לתמורת החפץ או לנזקו, החלה על מיני הגזלנים השונים, בגדרים שסקרנו עד כאן, מסתבר שעשוי הגזלן להתחייב גם על כל חסרון-כיס אחר שנמשך מפשיעת הגזלה - בדומה למה שראינו בהערה ז' לעיל; אך בהתאם לדיני הנזיקין הכלליים אין הגזלן מתחייב על ביטול-כיס.יז) במסגרת זו בייחוד מתחייב הגזלן על כל שבח ופירות שעלו מאליהם לפני יאוש ושהופסדו לבעלים - בהתאם ובכפוף לדיני השבח והפירות שנראה להלן.יח)
כמו-כן, אם נשא ונתן גזלן בחפץ הגזול בתוצאות קיימות, בין לפני יאוש בין לאחר מכן, חייב הוא להחזיר לבעלים כל ריווח שעשה.יט) מצד שני, אין אדם חייב שכר שימוש בחפץ גזול, אלא אם היה החפץ עומד לשכירות, והאיש ירד אליו על דעת שכירות שלא מדעת הבעלים, והבעלים מסכימים בדיעבד להכיר בו שוכר.כ) כא)
היתה הגזלה בדרך גניבה, והיינו בחשאי, משלם הגנב גם קנס כפל (או ארבעה על השה וחמישה על השור שנטבחו או נמסרו במכירה), לפי הדינים הנסקרים בהלכות גנבה להרמב"ם.
יא) דוק בשו"ע חו"מ סי' שס"א סע' ה'.
יב) היינו - שלא ברשות אובייקטיבית. מי שיש לו רשות אובייקטיבית לתפוס - כגון שבא להציל את שלו ונמצא מוחזק אגב כך גם בגזלתו של אחר - אין לו דין גזלן, אלא הוא מוצא אבדה. בהתאם לכך, אם התפיסה היא לפני יאוש, נעשה הוא שומר; לאחר יאוש - יכול הוא לזכות לעצמו: שו"ע חו"מ סי' קפ"א וסי' שס"ח, ור' בעה"ש סי' שס"א סע' י"א-י"ג.
יג) שו"ע חו"מ סי' שס"א סע' ה'-ו'.
יד) פרק ו', סעי' ד', בסמיכות להערה מ"ה.
יד-1) ר' הרב המגיד על פ"ה מהל' גזלה הל' ד'.
טו) שו"ע חו"מ סי' שס"א סע'ז'. - אף-על-פי שהיורש עצמו אינו אחראי בנכסיו אפילו כשומר, אין פירושו של דבר שמצבו דווקא טוב יותר ממצבו של שומר: הוא פטור מאחריות של ביטוח רק מפני שהעזבון כבר נתחייב בביטוח אף לגבי אונסים שיארעו אחר מות המוריש.
טז) שו"ע חו"מ סי' שס"א סע' ו'-ז'.
יז) ר' פסקי הרא"ש על בבא קמא פ"ב סי' ו'; ויש להבדיל ממה שהרא"ש גורס כאן, שהמזיק על-ידי נעילת ביתו של חברו, בלי שידור בו, נידון בדיני הגרמות והוא פטור כשמלכתחילה אין צפוי שום חסרון-כיס ישיר על-ידי מעשהו: ההבדל הוא, ש"הנועל ביתו של חברו ולא דר בו" איננו גזלן ואין עליו פשיעה בנזיקין כלל כששום חסרון-כיס ישיר איננו צפוי; לעומת זאת, הגזלן - עצם מעשהו, מטבעו, הוא גרם חסרון-כיס, - ואכן אף במקרקעין אחראי הוא גם לכל חסרון-כיס עקיף המתקשר למעשה הגזלה, כפי שראינו לעיל, בסמיכות להערה ב'.
יח) שו"ע חו"מ סי' שס"ב סע' ד', ור' להלן בסע' ב', בסמיכות להערות כ"ז ול'.
יט) טור חו"מ סי' שס"ג סע' ה' ושו"ע חו"מ סי' שנ"ו סע' י'.
כ) שו"ע חו"מ סי' שס"ג סע' ג' ואילך. הברירה הנתונה כאן לבעלים, פירושה למעשה ברירה לחייב את האיש באחריות לאונסים (כשהדבר בא בחשבון) או לחייבו רק כשומר-שכר ולקבל שכר-שימוש כנגד ההפחתה באחריות.
יש גם להדגיש שוב כי דברים אלה אמורים דווקא במיטלטלין. במקרקעין, הרי המשתמש בהם שלא ברשות מתחייב בשכר, אלא אם השימוש לא הזיק ולא חיסר לבעלים שום דבר (שם, סע' ו'). טעם ההבדל הוא בעקרון שהמקרקעין "אינם נגזלים", במובן שאין הם נכנסים לרשות הגזלן לאונסים. מתוך עקרון זה יוצא כי המשתמש בלי רשות במקרקעין נהנה מנכס העומד בסיכון בעליו - וכפי שכבר ראינו לעיל, בפרק ו' סע' ח' סי' 4, גישת המשפט העברי היא שסיכון הנכס והנאתו ראויים ללכת זה אחר זה. בהתאם לכך - דווקא מתוך שהמשתמש במקרקעין אינו נעשה כביכול "גזלן" עליהם, נעשה הוא "גזלן" בהנאתם; ואף-על-פי שגם הוא פטור אמנם משכר, כששימושו אינו פוגע בבעלים ואינו מפריע להם - משום ש"כופים על מידת סדום", - הרי כשהשימוש פוגע בבעלים, מגלגלים על המשתמש לא רק את דמי הנזק שגרם, אלא גם את עודף ההנאה שגזל מן הבעלים על-ידי גרם אותו נזק. לעומת זאת, המיטלטלין שנגזלו עוברים מבחינת סיכון האונסים לרשות הגזלן; אם הוא משתמש בהם, הריהו משתמש אפוא בדבר שמבחינה כלכלית, אם לא משפטית, הוא שלו - ודווקא משום שלגבי החפץ "גזלן" הוא, נעשה הוא זכאי בהנאתו בלי שום תשלום נוסף כלשהו. תוצאה זו משתנה רק כשיש שם פנים להכיר בהסכם, שעל-פיו יישאר החפץ מכל-מקום באחריות הכלכלית של הבעלים והגזלן ייפטר מאונסים.
כא) לצרכי השוואה נעיר כי במשפט האנגלי שונה הדין בענייננו לפי התביעה שהבעלים נוקטים בה נגד הגזלן. אם התביעה היא על conversion {המרה, אנגלית}, ממילא פירושו של דבר הוא כי התובע מסתלק מזכותו לקבל את החפץ בעין, ואין הוא יכול לזכות אלא בפיצוי - אם כי הגזלן, מצידו, יכול אמנם להיפטר מחובת הפיצוי על-ידי החזרת החפץ בעין, אם נמצא הדבר צודק במסיבות המקרה. אם, לעומת זאת, התביעה היא על detinue {צו החזר, אנגלית}, יש לבעלים זכות להחזרת החפץ בעין - כל אימת שהדבר נראה נכון בעיני השופטים. אשר לגובה הפיצוי, כשהתביעה היא על conversion, מתחייב הגזלן לפי ערך החפץ בשעת הגזלה, בתוספת ערכו של כל נזק שמעשה-הגזלה הסב לנגזל במידה מספיקה של קרבה סיבתית. כשהתביעה היא על detinue והחפץ איננו מוחזר, זכאי הנגזל לפיצוי לפי ערך החפץ ביום פסק-הדין. כמו-כן, בתביעת detinue, אם עמד החפץ לשכירות, זכאי הנגזל לדמי-שימוש - אף אם הגזלן לא השתמש בחפץ - כפיצוי על נזק ביטול-הכיס. (ר' סלמונד, נזיקין, עמ' 314 ואילך). במדינת ישראל מקובלים, בעיקרו של דבר, אותם הדינים, מכוח הסעיפים 35-40 של פקודת הנזיקין, אך לעניין הזכות לקבל את החפץ בעין משתווה דין התביעה ב-conversion לדין ה-detinue (או detention {כליאה, אנגלית}). כמו-כן, אף במקום שעל-פי פקודת הנזיקין היתה תביעה להחזרה בעין נדחית, תיתכן במדינת-ישראל תביעה להחזרה בעין על-פי המג'לה (ע"א 257/57, ברנט נגד ברנט, פסקים עליונים, ל"ג, עמ' 330, לפי החלטת הרוב).
זה במה שנוגע למיטלטלין. במקרקעין, הכלל הוא שחוזרים הם בעין, ועל-כל-פנים חייב הגזלן לשלם "mesne profits"{רווחי ביניים, אנגלית}, והיינו כל הפסד שנגרם לנגזל בתוצאת הגזלה, לרבות הרווחים שהגזלן הפיק (סלמונד, נזיקין, עמ' 245-246). אותו הדין מוכר במדינת-ישראל, על-פי סע' 41 של פקודת הנזיקין (ר' גורלי,עמ' 259).
ביחס לדינים המקבילים ביבשת אירופה, ר' לעיל, פרק א', סע' ה', סי' 6, ולהלן, סוף סע' ב' בפרקנו. כאן נוסיף כי בהתאם למבנה הגישה האירופית מסתבר שלעניין הערכת הנזק קובע המצב ביום מתן פסק-הדין, אך בגרמניה בכל-זאת נתון הדבר לשיקול-דעתו של בית-המשפט: ר' פלניול, ב', עמ' 395; מסיניאו, ה', עמ' 550; אנקצרוס-להמן, עמ' 89.